סימן תקסב – דין קבלת התענית
וּבוֹ י"ג סְעִיפִים 

יג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּי שֶׁנָּדַר וְאָמַר: אִם לֹא אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵשֵׁב בְּתַעֲנִית, מֵאַחַר שֶׁמַּה שֶּׁהִתְנָה הוּא דְּבַר הָרְשׁוּת, הָוֵי אַסְמַכְתָּא (פֵּרוּשׁ שֶׁאָדָם סוֹמֵךְ בְּדַעְתּוֹ שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶחָד וְעַל סְמַךְ זֶה הוּא נוֹדֵר אוֹ מִתְחַיֵּב בִּדְבַר מָה); אֲבָל אִם אָמַר: אִם לֹא אֶעֱשֶׂה מִצְוָה פְּלוֹנִית אֵשֵׁב בְּתַעֲנִית, וְכֵן אִם אָמַר: אִם יַצִּילֵנִי ה' מִצָּרָה אוֹ אִם יַצְלִיחַ דַּרְכִּי, לֹא הָוֵי אַסְמַכְתָּא.

סימן תקסג – דין מי שהרהר בלבו להתענות
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א
מִי שֶׁהִרְהֵר בְּלִבּוֹ, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר, לֹא הָוֵי קַבָּלָה דְּלֹא עָדִיף (א) מֵהוֹצִיא בְּפִיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר דְּלֹא הָוֵי קַבָּלַת תַּעֲנִית, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה.


סימן תקסד – דין ליל שלפני התענית
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א
 
כָּל תַּעֲנִית שֶׁאוֹכְלִים בּוֹ בַּלַּיְלָה, בֵּין צִבּוּר בֵּין יָחִיד, הֲרֵי זֶה (א) אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְהוּא שֶׁלֹּא יָשַׁן שְׁנַת (ב) קֶבַע (טוּר), אֲבָל אִם יָשַׁן שְׁנַת (ג) קֶבַע אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹכֵל וְלֹא שׁוֹתֶה, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ד) דְּבִשְׁתִיָּה אֵין צָרִיךְ (ה) תְּנַאי, דְּמִסְּתָמָא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם לִשְׁתִיָּה אַחַר הַשֵּׁנָה, וְהָוֵי כְּאִלּוּ הִתְנָה (טוּר וּמָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי).

משנה ברורה 

סעיף יג

(נא) יש מי שאומר וכו' נקט לשון זה לדין הראשון שמה שהתנה הוא דבר הרשות דבזה יש הרבה פוסקים שחולקין וס"ל דאף שהתנאי היה בדבר הרשות כיון שהדבר שהתחייב הוא דבר מצוה לא שייך בזה אסמכתא ומחויב לקיים אבל שני דינים האחרונים כו"ע ס"ל כן:


(נב) אם לא אלך למקום פלוני וה"ה בקום ועשה כגון שאמר אם אעשה דבר פלוני ועשה:


(נג) אשב בתענית וה"ה אם אמר אתן לצדקה:


(נד) הוי אסמכתא והאחרונים כתבו דיש להחמיר מאחר שרבים חולקים ע"ז:


(נה) אבל אם אמר וכו' דעשה לזרז עצמו לדבר מצוה וגומר בדעתו ולא הוי אסמכתא:


(נו) אם יצילני ה' מצרה דמקרא מלא הוא גבי יעקב וידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וגו' וכן וידר ישראל נדר לאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי וגו':


(נז) או אם יצליח דרכי גם זה מקרא דיעקב ונתן לי לחם לאכול וגו' ומשום דבזכות שהצליח גמר ומקני לכך חייל הנדר:

סעיף א


(א) מי שהרהר בלבו ר"ל אפילו גמר בדעתו וקיבל במחשבתו להתענות למחר:


(ב) שלא בשעת תפלת המנחה אלא קודם לזה דאלו אחר שהתפלל משמע מאחרונים דמהני הקבלה בדיעבד כל זמן שהוא יום בין בהוצאה בפה ובין בהרהור:


(ג) דלא הוי קבלת תענית משמע מלשון זה דא"צ להתענות כלל כיון שלא קיבלו בתפלת המנחה אבל האחרונים הסכימו דמחוייב להתענות עכ"פ מדין נדר [ואפילו רק גמר בדעתו וקיבל במחשבתו להתענות ג"כ יש מחמירין דהרהור כדיבור דמי] אכן לענין תפלת עננו משמע דלא יכול לומר. והנה כ"ז לענין הש"ץ לומר ענינו בין גואל לרופא ובחתימה כנהוג אבל ליחיד לומר ענינו בשומע תפלה כבר הכריע רמ"א לעיל בס"ה דיחיד יכול לומר אפילו לא קיבלו כלל וכ"ש בענינינו שקיבלו שלא בתפלת המנחה דלהרבה פוסקים חשוב זה קבלה גמורה עכ"פ לענין יחיד בודאי יש לו לומר עננו

סעיף א


(א) והוא שלא ישן וכו' היינו אפילו אם גמר סעודתו מכבר ורוצה קודם אור היום לחזור ולאכול רשאי:


(ב) שינת קבע אבל מתנמנם דהיינו נים ולא נים תיר ולא תיר לא חשיב שינה:


(ג) אבל אם ישן אפילו שלא על מטתו. והנה המחבר סתם דבריו משמע דס"ל אפילו ישן בתוך הסעודה ג"כ שוב אסור לאכול ולגמור סעודתו כשניעור משנתו וכמו שמסיק בב"י אבל כמה אחרונים הסכימו דאם ישן בתוך הסעודה מותר לגמרה אח"כ כיון דמתחלה היה דעתו לאכול עוד. ומ"מ המחמיר ע"ע בזה קדוש יאמר לו:


(ד) אא"כ התנה וכו' קודם השינה ואז מותר אפילו גמר סעודתו קודם השינה וגם ישן אח"כ שינת קבע דעדיין לא קבל עליו התענית:


(ה) דמסתמא דעתו וכו' דדרך האדם להיות צמא אחר שינתו:


(ו) והוי כאילו התנה כתבו האחרונים דלכתחלה ראוי להחמיר ולהתנות אף לשתיה כדעת המחבר אכן אם רגיל לשתות אחר השינה א"צ להתנות: