סימן תרז – סדר הודוי במנחה בערב יום כפור
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א
 
צָרִיךְ (א) לְהִתְוַדּוֹת בְּמִנְחָה קֹדֶם סְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת. הגה: וְיָחִיד אוֹמְרוֹ אַחַר שֶׁגָּמַר תְּפִלָּתוֹ, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמְרוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה (טוּר).


ב
 
אֵין צָרִיךְ לְפָרֵט הַחֵטְא; וְאִם רָצָה לְפָרֵט, (ב) הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וְאִם מִתְוַדֶּה בְּלַחַשׁ, נָכוֹן לְפָרֵט הַחֵטְא. הגה: אֲבָל כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם, אוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁחוֹזֵר הַתְּפִלָּה, אֵין לְפָרֵט הַחֵטְא; וּמַה שֶּׁאוֹמְרִים עַל חֵטְא בְּסֵדֶר א' ב' לֹא מִקְרֵי פּוֹרֵט, הוֹאִיל וְהַכֹּל אוֹמְרִים בְּשָׁוֶה אֵינוֹ אֶלָּא כְּנֻסַּח הַתְּפִלָּה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).


ג
 
צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת (ג) מְעֻמָּד; וַאֲפִלּוּ כִּי שָׁמַע לֵיהּ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְהוּא הִתְוַדָּה כְּבָר, צָרִיךְ לַעֲמֹד. הגה: וְיַחֲזֹר (ד) וְיִתְוַדֶּה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר (רַ"ן פ"ב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה). וְעִקַּר הַוִּדּוּי הוּא אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ (טוּר).

משנה ברורה

סעיף א
(א) קודם סעודה המפסקת – שמא יארע לו דבר קלקלה בסעודה, שייחנק או שתיטרף דעתו, ולא יוכל להתוודות אחר כך. ויש פוסקים שסוברין שצריך להתוודות גם אחר אכילה קודם חשיכה. וראוי להחמיר כדעה זו (של"ה). וכן נהגו בזמנינו, שאומרים אז תפילה זכה:


(ב) ויחיד אומרו אחר שגמר תפילתו – רוצה לומר, בין ערב יום כיפור במנחה ובין ביום הכיפורים, אימתי שמתוודה אומרו אחר שגמר תפילתו, קודם "אלהי נצור":


(ג) אומרו ביום כיפור – אבל במנחה כשחוזר התפילה אינו אומר כלל הווידוי, כדלקמן בס"ה בהג"ה:


(ד) בתוך התפילה – רוצה לומר שכוללו בתוך הברכה האמצעית:

סעיף ב
(ה) אין צריך לפרט – אלא כשיאמר סתם "חטאתי", יצא ידי מצוות וידוי:


(ו) הרשות בידו – הנה מדכתב אחר כך: ואם מתוודה בלחש, משמע דרישא איירי במתוודה בקול רם. ואף דהרמ"א כתב בהג"ה דבקול רם אין לפרט החטא, משמע דאיסורא נמי איכא. התם מיירי בחטא שאינו מפורסם לרבים, ומפני שאין זה כבוד המקום שמגלה לרבים שחטא כנגדו. אבל בחטא המפורסם לרבים, רשות בידו לפרטו ברבים אפילו בקול רם:


(ז) בלחש נכון לפרט – ובזה אין חילוק בין מפורסם לשאינו מפורסם, דהכל גלוי לפני המקום:


(ח) החטא – כדי שיתבייש יותר כשמזכיר חטאיו. ואכתי מקרי כסוי חטאה, כיוון שאינו נשמע לבני אדם:


(ט) אין לפרט החטא – מדסתם, משמע דאפילו בעוון שבין אדם לחבירו גם כן אסור:

סעיף ג
(י) מעומד – דהכי הוי דרך הכנעה טפי, ומתוודה בלב שלם. וטוב שישחה כמו במודים. ולא יסמוך על דבר, שאם יינטל אותו דבר ייפול. ואם סמך, צריך עיון אם יחזור ויתוודה [פמ"ג]. והעמידה צריכה להיות עד אחר "על חטא שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בית דין":


(יא) והוא התוודה כבר – מלשונו משמע דדעתו, דכיוון שהתוודה כבר בעצמו, אין צריך פעם שני לחזור ולהתוודות, אלא לשמוע מש"ץ, כשאר חזרת הש"ץ. והרמ"א בשם הר"ן פליג על זה וסבירא ליה דצריך לחזור ולהתוודות, וכן פסק בעיטור ומאירי, וכן המנהג בזמנינו.

ב"על חטא" צריך לומר "בסתר ובגלוי, בשגגה ובזדון" [דה"ח], משום דיש להקדים הקל לחמור. ובמטה אפרים מסיק דאין לשנות מן הנוסח הכתוב בסידורים, דאין כדאי להוציא עצמו מן הכלל בשביל זה. וכל אחד לא ישנה ממנהג מדינתו.

אין לדבר בשעת הווידוי, ואפילו באמירת "על חטא". אכן לענות קדיש וקדושה יש לפסוק אפילו באמצע "אשמנו".

בשעת אמירת הווידוי, כשמזכיר החטא, יכה באגרוף על החזה או על הלב, כלומר: אתה גרמת לי שאחטא [אחרונים]:


(יב) אבל אנחנו חטאנו – והוא הדין שצריך לומר גם כן "עווינו פשענו". אלא שנהגו לומר גם שארי דברים, כגון: "מה נאמר לפניך" וגו', ו"אתה יודע רזי עולם", ו"על חטא":