סימן תרו – שיפיס אדם חברו בערב יום כפור

וּבוֹ ד' סְעִיפִים

ב אִם (ו) מֵת אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, מֵבִיא י' בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָם עַל (ז) קִבְרוֹ וְאוֹמֵר: חָטָאתִי לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי זֶה שֶׁחָטָאתִי לוֹ, וְנָהֲגוּ לְבַקֵּשׁ מְחִילָה בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא).


ג
 
תַּקָּנַת קַדְמוֹנֵינוּ וְחֵרֶם, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַמֵּתִים.


ד
 
יָכוֹל לִטְבֹּל וְלִלְקוֹת מָתַי שֶׁיִּרְצֶה, רַק שֶׁיִּהְיֶה קֹדֶם הַלַּיְלָה; וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַטְּבִילָה. הגה: וְאֵין צָרִיךְ לִטְבֹּל רַק פַּעַם (ח) אַחַת, בְּלֹא וִדּוּי, מִשּׁוּם קֶרִי; וְהוּא הַדִּין דְּהַטָּלַת (ט) תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם נָמֵי מֵהָנֵי (מהרי"ו וְכָל בּוֹ וְתשב"ץ). מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, מֻתָּר לִרְחֹץ וְלִטְבֹּל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, דְּיוֹם כִּפּוּר מְבַטֵּל שִׁבְעָה (מַהֲרִי"ל הִלְכוֹת שְׂמָחוֹת), אַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא (י) לִרְחֹץ כָּל שְׁלֹשִים, טְבִילַת מִצְוָה מֻתָּר. (דַּעַת עַצְמוֹ).

משנה ברורה

סעיף ב

(יב) אם מת וכו' – זה קאי גם אמוציא שם רע, דאמרינן, אילו היה חי היה מוחל לו:


(יג) אשר חטא לו – ואם קרא לאחד ממזר, יש אומרים דפגם בכבוד אבותיו גם כן וצריך לילך על קברם. אבל רבים חולקין על זה, דיכול לומר: לאו אדעתאי שיהיה הדבר נוגע לאבותיו, אלא אם כן קראו ממזר בן ממזר. ועיין בחו"מ סימן ת"כ לעניין אם קראו רשע בן רשע או גנב בן גנב:


(יד) על קברו – וצריך לילך לשם יחף. ואם הוא חוץ לשלושה פרסאות, ישלח שלוחו לשם, והשליח יקח עשרה אנשים וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף ויאמר: הנני שליח פלוני, מודה ברבים ששלחני פלוני לאמר שחטא לאלקי ישראל וכו'.

ואם חירפו לאחר מיתה, אין צריך לילך על קברו, אלא מבקש ממנו מחילה במקום שביישו:

(טו) שחטאתי לו – בחטא פלוני, כי צריך בזה לפרט החטא. והם ישיבו לו "מחול לך, מחול לך", שלוש פעמים:

סעיף ג

(טז) שלא להוציא שם רע וכו' – ולכן צריך לעשות תשובה על שעבר החרם:

סעיף ד

(יז) יכול לטבול – המחבר קיצר, דמקודם היה לו לכתוב דמנהג לטבול וללקות בערב יום כיפור. ואפילו נערים ובתולות, מכיוון שהם בני מצוות – טובלות:


(יח) קודם הלילה – וטוב שיטבול קודם תפילת המנחה, ששם מתוודה, וכן נוהגין. ומקצתן נוהגין לטבול אחר סעודה המפסקת, כדי שיהיה סמוך ליום הכיפורים:


(יט) ואינו מברך – דטבילה זו אינו רק משום מנהג:


(כ) בלא וידוי – לאפוקי מאותן הרגילין להתוודות בשעת טבילה:


(כא) משום קרי – ולכן די בפעם אחת, וגם אין צריך לווידוי.

[ואישה ששימשה בתוך שלושה ימים, צריכה לכבד ביתה בחמין קודם טבילה, שלא תפלוט שכבת זרע ותחזור לטומאת קרי; אם לא שהיא סמוך לטבילתה או סמוך לווסתה, שאז רגילות להתעבר, ואם תכבד, יש לחוש להשחתת זרע. כן כתב מגן אברהם. ובתשובת רבי עקיבא אייגר מפקפק ומצדד דלעולם לא תכבד].
ויש אומרים, דטעם הטבילה משום תשובה. ולפי זה יש לטבול שלוש פעמים, וכן כתב הרוקח.
ועיין במגן אברהם, דאף למאן דסבירא ליה דטעם הטבילה משום קרי, אפילו הכי צריך תמיד לטבול בערב יום כיפור, אפילו אם כבר טבל ערב ראש השנה ולא ראה עוד קרי:

(כב) נמי מהני – אם הוא מצטער בטבילה [מהרי"ו]. ופרטי דיני תשעה קבין, עיין לעיל בסימן פ"ח במ"ב ס"ק ד:


(כג) בין ראש השנה ליום הכיפורים – והוא הדין אפילו בערב יום כיפור (ראה לעיל סימן תקמ"ח סעיף י' ובמ"ב שם ס"ק לה):


(כד) מותר לרחוץ – היינו אפילו בחמין. וכן הטבילה במקווה מותר אפילו היתה של חמין:


(כה) דיום הכיפורים מבטל שבעה – רוצה לומר דדינו כמו שאר רגל שפגע באבילות, שהוא מבטל שבעה, ומותר מחמת זה לרחוץ אחר המנחה סמוך לחשיכה לדעת היש מתירין לעיל בסימן תקמ"ח סעיף י'. ועיין במגן אברהם, דגם בענייננו אין להקל רק שעה או שתים קודם הלילה ולא קודם:


(כו) אף על פי שנהגו וכו' – רוצה לומר, אף דגזירת שבעה נתבטל על ידי יום הכיפורים, היה לנו לאסור רחיצה וטבילה משום גזירת שלושים? ועל זה תירץ דטבילה זו היא מצווה, ומחמת זה ממילא מותר גם רחיצה, כדי שלא יהא חציצה לטבילה:


(כז) טבילת מצווה מותר – ואף דאיננה חיובא וכנ"ל (ס"ק יט), מכל מקום איסור רחיצה כל שלושים גם כן אינו אלא מנהגא: