סימן תקנא – דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה
ובו י"ח סעיפים


ח
 נְשֵׁי דִּנְהִיגֵי דְּלָא לְמִשְׁתֵּי עַמְרָא מִדְּעָיִיל אָב, מִנְהָגָא. וְהוּא מִלָּשׁוֹן אוֹ בִּשְׁתִי אוֹ בְּעֵרֶב. וְנוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ הַחֹדֶשׁ עַד (כה) אַחַר ט' בְּאָב (מַהֲרִי"ל וְדַעַת עַצְמוֹ).


ט
 
יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּשַׁבָּת זוֹ; וּמֻתָּר בְּחֹמֶץ שֶׁל יַיִן; (אֲגֻדָּה וּמַהֲרִי"ל) וְיֵשׁ שֶׁמּוֹסִיפִין (כו) מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית, וְיֵשׁ שֶׁמּוֹסִיפִין מִי"ז (כז) בְּתַמּוּז. הגה: וּמַצְנִיעִים מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ (כח) הַסַּכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה (רַ' יְרוּחָם ני"ח ח"ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי), שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִים כִּי אִם לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּגוֹן לְחוֹלֶה אוֹ שַׁבָּת אוֹ מִילָה (אוֹ פִּדְיוֹן הַבֵּן) וְכַיּוֹצֵא בּוֹ.


י
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַנּוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר בַּיָּמִים הַנִּזְכָּרִים, מֻתָּרִים (כט) בְּתַבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בּוֹ בָּשָׂר, וַאֲסוּרִים בִּבְשַׂר עוֹף וּבָשָׂר מָלוּחַ וְיַיִן תּוֹסֵס; וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת יֵין הַבְדָּלָה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. הגה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְלֹא בַּהַבְדָּלָה (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' ט"ו), אֶלָּא נוֹתְנִים (ל) לְתִינוֹק; וּבְמָקוֹם דְּלֵיכָּא תִּינוֹק, מֻתָּר בְּעַצְמוֹ לִשְׁתּוֹת (לא) הַבְדָּלָה. וּבִסְעֻדַּת מִצְוָה, כְּגוֹן מִילָה וּפִדְיוֹן הַבֵּן וְסִיּוּם מַסֶּכֶת וּסְעֻדַּת (לב) אֵרוּסִין, אוֹכְלִים בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן כָּל (לג) הַשַּׁיָּכִים לַסְּעֻדָּה; אֲבָל יֵשׁ לְצַמְצֵם, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף. וּבְשָׁבוּעַ שֶׁחָל ט' בְּאָב בְּתוֹכָהּ, אֵין לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְלִשְׁתּוֹת יַיִן רַק מִנְיָן מְצֻמְצָם, וְזֶה אֲפִלּוּ (לד) בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שָׁרֵי (מִנְהָגִים וּמַהֲרִי"ל), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּסְּעֻדָּה שֶׁמַּפְסִיק בָּהּ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

משנה ברורה 

סעיף ח

(נד) למישתי עמרא – פירוש, שלא לעשות חוטי שתי מצמר [והוא הדין משארי דברים]. ואסמכוה בירושלמי על שם שבטלה אבן שתיה.

  • וכתב בית יוסף, דאין נפקא מינה בין לו ובין לאחרים, ובין בשכר ובין בחינם [ט"ז]. וטוויית החוטין לתפור בהן בגדים, מותר, שאינו בכלל זה. וכן מותר לעשות קרוני"ן שאורגין בעצים, דלאו בכלל בגד הוא [מ"א]:

(נה) עד אחר ט' באב – עיין לעיל סימן תכ"ו ס"ב ובמשנה ברורה שם:

סעיף ט

(נו) שלא לאכול בשר וכו' – ומיד שהתפללו הקהל ערבית במוצאי שבת, אף על פי שהיחיד לא התפלל עדיין והוא בתוך סעודתו, אסור בבשר ויין. והוא הדין בראש חודש לדידן [מ"א]. אבל שארי אחרונים כתבו דבמוצאי שבת, אם הוא לא התפלל עדיין, מותר בבשר ויין, דכיוון שאומרים רצה בברכת המזון, שייך אצלו שבת:

(נז) ומותר בחומץ וכו' – היינו אף בחומץ שנעשה מיין, וכשנכנס שבת זו היה עדיין יין, מותר, כיוון שעכשיו הוא חומץ, ואין שמחה בשתייתו.

וחומץ לענינינו מיקרי כל שבני אדם נמנעין מלשתותו מפני חמיצותו:

(נח) מראש חודש עד התענית – וראש חודש בכלל. וכן המנהג במדינותינו:

(נט) מי"ז בתמוז – דמאז התחיל הפורענות של החורבן. וכל זה בימות החול; אבל בשבת, אין רשאי להחמיר בזה, דאף אם חל ט' באב בשבת, מותר, ונדחה על יום א', וכדלקמן בתקנ"ד.

  • ואפילו אם קיבל עליו בפירוש שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז והלאה, מותר בשבתות [וכן בסעודת מצווה], דכל הנודר אדעתא דמנהגא נודר, ואין דעתו על שבת. אם לא שהוציא זה בפירוש בלשון נדר, שאמר "הרי עלי שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז", יש מחמירין:

(ס) ומצניעין מראש חודש ואילך וכו' – עד עשירי באב. ובמקום הדחק יש להקל ולשחוט בתשעה באב אחר חצות.

  • אכן אם חל תשעה באב ביום ה', לכולי עלמא מותר לשחוט אחר חצות, לכבוד השבת.
  • וכתב המגן אברהם ואליה רבה, דבמדינתינו, שמנהג הנכרים שאין אוכלין בשר ביום ו' וז', ושמא ייטרף ולא ימצא קונים לבשר טריפה, מותר לשחוט גם ביום ד' [דאם לא כן, ממנעי ולא שחטי], כדי שאם ייטרף יהיה מוכן לו על יום ה' למכור:

(סא) לחולה – אפילו חולה קצת. ואף דבסימן תקנ"ד סק"ט כתב המגן אברהם דנהגו קצת יולדות מז' באב ואילך למנוע מבשר ויין, היינו שלא במקום חולי.

  • ומי שחכר מהשר להאכיל בשר לערלים, ואם לא ישחוט יפסיד, אזי יתן מכל בהמה לעני חולה איזה חתיכה, ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה [חיי אדם]:

(סב) וכיוצא בו – כגון של פדיון הבן. וסעודה שעושין בלילה שלפני מילה אינה סעודת מצוה [יד אפרים]:

סעיף י

(סג) מותרים בתבשיל – אבל שומן של בשר דינו כבשר עצמו, ואסור לאכול תבשיל שיש בו שומן. והאידנא נהיגי עלמא לאסור אף תבשיל של בשר. ודווקא בתבשיל של בשר; אבל אם רק נתבשל בקדרה של בשר, פשיטא דמותר [אחרונים]. ונראה כל שנפל בשר לתבשיל ויש שישים, פשיטא דשרי:

(סד) ואסורים בבשר עוף – ומכל מקום, מי שאי אפשר לו לאכול מאכלי חלב, מותר לו לאכול בשר עוף, או בשר מלוח שלושה ימים. ומינקת שחלב רע לתינוק כשאינה אוכלת בשר, יש להקל אף בבשר בהמה:

(סה) ובשר מלוח – אפילו מזמן מרובה, דמכל מקום אית ביה שמחה קצת:

(סו) תוסס – דהיינו תוך שלושה לדריסתו, שהוא מתוק ואינו חזק, ופסול לגבי מזבח. וכן כל אלו הנ"ל, מכל מקום קיבלו אבותינו עליהם לאסור כל מיני בשר ויין:

(סז) ומותר לשתות וכו' – דבכהאי גוונא לא קיבלו עלייהו, כמו לעניין שאר סעודת מצווה:

(סח) ונוהגין להחמיר וכו' – כיון דאפשר למטעמיה לתינוק. מה שאין כן בשאר סעודות מצווה:

(סט) שלא לשתות יין בברכת המזון – פשוט דכל זה מיירי בברכת המזון דחול; אבל בברכת המזון דשבת של שלוש סעודות, פשיטא דשרי:

(ע) אלא נותנים לתינוק – שהגיע לחינוך, וישתה רוב הכוס. ודווקא אם לא הגיע עדיין להתאבל על ירושלים. ודווקא בזה שהוא מצווה; אבל בלא מצווה, אף שאינו יודע להתאבל, אסור בבשר ויין כשהוא בריא:

(עא) לשתות הבדלה – אבל ברכת המזון יברך בלא כוס, כיוון דיש פוסקים דאף שלושה שאכלו אין צריכים כוס, על כל פנים בכהאי גוונא יש לסמוך עלייהו:

(עב) ובסעודת מצוה וכו' – ובזה אפילו כוס של ברכת המזון יש להתיר לשתות, דלא גרע מיין שבתוך הסעודה דהותר:

(עג) וסיום מסכת – ומכל מקום, אם לא נזדמן בלימודו הסיום, לא ימהר או יאחר בשביל זה. וגם אם לא היה עושה סעודה בשאר הימים, אפשר שלא יעשנה גם עתה. אכן אם נזדמן כראוי, מותרין לאכול אף אותן שלא למדו עמהן, אם היו הולכין ובאין גם בזמן אחר משום ריעות:

(עד) וסעודת אירוסין – אף דמבואר לעיל בסעיף ב' דאסור לעשות סעודת אירוסין, אפשר דמיירי שלא בשעת אירוסין, או שלא בבית ארוסתו, דליכא שמחה כל כך. ויש שמוחקין אלו שני תיבות [מ"א]:

(עה) כל השייכין לסעודה – היינו כל מי שהיה הולך בזמן אחר לסעודה זו, הן מחמת קורבה, או מחמת שהוא אוהבו. ונשים השייכות לסעודה, במקום שדרך לזמנן לסעודה, גם כן מותר. וכתב החיי אדם דאשת הבעל-סעודה מותרת אף בסיום מסכת, וכן בניו. ומי ששולחין לו לביתו, אסור לו לאכול:

(עו) שלא להוסיף – היינו מי שלא בא מחמת קורבה או אהבת רעים, רק לאכול ולשתות, ועבירה הוא בידו:

(עז) רק מנין מצומצם – היינו מלבד הקרובים הפסולים לעדות, ומלבד הבעלי-מצווה, מותר להוסיף עשרה משום ריעות; והשאר אוכלים מאכלי חלב.

  • והנה בלבוש כתב, דמראש חודש עד תשעה באב לוקחין מניין מצומצם, ויש לוקחים עשרה מלבד הקרובים השייכים לבעל הסעודה. והנה בחיי אדם העתיק כהלבוש. אבל בדרך החיים משמע דיוכל לנהוג להקל כדעת הרמ"א, דמראש חודש עד השבוע שחל בו תשעה באב מותר לזמן כל השייכים לסעודה, ואפילו כמה מניינים.
  • ואם חל המילה או הסיום מסכת בתשעה באב שחל בשבת, לכולי עלמא מותר לזמן כל קרואים שירצה:

(עח) בערב תשעה באב שרי – ובלבד שיעשנה קודם חצות: