סימן תרנד – שיכול להחזיר הלולב במים ביום טוב
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א
 
מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה הַלּוּלָב מִיַּד בְּנָהּ אוֹ מִיַּד בַּעֲלָהּ וּמַחְזִירָתוֹ לַמַּיִם וְתוֹסִיף עָלָיו מַיִם אִם צָרִיךְ, אֲבָל לֹא תַּחְלִיף הַמַּיִם; וּבְחֹל הַמּוֹעֵד, מִצְוָה לְהַחְלִיפָם כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר לַח וְהָדוּר. הגה: וְנוֹהֲגִין לִקַּח כָּל יוֹם חֹל הַמּוֹעֵד עֲרָבָה (א) חֲדָשָׁה וּלְקָשְׁרָהּ בַּלּוּלָב, וְהוּא הִדּוּר מִצְוָה.

   





סימן תרנה – גוי שהביא לולב
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א
 
עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהֵבִיא לוּלָב לְיִשְׂרָאֵל מִחוּץ לַתְּחוּם מֻתָּר לִטְּלוֹ אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקפ"ו (סָעִיף כ"א וְכ"ב) וְסִימָן ש"ז (סָעִיף ג'), אִם מֻתָּר לוֹמַר (א) לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לֵילֵךְ אַחֲרָיו אוֹ לְחַלֵּל יוֹם טוֹב בִּשְׁבִילוֹ.

   





סימן תרנו – שצריך לחזר אחרי הדור מצוה בקנית האתרוג
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א
 
אִם קָנָה אֶתְרוֹג שֶׁרָאוּי לָצֵאת בּוֹ בְּצִמְצוּם, כְּגוֹן שֶׁהוּא (א) כְּבֵיצָה מְצֻמְצֶמֶת, וְאַחַר כָּךְ מָצָא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, מִצְוָה לְהוֹסִיף עַד שְׁלִישׁ (ב) מִלְגָיו בִּדְמֵי הָרִאשׁוֹן, כְּדֵי (ג) לְהַחְלִיפוֹ בְּיוֹתֵר נָאֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם מוֹצֵא שְׁנֵי אֶתְרוֹגִים לִקְנוֹת וְהָאֶחָד הָדוּר מֵחֲבֵרוֹ, יִקַּח (ד) הֶהָדָר אִם אֵין מְיַקְּרִים אוֹתוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ מִלְגָיו בִּדְמֵי חֲבֵרוֹ. הגה: וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֶתְרוֹג, אוֹ שְׁאָר מִצְוָה עוֹבֶרֶת, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַזְבֵּז עָלֶיהָ הוֹן (ה) רַב, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ, אֲפִלּוּ מִצְוָה עוֹבֶרֶת (הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם ני"ג ח"ב); וְדַוְקָא מִצְוַת עֲשֵׂה, אֲבָל לֹא תַּעֲשֶׂה יִתֵּן כָּל (ו) מָמוֹנוֹ קֹדֶם שֶׁיַּעֲבֹר (הָרַשְׁבָּ"א וְרַאֲבָ"ד) וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן תרנ"ח (בהג"ה).

משנה ברורה:

סעיף א
(א) מקבלת אשה וכו' – דאע"ג דאינה חייבת בלולב מ"מ רשאה לטלטלו דגם היא רשאה לברך עליו:

(ב) ותוסיף עליו מים – ולא גזרינן משום השקת זרעים:

(ג) אבל לא תחליף – דטרח הוא לתקוני מנא ואם מותר להעמידן לכתחלה במים עיין לעיל סימן של"ו סי"א ובמשנה ברורה שם והנה בשבת אסור להוציאו ממים דמוקצה הוא כדלקמן בסימן תרנ"ח ואם שגג והוציאו אסור להחזירו למים [ב"י בשם או"ח]:

(ד) לח והדר – ומנהג כשר וטוב ליתן לולב וערבה במים שלא ייבשו [ב"י בשם המרדכי]:

(ה) ולקשרה בלולב – כתב בכורי יעקב דהיינו שיקשור אותה מבחוץ עם הלולב ולא כאותן שתוחבין אותה באגד דכבר קרא תגר על מנהג זה הא"ר דעי"ז שהוא מכניס ומוציא תמיד לפעמים נושרין רוב העלין וגם בלא"ה י"ל דלא מקרי אגד כהלכתו שאין זה קשר ממש כיון שמכניס ומוציא לכן יתיר הקשר לגמרי ויחזור ויקשור וזה דוקא בחוה"מ אבל ביו"ט אסור לעשות כן דאסור לקשור:

סעיף א
(א) מותר ליטלו וכו' – ומ"מ אסור לטלטלו חוץ לד"א אם העיר אין בה עירוב וצריך לילך למקום שהניח שם העכו"ם וליטלו שם ובית אפילו גדול נחשב כד"א ובשביל זקן או חולה שאינן יכולין לילך יאמר לעכו"ם להוליך אצלם אבל אם יש שם עירוב יכול לטלטלו בכל העיר רק חוץ למקום העירוב אינו רשאי לטלטלו [אחרונים]:

(ב) בשבילו – בין ביו"ט א' ובין ביו"ט ב' ואפילו בא בציוויו [שע"ת]:

(ג) ועיין לעיל סימן תקפ"ו סעיף כ"א וסימן ש"ז וכו' – היינו דבסימן ש"ז מביא המחבר גם דעת האוסר שבות דשבות במקום מצוה אכן בסימן תקפ"ו סכ"א סתם להקל בזה ולא הביא כלל דעת האוסר ולפ"ז מותר אף לכתחלה לומר לנכרי ביו"ט להביא לולב מחוץ לתחום ומה שכתב מתחלה נכרי שהביא וכו' היינו דבזה מותר אפילו הביא מחוץ לתחום של י"ב מיל דלכמה פוסקים הוא איסור דאורייתא לישראל וא"כ אסור לכתחלה לומר לעכו"ם להביא אפילו במקום מצוה מ"מ כיון שכבר הביא מותר ליטלו ולצאת בו והיינו אפילו למי שהובא בשבילו והטעם דכיון דבטלטול מותר לכל ממילא מותר גם לצאת בו דלא אסור אלא ליהנות ממנו ומצוה לא מקרי הנאה. ומ"מ בשעת הדחק שאין מצוי בעיר לולב אחר לצאת בו הסכימו אחרונים דיש להקל לומר לעכו"ם להביא אפילו חוץ לי"ב מיל כדי לקיים המ"ע דלולב והנה כ"ז דוקא אם יוכל לחזור בו ביום ויקיים מצוה תיכף אבל לשלחו ביום ראשון שיבוא ביו"ט ב' אסור לשלחו חוץ לי"ב מיל. ודע עוד דדוקא במחוץ לתחום שאין עליו איסור טלטול וכנ"ל אבל ערבה שנתלשה ביו"ט אפילו שלא בשביל ישראל בין ביו"ט ראשון ובין ביו"ט שני אסור לטלטלה אפילו אין לו אחרת לצאת בה דמוקצה היא דשבות אפילו במקום מצוה אסרו אכן אם נתלשה ביו"ט ראשון מותרת בשני אם לא כשחל יו"ט ראשון בשבת דאז אסור לצאת בה גם ביום א' כדקי"ל בסימן תקי"ג לענין ביצה דשבת ויו"ט הסמוכין נולדה בזה אסורה בזה [שע"ת] ואם אין לחבירו לולב והוא חוץ לתחום אם אין לו מעות לקנות לעצמו מותר לזה לשלחו אבל אם יש ביכולתו לקנות ופשע ולא קנה אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך:

סעיף א
(א) אם קנה וכו' – כדי להסביר היטב טעם השני דיעות אקדים מה דאיתא בגמרא הידור מצוה עד שליש במצוה ופירשו בשם ר"ת [והוא הדעה הראשונה שנזכר בשו"ע] שאינו ר"ל שיש לפניו שני אתרוגים או שני ס"ת ואחד הדר יותר מחבירו שיצטרך מחמת מצות הידור להוסיף עד שליש במקח דא"כ הרי לעולם ימצא נאה ונאה ואין סוף לדבר אלא מיירי שאתרוג אחד היה בו רק כשיעור מצומצם שהוא כביצה והאחר גדול ממנו ע"ז אמרו דמצוה להדר אחר זה ולהוסיף עד שליש דחיישינן שמא יתמעט השיעור ובאופן זה אפילו כבר קנה האתרוג הקטן מצוה להחליפו באחר ולהוסיף עד שליש בדמיו ויש מפרשים עוד דהגמרא מיירי באתרוג וכן כל המצות שמזדמן לפניו אחד הדר יותר מחבירו מצוה להדר אחר ההדר ולהוסיף עד שליש בדמיו וזהו הדעה השניה שמוזכרת פה:

(ב) אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום – עיין במ"א שמצדד דלאו דוקא אתרוג דה"ה ס"ת או שופר וכדומה שקנהו והיה בו רק כשיעור מצומצם ואח"כ נזדמן לו אחר שהוא גדול בשיעורו מצוה להחליפו ולהוסיף עליו עד שליש:

(ג) מלגיו – פי' אם הקטן נמכר בשש יוסיף שני דינרין דהיינו שליש תוך הדמים ושליש מלבר נקרא כשחולק הדמים לשנים ומוסיף חלק שלישי דהיינו שמוסיף ג' דינרין ויש מחמירין שצריך להוסיף שליש מלבר:

(ד) כדי להחליפו – אבל אם חבירו אינו רוצה להחליפו רק למכרו אינו חייב לקנותו ולהחזיק שתים אם לא שיש לו קונים שרוצים לקנות את הקטן שיש לו [אחרונים]:

(ה) שאם מוצא שני אתרוגים וכו' – ר"ל אפילו כל אחד גדול בשיעורו יותר מכביצה כיון שהשני נראה הדר ביופי יותר מחבירו צריך להוסיף. ואם כבר קנה אחד והוא בשיעורו גדול יותר מכביצה א"צ להוסיף להחליף בהדר לכו"ע [דלדיעה ראשונה כיון שגם הראשון לא היה בו שיעור מצומצם ולדיעה שניה לא החמירו ליקח ההדר כלל בשכבר קנה האחד] כ"כ המ"א בשם פוסקים אכן הגר"א הביא ירושלמי מפורש ומשמע דנקט לדינא כן דאפילו לקח כבר אתרוג ולולב [וה"ה לכל המצות] והיה בהם יותר מכשיעור ואח"כ מצא אחר נאה הימנו צריך להחליף ולהוסיף עד שליש:

(ו) אם אין מייקרים אותו יותר משליש – דהדור מצוה הוא רק עד שליש ואפילו מי שאין חייו נדחקים א"צ לבזבז יותר משליש. אמרינן בגמרא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ופירש"י עד שליש משלו דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם אבל מה שיוסיף יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו עכ"ל והיינו אף דאינו מצווה ע"ז מ"מ אם יוסיף יפרע לו הקב"ה בעוה"ז וי"א דבאיש אמיד שנתן לו הקב"ה הון צריך להוסיף בשביל הידור אפילו יותר משליש:

(ז) הון רב – הנה שליש מנכסיו מוכח בגמרא בהדיא דאין צריך ליתן עבור מצוה אחת והפוסקים הסכימו דאפילו פחות משליש ג"כ אין צריך ליתן וסמכו דינו כמו לענין צדקה שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יעני ויצטרך לבריות וה"ה בזה:

(ח) יותר מחומש אפילו מצוה עוברת – ומ"מ חייב להוציא עכ"פ עישור נכסיו לזה דגם בצדקה שיעור בינוני הוא מעשר ועיין במ"א וא"ר דכמו שם לענין צדקה שנה ראשונה מן הקרן מכאן ואילך מן הריוח ה"נ בענינינו ועיין בבה"ל שביררנו דר"ל דמשיעור זה בודאי אסור לפחות אבל אפשר דבענינינו דהוא מצוה עוברת גרע טפי וחייב להוציא עד חומש מנכסיו:

(ט) אבל לא תעשה וכו' – דבטול עשה הוא במניעה מלקיים ואינו עושה שום מעשה נגד רצון הש"י משא"כ בלא תעשה אם יעבור. כתב המ"א משמע קצת בגיטין דף נ"ו במעשה דבר קמצא שהיה מותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות דעכו"ם והאחרונים מפקפקים ע"ז דהתם פיקוח נפש היה:

(י) יתן כל ממונו קודם שיעבור – ואף דיצטרך עי"ז אח"כ לחזור על הפתחים לא נוכל להתיר עי"ז איסורי תורה. וזה אפילו בל"ת גרידא וכ"ש אם נוגע הדבר לחייבי כריתות ח"ו כגון שאינו יכול להשיג איזה משמרת להרויח אם לא שמתרצה לחלל השבת ולעשות בו מלאכה כשאר פועלים אסור לו לשמוע להם ואף דנוגע זה למזונותיו ולמזונות אנשי ביתו אין לו להכרית נפשו עבורם: