סימן תרד – סדר ערב יום כפור
וּבוֹ ב' סְעִיפִים

ב אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. הגה: גַם אֵין אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ וּמִזְמוֹר לְתוֹדָה (מִנְהָגִים); גַּם אֵין אוֹמְרִים קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר הַרְבֵּה סְלִיחוֹת; וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת בִּסְלִיחוֹת, וְהַכֹּל לְפִי הַמִּנְהָג. וּלְעִנְיַן אֲמִירַת אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר יֵשׁ בּוֹ מַחֲלֹקֶת בֵּין אַחֲרוֹנִים, וּמִנְהַג עִירִי שֶׁלֹּא לְאָמְרוֹ כִּי אִם כְּשֶׁחָל יוֹם כִּפּוּר בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין אוֹמְרִים בּוֹ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אָז אוֹמְרִים אוֹתוֹ עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר (ג) שַׁחֲרִית.    


סימן תרה – מנהג כפרות בערב יום כפור
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א
 
מַה שֶּׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת כַּפָּרָה בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים לִשְׁחֹט תַּרְנְגוֹל עַל כָּל בֵּן זָכָר וְלוֹמַר עָלָיו פְּסוּקִים, יֵשׁ לִמְנֹעַ הַמִּנְהָג. הגה: וְיֵשׁ מֵהַגְּאוֹנִים שֶׁכָּתְבוּ מִנְהָג זֶה, וְכֵן כָּתְבוּ אוֹתוֹ רַבִּים מִן הָאַחֲרוֹנִים, וְכֵן (א) נוֹהֲגִין בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ וְאֵין לְשַׁנּוֹת, כִּי הוּא מִנְהַג וָתִיקִין. וְנוֹהֲגִין לִקַּח תַּרְנְגוֹל זָכָר לְזָכָר, וְלִנְקֵבָה לוֹקְחִין תַּרְנְגֹלֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּשְׁבֵּ"ץ), וְלוֹקְחִין לִמְעֻבֶּרֶת ב' (ב) תַּרְנְגוֹלִים אוּלַי תֵּלֵד זָכָר; וּבוֹחֲרִין בְּתַרְנְגוֹלִים (ג) לְבָנִים, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (יְשַׁעְיָה א, יח) וְנָהֲגוּ לִתֵּן הַכַּפָּרוֹת לַעֲנִיִּים, אוֹ לִפְדּוֹתָן (ד) בַּמָּמוֹן שֶׁנּוֹתְנִים לַעֲנִיִּים (מַהֲרִי"ל). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לֵילֵךְ עַל הַקְּבָרוֹת וּלְהַרְבּוֹת (ה) בִּצְדָקָה, וְהַכֹּל מִנְהָג יָפֶה. וְיֵשׁ לְהַסְמִיךְ שְׁחִיטַת הַכַּפָּרוֹת מִיָּד לְאַחַר שֶׁהֶחֱזִירוֹ עָלָיו. (ו) וְסָמַךְ יָדָיו עָלָיו, דְּמוּת הַקָּרְבָּן; (ז) וְזוֹרְקִין בְּנֵי מֵעֵיהֶם עַל הַגַּגּוֹת אוֹ בֶּחָצֵר, מָקוֹם שֶׁהָעוֹפוֹת יְכוֹלִין לָקַחַת מִשָּׁם (טוּר).

 

סימן תרו – שיפיס אדם חברו בערב יום כפור


וּבוֹ ד' סְעִיפִים

א
 
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ; אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיטוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים, צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ; וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בָּרִאשׁוֹנָה, (א) יַחֲזֹר וְיֵלֵךְ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית, וּבְכָל פַּעַם יִקַּח עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בִּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים (ב) אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. מִיהוּ יֹאמַר אַחַר כָּךְ לִפְנֵי י' שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא וּמַהֲרִי"ל); וְאִם הוּא (ג) רַבּוֹ, צָרִיךְ לֵילֵךְ לוֹ כַּמָּה פְּעָמִים עַד שֶׁיִּתְפַּיֵּס. הגה: וְהַמּוֹחֵל לֹא יִהְיֶה אַכְזָרִי מִלִּמְחֹל (מַהֲרִי"ל), אִם לֹא שֶׁמְּכַוֵּן (ד) לְטוֹבַת הַמְבַקֵּשׁ מְחִילָה (גְּמָרָא דְּיוֹמָא); וְאִם הוֹצִיא עָלָיו שֵׁם רַע, (ה) אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל לוֹ. (מָרְדְּכַי וּסְמַ"ג וְהגה"מ פ"ב מֵהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה וּמהרי"ו).


משנה ברורה

סעיף ב

(ג) אין נופלין על פניהם – דנוהגין לעשותו קצת כמו יום טוב:


(ד) למנצח ומזמור לתודה – "למנצח", משום דכתיב ביה "ביום צרה". ו"מזמור לתודה", דבזמן הבית היה אסור להקריב שום קרבן הנאכל בערב יום הכיפורים, דממעט זמן אכילתו. שהרי על כל פנים כל הקרבנות נאכלין ליום ולילה שלאחריו, וב(ליל) יום הכיפורים אי אפשר לאכול, ונמצא מביא לידי פסול:


(ה) ערב יום כיפור שחרית – אבל במנחה אין אומרים אותו בכל גווני:


סעיף א

(א) יש למנוע המנהג – משום חשש דרכי האמורי:


(ב) מנהג וותיקין – ויחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה, הכל היה ראוי לבוא עליו; ועל ידי תשובתו, הקב"ה מסלק הגזירה מעליו ונתקיים דוגמתו בעוף הזה. וכן כתבו הראשונים טעם הקרבן הבא על השוגג.

וטוב לשוחטו באשמורת אחר הסליחות, כי אז הרחמים גוברים. ולכן יש לבעל הבית להזמין אבוקה, לפי שאין שוחטין בלילה כי אם לאור האבוקה. ויש ששוחטין אותו אחר תפילת שחרית [עיין א"ר].
ובמקום שמתקבצים הרבה ביחד ודוחקין זה את זה, והשוחטים ניעורים כל הלילה בפנים זעופים, ואינם מרגישים בסכין מפני רוב העבודה, ויוכל לבוא לידי איסור נבילה, טוב יותר לשחוט הכפרות יום או יומיים קודם יום הכיפורים, כי כל עשרת ימי תשובה הוא זמן לכפרות [פמ"ג ע"ש].
או שיסבבו על ראשיהם במעות, ותיחשב להם לצדקה, שלא יהיו נכשלין באיסור נבילה חס ושלום.
[ומי שיכול ורוצה מן המובחר, יקרא השוחט לביתו באשמורת הבוקר. וכהיום המנהג בכמה מקומות שהשוחטין ניעורים והולכין לבית כל אחד אחר חצות הלילה עד אור היום. ולכן מן הנכון שיישנו השוחטים מקודם, כדי שלא יתעלפו. וכן צריכים להכין כמה סכינים בדוקים, ובשעת שחיטה יראה לבדוק בכל פעם, ולא יסמוך על מה שבדק תחילה.
והנה אף כששוחט בבית בעל הבית, הדרך הוא שבאים גם כן מבעלי בתים הסמוכים. ובפרט כששוחט בביתו, באים הרבה שלוחים ביחד עם כפרות; ומחמת שצריך לשחוט כפרות הרבה, אין הזמן מספיק לבדוק בכוונת הלב כדין י"ב בדיקות, וקרוב הדבר שמחמת הנחיצה לא ידקדק היטב בבדיקה.
לכן העצה היעוצה, שעל כל פנים אחר שחיטת כל העופות של בעל הבית אחד, יבדוק טרם ילך השליח עם העופות, כדי שיתברר לו אם נמצא סכינו יפה, שאסור לאכול קודם הבירור. ואם נמצא פגום, יטרוף כל העופות של בעל הבית זה]:

(ג) שני תרנגולים – דהיינו תרנגול ותרנגולת: תרנגול, שמא הוולד זכר; ותרנגולת, שאפילו אם הוולד נקבה, יתכפרו שניהם, היא עצמה והוולד, באחת. ואפילו שני בני אדם יכולין ליקח כפרה אחת, אם אין ידם משגת.

ויש שלוקחין למעוברת שני תרנגולות ותרנגול אחד.
ובשעה שמסבב על ראשו, יאמר: "זה חליפתי, תמורתי, כפרתי", ראשי תיבות חת"ך, שֵם מלאך הממונה על החיים:

(ד) בתרנגולים לבנים – ומכל מקום אין לחזר אחרי לבנים דווקא, כמו שנוהגין אנשים, שמהדרין אחריהם ביותר ונותנין ביוקר; והוא מדרכי האמורי וחוק עכו"ם. אלא אם יבוא ממילא לקנות במקח שאר תרנגולים – יקנה אותו, ולא יאמר כלום [אחרונים].

כתבו האחרונים: אם אין לו תרנגול, יקח אווז, או שאר בעלי חיים שאינם ראוים להקרבה למזבח. ויש אומרים, אפילו דגים:

(ה) ונהגו ליתן – כמו שכתוב: "וחטאך בצדקה פרוק" וכו' (דניאל ד, כד). ובאמת לפדותן טוב יותר, שלא יתביישו העניים, שיאמר: זה נתן עוונותיו על ראשו ושלחו אלי. ואם יודע בו שלא יתבייש, יכול ליתן לו העופות עצמם; שלפעמים נהנה יותר, שהוא הנאה שאין צריך לטרוח:


(ו) בממון שנותנין וכו' – רוצה לומר, שיעריך דמי שיווי הכפרות ששחטן, ויחלק דמי השיווי לעניים. והיינו אם היכולת בידו.

וכתבו האחרונים, דמי שפודה אותו ויש בידו מעות מעשר שלו, לא יפדה בהם, רק במעות של חולין:

(ז) על הקברות ולהרבות – ויוכל ליתן זה ממעות פדיון הכפרות. ואין להרבות שם בתחינות, רק מה שמיוסד מהקדמונים, שהרי אין אומרים היום תחנון:


(ח) וסומך ידיו עליו – ויש שכתבו שיש למנוע דבר זה, דנראה כמקדיש קדשים ושוחטן בחוץ. ואחרים כתבו שאין לחוש לזה, כיוון שהתרנגול אינו ראוי למזבח:


(ט) וזורקין – שדרך התרנגולים ליזון מן הגזל, ובני המעיים הם הכלים הראשונים שמקבלים הגזל, לכן מרחיקין עצמם מלאכלם, כדי ליתן אל לבו להרחיק מן הגזל. וגם משום רחמניות, כשם שמרחם על הבריות לפרנסן, ירחמו עליו מן השמים:

סעיף א

(א) צריך לפייסו – דגם בזה עבר על איסור דאונאת דברים.

והנה, אף על פי שגם בשאר ימות השנה מחוייב לפייס למי שפשע כנגדו, מכל מקום אם אין לו פנאי, הוא ממתין לפייסו על יום אחר; אבל בערב יום הכיפורים, מחוייב לתקן הכל, כדי שיטהר מכל עוונותיו, כדכתיב: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם" וגו'. וכל שכן אם יש בידו מן הגזל ואונאה וכל דבר הנוגע בממון, יראה לתקן. [דזהו המקטרג הגדול על האדם, כמו שאמרו חז"ל: סאה מלא עוונות, מי מקטרג? גזל מקטרג בראש].
ואם יש לחבירו בידו ממון שיש לו תביעה עליהם, יודיענו, אף על פי שחבירו לא ידע מזה כלל. ועל כל פנים יסדר לפני הרב ומורה צדק העניין בשלמות ובאמת בלא שקר, ולשאול האיך להתנהג. כללו של דבר, כל דבר שבממון לא יסמוך על הוראתו, כי היצר הרע יש לו התרים הרבה [ח"א]:

(ב) לפייסו – ונכון שילך בעצמו אליו, ולא ישלח תחילה אמצעי שירצה לקבל פיוסים. ואם קשה עליו לילך בעצמו תחילה, או שיודע שיותר קרוב הפיוס על ידי איש אמצעי שיתווך ביניהם, יכול לעשות על ידי אמצעי:


(ג) יחזור וילך – ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר. ובשעת בקשת מחילה, צריך לפרט מה שחטא לחבירו; אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא, אזי לא יפרט אותו.

ומי שהוא מבקש מחילה מרבים בכלל, אינו יוצא אם יודע שעשה לאיזה יחיד בפרט:

(ד) ואם אינו מתפייס בשלושה פעמים – רוצה לומר באופן זה, על ידי ריבוי אנשים:


(ה) אינו זקוק לו – ואם רצה לפייסו יותר, רשאי, אם אין שם בזיון התורה:


(ו) לפני עשרה – כדי לפרסם הדבר, שמצידו לא יבצר:


(ז) רבו – אפילו אינו רבו מובהק, אלא ששמע ממנו דברי תורה:


(ח) לא יהא אכזרי מלמחול – דכל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו. ואם הוא לא ירצה למחול, גם לא ימחלו לו:


(ט) לטובת המבקש וכו' – כדי שיהא נכנע ליבו הערל ולא ירגיל בכך. ומכל מקום נראה דמליבו צריך להסיר השנאה ממנו, אחרי דבאמת ביקש ממנו מחילה:


(י) מחילה – והוא הדין אם מכוון לטובת עצמו, שמתיירא שיגיע לו היזק כשימחול:


(יא) אין צריך למחול לו – דאיכא דשמע בחשדא ולא שמע בפיוס, ונשאר השם רע. ומכל מקום מידת ענווה למחול גם בזה: