סימן תקסב – דין קבלת התענית
וּבוֹ י"ג סְעִיפִים 

י מִתְעַנֶּה אָדָם תַּעֲנִית שָׁעוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל כָּל הַיּוֹם. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהָיָה טָרוּד בַּחֲפָצָיו וּמִתְעַסֵק בִּצְרָכָיו וְלֹא אָכַל עַד חֲצוֹת אוֹ עַד ט' שָׁעוֹת, וְנִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת בַּשָּׁעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַיּוֹם, הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה אוֹתָם שָׁעוֹת וּמִתְפַּלֵּל בָּהֶם עֲנֵנוּ שֶׁהֲרֵי קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית קֹדֶם שְׁעוֹת הַתַּעֲנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת צָרִיךְ שֶׁיְּקַבְּלֶנּוּ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל; וְהֵיכִי מַשְׁכְּחַת לָהּ, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מֵאֶתְמוֹל לְהִתְעַנּוֹת עַד חֲצִי הַיּוֹם, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַיּוֹם נִמְלַךְ וּגְמָרוֹ, אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר מֵחֲצִי הַיּוֹם וָאֵילָךְ, וּלְמָחָר נִמְלַךְ וְלֹא אָכַל גַּם בַּחֲצִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן, הֲרֵי זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת.


יא
 
אִם קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית עַד חֲצִי הַיּוֹם וְאָכַל אַחַר כָּךְ, אוֹ שֶׁאָכַל עַד חֲצִי הַיּוֹם וְקִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית מִשָּׁם וָאֵילָךְ, אֵינוֹ נִקְרָא תַּעֲנִית לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ, אֲבָל נִקְרָא תַּעֲנִית לְעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ (יד) לְהַשְׁלִים נִדְרוֹ.

 באר היטב  (יד) להשלים. דה"א דמותר לאכול תוך אותו זמן שקיבל עליו דלא הוי נדר כלל קמ"ל דמ"מ צריך להתענות אותו זמן:


יב
 
תַּעֲנִית שֶׁגּוֹזְרִים עַל הַצִּבּוּר אֵין כָּל יָחִיד צָרִיךְ לְקַבְּלוֹ בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, אֶלָּא שְׁלִיחַ צִבּוּר מַכְרִיז הַתַּעֲנִית וַהֲרֵי הוּא (טו) מְקֻבָּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לָהֶם נָשִׂיא, לְפִי שֶׁגְּזֵרָתוֹ קַיֶּמֶת עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ צְרִיכִים כָּל הַצִּבּוּר לְקַבֵּל עַל עַצְמָם כִּיחִידִים, שֶׁכָּל אֶחָד מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ.

 באר היטב  (טו) מקובל. וכן מנהגינו בתענית בה"ב אחר פסח ואחר סוכות שמי שעונה אמן אחר מי שבירך שאומר החזן על התענית הוי קבלה ט"ז וכתב המ"א בסי' תקס"ג סע"ק א' דאפי' גמר בלבו אז להתענות אין מחוייב להתענות כיון שהוא שלא בשעת תפלת המנחה אבל אם הוציא אז בשפתיו נ"ל להחמיר ע"ש:

משנה ברורה 

סעיף י

(מג) ונמלך להתענות וכו' מלשון זה משמע לכאורה דאפילו לא הוציא בשפתיו ג"כ סגי ומה שסיים שהרי קבל עליו היינו בלב ואזיל לשיטתיה בס"ו ועיין שם במ"א דדוקא בשקבל עליו אבל אם היה רק בדעתו להתענות לא מיקרי קבלה:


(מד) שגם זה תענית שעות וצריך צ"ל שגם תענית שעות זה צריך:


(מה) שיקבלנו עליו מאתמול היינו בעת תפלת המנחה:


(מו) נמלך וגמרו ר"ל שנמלך שלא לאכול אפילו שלא לשם תענית:


(מז) הרי זה תענית שעות ר"ל ומתפלל בהם עננו:

סעיף יא

(מח) עד חצי היום לאו דוקא דה"ה אם הקבלה היה עד ג' רביע היום אם דעתו לאכול קודם גמר היום אינו מתפלל ענינו בתפלת המנחה ועיין לעיל בס"א בהג"ה דהיחיד יכול לומר ענינו בש"ת:


(מט) שצריך להשלים נדרו דה"א דמותר לאכול תוך אותו זמן שקיבל עליו דלא הוי נדר כלל קמ"ל דמ"מ צריך להתענות אותו זמן:

סעיף יב

(נ) ויש אומרים וכו' ולדינא נראה דצריך להחמיר ולהתענות כדעה ראשונה אף שלא ידע ולא קיבל ע"ע וכ"ש התעניתים הכתובים בפסוק בודאי א"צ לקבל ונראה דאף דעה השניה מודה לזה דאלו כבר רצו כל ישראל וקבלו עליהם כדאיתא בפוסקים: