סימן תרנא – דיני נטילת הלולב וברכתו
וּבוֹ ט"ו סְעִיפִים

ה יְבָרֵךְ עַל נְטִילַת לוּלָב, וְשֶׁהֶחֱיָנוּ, קֹדֶם שֶׁיִּטֹּל (יב) הָאֶתְרוֹג, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתוֹ; אוֹ יַהֲפֹךְ הָאֶתְרוֹג (יג) עַד שֶׁיְּבָרֵךְ. הגה: וִיבָרֵךְ (יד) מְעֻמָּד (מַהֲרִי"ל וְכָל בּוֹ). וְלֹא יְבָרֵךְ רַק פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנוֹטְלוֹ כַּמָּה פְּעָמִים (מהרי"ו).


ו
 
לֹא יְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת לוּלָב, אֶלָּא בִּשְׁעַת נְטִילָתוֹ.


ז
 
אִם עָשָׂה (טו) בֵּית יָד וְנָתַן בּוֹ הַלּוּלָב וּנְטָלוֹ, שַׁפִּיר דָּמִי, דִּלְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ לְקִיחָה, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא דֶּרֶךְ כְּבוֹד; אֲבָל אִם אֵינוֹ דֶּרֶךְ כְּבוֹד, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן הַלּוּלָב בִּכְלִי, וּנְטָלוֹ, לֹא יָצָא; וְאִם כָּרַךְ עָלָיו סוּדָר, וּנְטָלוֹ אוֹ שֶׁכָּרַךְ עַל יָדוֹ, וּנְטָלוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא יָצָא. הגה: וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר לְהָסִיר (טז) הַתְּפִלִּין (מַהֲרִי"ל) וְטַבָּעוֹת מִיָּדָם, אֲבָל מִדִּינָא אֵין לָחוּשׁ הוֹאִיל וְאֵין כָּל הַיָּד מְכֻסָּה בָּהֶן (אֲגֻדָּה פ' מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ).

 

משנה ברורה:

סעיף ה
(כד) קודם שיטול האתרוג – מטעם דאין לברך קודם שיטלנו להלולב דלא מסתבר לברך בעוד שהלולב מונח בכלי וכן אין לברך אחר שנטל כל הארבעה מינים דבעינן עובר לעשייתן הלכך מברך קודם שיטול האתרוג דזהו עובר לעשייתן שמעכבין זה את זה דהיינו שאם חסר לו איזה מן המינין לכו"ע לא יצא הלכך מקרי עובר לעשייתן:

(כה) או יהפוך האתרוג – העוקץ למעלה דאינו יוצא בזה דבעינן דרך גדילתן וכדלעיל בסעיף ב' ולאחר הברכה יהפוך העוקץ למטה כדרך גדילתן ויוצא בזה ועיין בב"י דיש עוד עצה שיהיה קודם לעשייתן דהיינו שיכוין שלא לצאת בהמצוה עד שיטול כולם בידו ועיין בביאור הגר"א שכתב דזה העצה היא היותר מובחרת שבכולן:

(כו) עד שיברך – ואם שכח לברך קודם לקיחה מברך אחר כך דהא גם הנענוע הוא מן המצוה:

(כז) ויברך מעומד – ונטילתו תהיה ג"כ מעומד ובדיעבד אם עשה הברכה וגם המצוה מיושב יצא:

(כח) כמה פעמים – להידור מצוה כמנהג אנשי ירושלים כדאיתא בגמרא (סוכה מא, ב):

סעיף ו
(כט) אלא בשעת נטילתו – אע"ג דמן הדין היה ראוי לברך שהחיינו תיכף בשעת עשיית הלולב (דהיינו בשעה שאוגדו) מ"מ אנן נהגינן להניח הברכה לכתחלה עד שעת נטילה. ועיין בח"א שכתב דאם לא בירך שהחיינו ביום א' יוכל לברך אפילו ביום ז' כשנוטל הלולב:

סעיף ז
(ל) בית יד – כגון שכל הלולב חוץ מידו ואוחז בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר לא הוי חציצה כיון שאין אוחז הלולב בידו [מ"א] ודעת הא"ר הוא דבית יד הוא לנאותו וע"כ אף שאוחז להלולב בידו ג"כ דרך בית יד שפיר דמי ולא הוי חציצה אם לא שנעשה באופן שאינו מהודר וכן הסכים בדרישה דתלוי באופן עשייתו ע"ש:

(לא) בכלי ונטלו וכו' – ואפילו הוא של כסף דלא הוי דרך כבוד כשאוחזו בכלי ולא שמה לקיחה והסכימו כמה אחרונים דבכלי יש להחמיר בכל ענין בין שאוחזו בדופני הכלי או מניח ידיו תחת שוליו או אוחז בבית יד של הכלי:

(לב) עליו סודר וכו' – מטעם חציצה ודעת הר"ן משום דלא הוי לקיחה תמה:

(לג) או שכרך סודר – וה"ה אם לבש בתי ידים על ידיו ומה שכתב המחבר דין זה בלשון י"א משום דעת הר"ן דס"ל דיצא דבטל לגבי היד אבל בכרך סודר על הלולב גם לדעת הר"ן לא יצא דלא הוי לקיחה תמה [מ"א] וע"כ אם נטלו יחזור ויטלנו בלא ברכה:

(לד) ונהגו וכו' – ובשם האר"י כתבו שיברך תחלה בסוכה על הלולב ואח"כ יעשה שאר הנענועים בביהכ"נ:

(לה) להסיר וכו' – היינו שיקפלם אחורי אצבעו וי"א שיחלוץ התפילין לגמרי קודם נטילת לולב [ממ"א]:

(לו) אבל מדינא אין לחוש וכו' – וכמה אחרונים כתבו דאף מדינא יש הקפדה ע"ז משום חציצה אף שאין כל היד מכוסה בהן וע"כ אם נטל בעוד שלא הסיר התפילין מן ידיו או הטבעות יחזור ויטלנו בלא ברכה: