סימן תרנב – זמן נטילת לולב
וּבוֹ ב' סְעִיפִים

ב אָסוּר (ד) לֶאֱכֹל קֹדֶם שֶׁיִּטְּלֶנּוּ; וְאִם שָׁכַח וְאָכַל וְנִזְכַּר עַל שֻׁלְחָנוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה, (ה) יַפְסִיק, אֲפִלּוּ יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם לִטְּלוֹ אַחַר שֶׁיֹּאכַל; וּמִיּוֹם רִאשׁוֹן וָאֵילָךְ, אִם יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם לֹא יַפְסִיק; וְאִם לָאו, יַפְסִיק. הגה: וְאִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל יוֹתֵר מֵחֲצִי שָׁעָה קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַן חִיּוּבוֹ, אֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן (ו) אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק בִּדְאִכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם (רַ"ן פ' לוּלָב הַגָּזוּל).

סימן תרנג – הדס אסור להריח בו


וּבוֹ ב' סְעִיפִים

א
 
הֲדַס שֶׁל מִצְוָה אָסוּר (א) לְהָרִיחַ בּוֹ, אֲבָל אֶתְרוֹג שֶׁל מִצְוָה מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ מִן הַדִּין, אֶלָּא שֶׁלְּפִי שֶׁנֶּחְלְקוּ אִם מְבָרְכִים עָלָיו אִם לָאו יֵשׁ לִמְנֹעַ מִלְּהָרִיחַ בּוֹ.


ב
 
עָבֵד לְהוֹשַׁעְנָא וְלֹא אַגְבְּהֵה לְמֵיפַק בָּהּ, (ב) שַׁרְיָא בַּהֲנָאָה.

 

משנה ברורה:

סעיף ב
(ז) אסור לאכול וכו' – וטעימא בעלמא מדינא שרי מ"מ אין להקל בזה אם לא לצורך גדול ומי שבא בדרך בחוה"מ ומצפה שיבוא למקום הלולב או הדרים על הישובים ומשלחים להם לולב ימתינו עד חצות היום ולא יותר אפילו ביום א' שהוא מן התורה דאסור להתענות ויש אומרים דאם מצפה שיביאו לו לולב אין לו להמתין כלל דהרי יש לו מי שיזכירנו לנטלו היינו אותו שיביא לו הלולב ומי שחלש לבו בודאי יוכל לסמוך ע"ז:

(ח) ביום ראשון שהוא מן התורה יפסיק – באמצע סעודתו כדין כל דבר שהוא מן התורה שאם התחיל באיסור צריך להפסיק וכדלעיל בסימן רל"ה ס"ב ויו"ט שני לדידן שעושין משום ספיקא דיומא דינו כמו ביום ראשון:

(ט) יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו – ר"ל יותר מחצי שעה קודם עמוד השחר ומקרי זה התחיל בהיתר ועיין בט"ז שהקשה הא בסימן פ"ט פסק בדעה ראשונה דהיכי שהתחיל לאכול קודם עה"ש אפ"ה צריך להפסיק לתפלה א"כ בלא"ה צריך להפסיק משום תפלה וכ"ש ביו"ט שצריך קידוש ולכן חולק דודאי צריך להפסיק ממילא משום לולב ובכורי יעקב תירץ דאיירי שהתחיל לאכול קודם עה"ש והתפלל קודם שבירך בהמ"ז וגם עשה קידוש ואח"כ התחיל להשלים סעודתו ושכח ליטול לולב דבזה א"צ להפסיק ומותר לגמור אפי' ביום ראשון כיון דהתחיל בהיתר ולא ברירא תירוצו לדינא כמו שכתבתי בבה"ל:

סעיף א
(א) אסור להריח וכו' – לפי שעיקרו אינו אלא להריח בו ומזה הוקצה כל שבעה כמו בעצי סוכה אבל אתרוג עיקרו עומד לאכילה ומזה לבד הוקצה ולא מלהריח אלא שנחלקו בברכה של הנותן ריח טוב בפירות די"א דכיון דלא עבידא לריחא מפני שהוא של מצוה אין לברך עליו ועיין בב"י בשם הרשב"א לענין תנאי אם מהני בהדס ועיין בסימן תרס"ד ס"ט:

(ב) בו – ואפילו בשבת הגם דאין נוטלין בשבת מ"מ הרי הוקצה לכל שבעה אבל אתרוג מותר להריח בו בשבת דהא עכ"פ עתה לאו למצוה עביד [מ"א וש"א]:

(ג) מלהריח בו – בעת נטילתו למצוה אבל קודם או אח"כ להריח בו לכו"ע יכול לברך וי"א דיש למנוע כל שבעת הימים ועיין לעיל בסימן רי"ו שם ביארנו כל פרטי הדין:

סעיף ב
(ד) שריא בהנאה – דהזמנה לאו מילתא היא:

(ה) בהנאה – וה"ה לולב של אשתקד לא נאסר עד שיטול בשנה זו דאחר החג בטל הקדושה וכמו שכתבנו כעין זה לענין סוכה של אשתקד בסימן תרל"ח סקי"א במשנה ברורה ולדעת האחרונים דמפקפקין שם לענין סוכה ה"ה לענין לולב: