ב
 קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ, שֶׁהוּא כְּבֶן (ב) חָמֵשׁ, כְּבֶן שֵׁשׁ, חַיָּב בְּסֻכָּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת.


ג
 
חוֹלִים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִים מִן הַסֻכָּה; וְלֹא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, (אוֹ) חָשׁ בְּעֵינָיו; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין הַמְשַׁמְּשִׁים פְּטוּרִים אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַחוֹלֶה צָרִיךְ לָהֶם וּמִי (ג) שֶׁמַּקִּיז דָּם חַיָּב בְּסֻכָּה (אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ' הַיָּשֵׁן).


ד
 
מִצְטַעֵר פָּטוּר מִן הַסֻכָּה, הוּא וְלֹא מְשַׁמְּשָׁיו אֲבָל בַּלַּיְלָה רִאשׁוֹנָה אֲפִלּוּ מִצְטַעֵר חַיָּב לֶאֱכֹל שָׁם כַּזַּיִת (כָּל בּוֹ); אֵיזֶהוּ מִצְטַעֵר, זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישַׁן בַּסֻכָּה מִפְּנֵי הָרוּחַ, אוֹ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים וְהַפַּרְעוֹשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אוֹ מִפְּנֵי (ד) הָרֵיחַ; וְדַוְקָא שֶׁבָּא לוֹ הַצַּעַר בְּמִקְרֶה, אַחַר שֶׁעָשָׂה שָׁם הַסֻכָּה, אֲבָל אֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת סֻכָּתוֹ לְכַתְּחִלָּה בִּמְקוֹם הָרֵיחַ אוֹ הָרוּחַ וְלוֹמַר: מִצְטַעֵר אֲנִי. הגה: וְאִם עֲשָׂאָהּ מִתְּחִלָּה בְּמָקוֹם שֶׁמִּצְטַעֵר בַּאֲכִילָה אוֹ בִּשְׁתִיָּה אוֹ בְּשֵׁנָה, אוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת אֶחָד מֵהֶם בַּסֻּכָּה מֵחֲמַת דְּמִתְיָרֵא מִלִּסְטִים אוֹ גַּנָּבִים כְּשֶׁהוּא בַּסֻּכָּה, אֵינוֹ יוֹצֵא בְּאוֹתָהּ סֻכָּה (ה) כְּלָל, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא מִצְטַעֵר בָּהֶם, דְּלֹא הַוְיָא כְּעֵין דִּירָה שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת שָׁם כָּל צְרָכָיו (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַיָּשֵׁן). מִי שֶׁכָּבוּ לוֹ הַנֵּרוֹת בַּסֻּכָּה, בְּשַׁבָּת, וְיֵשׁ לוֹ נֵר בְּבֵיתוֹ, מֻתָּר לָצֵאת מִן הַסֻּכָּה כְּדֵי לֶאֱכֹל בִּמְקוֹם נֵר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ לְסֻכַּת חֲבֵרוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם נֵר, אִם יֵשׁ (ו) טֹרַח גָּדוֹל בַּדָּבָר (ת"ה סי' צ"ג וּפְסָקָיו סי' קנ"ח); וְאִם בָּא רוּחַ לְכַבּוֹת הַנֵּרוֹת בַּסֻּכָּה, מֻתָּר לִפְרֹס סָדִין אוֹ בֶּגֶד מִן הַצַּד, אֲבָל לֹא תַּחַת הַסְּכָךְ (אוֹר זָרוּעַ). מִי שֶׁלֹּא יוּכַל לִישַׁן בַּסֻּכָּה מֵחֲמַת שֶׁצַּר לוֹ (ז) בְּפִשּׁוּט יָדָיו וְרַגְלָיו, לֹא מִקְרֵי מִצְטַעֵר, וְחַיָּב לִישַׁן שָׁם אַף עַל גַּב דְּצָרִיךְ לִכְפֹּף יָדָיו וְרַגְלָיו (ת"ה סִימָן צ"ב), וְלֹא יוּכַל אָדָם לוֹמַר: מִצְטַעֵר אֲנִי, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִצְטַעֵר בּוֹ (טוּר); וְאֵין הַמִּצְטַעֵר פָּטוּר אֶלָּא אִם יִנָּצֵל עַצְמוֹ מִן הַצַּעַר, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי חַיָּב לִישֵׁב בְּסֻכָּה אַף עַל גַּב דְּמִצְטַעֵר. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַיָּשֵׁן).

משנה ברורה:

סעיף ב
(ד) כבן חמש כבן שש – כל חד כפום חורפיה [ט"ז ומ"א] ודעת כמה אחרונים דמבן חמש ולמעלה אם אביו הוא בעיר שאינו צריך אז כ"כ לאמו מחוייב אביו לחנכו בסוכה אפילו אם איננו חריף:

(ה) לחנכו במצות – ואם אין לו אב י"א דאמו וב"ד חייבים לחנכו ולכו"ע אסור להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה אפילו לאדם אחר דהיינו ליתן לתוך פיו או לצוות לו לאכול:

סעיף ג
(ו) חולים וכו' – משום דכתיב תשבו כעין תדורו ואם היה לו זה החולי כל השנה לא היה יושב בביתו דוקא אלא היה הולך למקום שנקל לו לחליו:

(ז) ומשמשיהן פטורין וכו' – לפי שהן עוסקין במצוה וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה:

(ח) אלא אפילו חש וכו' – קיצר בלשונו ובגמרא איתא אפילו חולה שאין בו סכנה ואפילו חש בראשו וכו':

(ט) בראשו חש בעיניו – ר"ל וישיבת הסוכה קשה לו:

(י) בשעה שהחולה וכו' – ואם יש שני משמשים וא"צ לשניהם בבת אחת צריך לאכול אחד בסוכה בעת שימושו של השני:

(יא) צריך להם – ואם הוא חולה שיש בו סכנה נראה דיש להקל גם בשעה שא"צ לו:

(יב) ומי שמקיז דם – היינו במקיז דם רק כדי לשמור הבריאות ואינו מרגיש שום חולי בעצמו שאז אינו מצטער כלל ואדרבה הוא שמח ומרבה האכילה ושתיה אבל אי מרגיש בחולי ומה"ט מקיז פטור והשותה משקה לשלשל אם מתיירא שיזיק לו הצינה פטור:

סעיף ד
(יג) מצטער פטור וכו' – דכעין תדורו בעינן ואף בכל השנה אין אדם דר במקום שהוא מצטער:

(יד) הוא ולא משמשיו – דהיינו שאם הם רוצים לאכול או לישן חייבים לכנוס לתוך הסוכה. ולכאורה נראה דאם הוא שכיר אצלו לשמשו וגם בכל השנה אינו אוכל וישן בביתו כ"א אצלו רשאי גם היום לעשות כן והוא דומיא דשומרי גנות ופרדסים המבואר לקמן בסימן זה:

(טו) אבל בלילה ראשונה וכו' – אזיל לשיטתו בסימן תרל"ט ס"ה בהג"ה דסתם שם להחמיר בירדו גשמים לענין לילה ראשונה וה"ה כאן אבל לדעת שארי פוסקים דפטרי שם ה"ה כאן וע"כ יש להתנהג למעשה במצטער כמו לענין ירדו גשמים וכמו שכתבנו שם במ"ב סקל"ה עיי"ש:

(טז) זה שאינו יכול לישן וכו' – וה"ה דמצטער פטור בכולן אף מאכילה [אחרונים] ור"ל דאם הרוח וריח וכה"ג מצערים ליה באכילה פטור אף מאכילה אבל אם הצער רק בשינה חייב באכילה:

(יז) או מפני הריח – עיין לעיל סימן תרכ"ט סי"ד ובמ"ב שם ובסימן תר"ל ס"א ובמ"ב שם ולעיל בסימן ע"ט סקכ"ג במ"ב:

(יח) או בשינה – פי' במקום דליכא צינה והצער הוא מחמת הרוח וכיו"ב וכנ"ל דאלו במקומות הקרים יוצא י"ח באכילה אע"ג דלא יוכל לישן שם דא"א בענין אחר וממילא מקרי שם כעין תדורו וגם מקרי ראוי לשינה אם היה לו כרים וכסתות כראוי:

(יט) דמתיירא מלסטים או גנבים – ר"ל שיוכלו להזיקו בגופו ואפילו במקום שביום אינו מתיירא רק בלילה מתיירא לישן שם מפניהם אכן אם אינו מתיירא מפני היזק הגוף רק מגניבת כליו יוצא שיכול להכניסם בביתו:

(כ) אינו יוצא וכו' – ר"ל אפילו י"ח אכילה ויש מאחרונים שחולקין ע"ז ודעתם דאף דלכתחלה בודאי אין לעשות סוכה כזו שאין יכול לקיים בה כל הדברים כדין מ"מ בדיעבד יוצא בה ידי חובת אכילה כיון שלאכילה אין מצטער:

(כא) מותר לצאת וכו' – דדרך ב"א להצטער מזה:

(כב) וא"צ לילך לסוכת חבירו – דהא נמי חשוב צער דאין ערב לו לאדם אכילתו אלא בשלו ובלילה הראשונה צריך לטרוח ולילך לסוכת חבירו אך לא יברך שם אם לא שאינו מצטער בזה [א"ר] והח"א כתב דבמצטער כזה יכול האדם לחייב את עצמו ולעשות בשמחה ולברך:

(כג) אם יש טורח גדול – מפני שסברא הזו דלילך לסוכת חבירו יש צער בדבר לא פסיקא ליה כ"כ לכן תלה הדבר באם יש טורח גדול בזה דאם אין לו טורח גדול צריך לילך לסוכת חבירו שיש שם נר וכן אם ירדו גשמים ופסקו ומ"מ עדיין נוטף מן האילנות וא"א לאכול בסוכתו ויש לחבירו סוכה עם גג העשוי לכך לסגור ולפתוח צריך לילך לסוכת חבירו אם אין לו טורח גדול בדבר:

(כד) בדבר – היינו בשעת אכילה אבל פשיטא אפילו מי שאין לו מקום בחצירו לבנות לו סוכה שצריך להמציא לו מקום לבנות לו סוכה ואז שם ביתו כדרך שגם כל השנה רגילים לפנות מבית לבית ואז שם ביתו [הגהת ח"ס וכ"כ הבכורי יעקב בפשיטות]:

(כה) אבל לא תחת הסכך – דאז יבטל הסדין את הסכך ויפסול הסוכה כדלעיל בסימן תרכ"ט סי"ט לדעה ראשונה דסתם שם המחבר כוותה אמנם לפי מה שביארנו שם דבמקום הדחק כשאינו מועיל פריסה מן הצד ויצטרך לאכול חוץ לסוכה יש לסמוך אדעה שניה דמתרת לתלות סדין כדי להגן אין לאסור זה כ"א כשירחיק הסדין מן הסכך ארבעה טפחים דאז אין בטל הסדין לגבי הסכך [ובשבת ויו"ט נכון ליזהר שלא ירחיק ג"ט חלל מן הסכך משום חשש אוהל] וה"ה דמותר במקום הדחק לפרוס סדין למעלה על הסכך כדי להגן בין בחול ובין בשבת ויו"ט. אכן מפני חשש הרואים שיאמרו שמסכך סוכתו בסדין אין להקל כשמסכך למעלה אא"כ ניכר לכל שמכוין בזה רק להגן מפני הרוח. ועיין במ"א לעיל בסימן תרכ"ט דמ"מ לא יברך בכל זה ברכת לישב בסוכה:

(כו) לא מקרי מצטער – דדרך האדם לפעמים לישן כך כפוף וראיה מהא דקי"ל ששיעור סוכה שבעה על שבעה טפחים שבודאי אין אדם יכול לישן שם אם לא בכפיפת גופו ואיבריו ולפ"ז אפילו אם עשה אותה לכתחלה באופן שראויה לישן שם בפישוט ואח"כ בא איזה ענין שנעשה דחוק וצר לישכב ג"כ מחוייב לישן שם וכתב בספר נהר שלום דמ"מ מי שהוא מעונג וקים ליה בגויה דלדידיה הוי מצטער לישן שם בכפיפה אה"נ שפטור מלישן שם [ואעפ"כ יוצא י"ח באכילה כיון שבעת עשייה היה ראוי לדידיה לאכול ולישן שם]:

(כז) אע"ג דצריך לכפוף ידיו ורגליו – היינו אף אם אין לו עצה האיך לפשוט רגליו חוץ לסוכה דבפושט רגליו חוץ לסוכה לכו"ע לא מקרי מצטער בכך וחייב לישן שם ואך שצריך ליזהר שיהיה השולחן ג"כ בתוך הסוכה דאל"ה חיישינן שמא ימשך אחר שולחנו וכדלעיל בסימן תרל"ד:

(כח) אלא בדבר וכו' – דאל"ה אף שהוא מצטער אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם:

(כט) שדרך בני אדם להצטער בו – אם לא שהוא מאניני הדעת וכל אניני הדעת מצטערין בזה:

(ל) אלא אם ינצל וכו' – דהטעם דמצטער פטור משום דכעין דירה בעינן ואין אדם דר במקום צער כל שיוכל להנצל מזה בביתו וה"נ בסוכה: