ובו י"ב סעיפים


ח
 יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ (ט) שְׁלֹשָׁה לֶאֱכֹל בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַיְּבוּ בְּזִמּוּן; אֶלָּא כָּל אֶחָד יֵשֵׁב לְבַדּוֹ וִיבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.


ט
 
כָּל זֶה בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל עוֹד אַחֲרֶיהָ סְעֻדַּת קֶבַע, וּכְשֶׁהוּא אַחַר חֲצוֹת; אֲבָל אִם הָיָה קֹדֶם חֲצוֹת, אוֹ אַחַר חֲצוֹת וְדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל אַחֲרֶיהָ סְעֻדַּת קֶבַע, אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ. הגה: וּמִנְהָג בְּכָל גְּלִילוֹת אַשְׁכְּנַז לֶאֱכֹל סְעֻדָּה קְבוּעָה קֹדֶם מִנְחָה, וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלְּלִין מִנְחָה וְאוֹכְלִים סְעֻדָּה מַפְסֶקֶת (מַהֲרִי"ל). וְנוֹהֲגִין (י) לְהַרְבּוֹת קְצָת בִּסְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק לָהֶם הַתַּעֲנִית הוֹאִיל וּפוֹסְקִים מִבְּעוֹד יוֹם כְּמוֹ בְּיוֹם כִּפּוּרִים; וְיֵשׁ קְצָת רְאָיָה לָזֶה מִמִּדְרַשׁ אֵיכָה רַבָּתִי; מִיהוּ מִי שֶׁיּוּכַל לְסַגֵּף עַצְמוֹ וְיוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין הַתַּעֲנִית מַזִּיק לוֹ וּמַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, נִקְרָא קָדוֹשׁ כַּנַּ"ל.


י
 
אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁחָל בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, אוֹכֵל (יא) בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, וּמַעֲלֶה עַל שֻׁלְחָנוֹ אֲפִלּוּ כִּסְעֻדַּת שְׁלֹמֹה בְּעֵת מַלְכוּתוֹ. מִיהוּ צָרִיךְ (יב) לְהַפְסִיק מִבְּעוֹד יוֹם (סְמַ"ק).

משנה ברורה 

סעיף ח

(יט) יש ליזהר שלא ישבו וכו' – ובדיעבד, אף אם ישבו שלושה, לא יזמנו, דלא חשיב קביעות [אחרונים]:

סעיף ט

(כ) ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע – אבל אם אוכל אחר כך רק אכילת עראי, לא נחשב לסעודה כלל, ואם כן הסעודה הקודמת היא עיקר הסעודה, ואסור לאכול בה שני תבשילין:


(כא) ואחר כך מתפללין מנחה וכו' – בדרכי משה בשם מהרי"ל איתא שהולכין לבית המדרש ומתפללין מנחה. ומסתמא בירך גם כן ברכת המזון מתחילה:


(כב) להרבות קצת וכו' – ורבים מאחרונים אין דעתם נוחה בזה, להרבות מתחילה בכמה מיני תבשילין ולהתענג בהם, וזהו עיקר סעודתו; ואחר מנחה, שאינו רעב ואינו צמא כלל, אוכל לזכר סעודה מפסקת, והוא רק כעין סעודת עראי.

ועל כן יש מהם שאומר, שלא יאכל קודם מנחה רק תבשיל אחד, ואחר מנחה יאכל עדשים או ביצים, וכנזכר לעיל. ואף שגם זה בכלל תבשיל הוא, לא מצטרפי אהדדי.
והאליהו רבא כתב להצדיק קצת את המנהג, וזה לשונו: אומר אני דכל זמן שהוא מכוין לשם שמים בכוונתו הנ"ל [דהיינו שלא יזיק לו התענית], הרשות בידו. אבל על כל פנים יראה כל אדם שלא ישביע עצמו יותר מדאי. והחכם עיניו בראשו, כדי שיוכל לאכול אחר המנחה סעודה המפסקת, שלא יהא כאכילה גסה ועראי, עד כאן לשונו.
  • ובסעודה המפסקת יוכל לאכול פת עם תבשיל, ולא מצטרפי אהדדי, כיון שבירך ברכת המזון וגם התפלל מנחה באמצע:

סעיף י

(כג) אוכל בשר – ואסור למנוע ממנו. אף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת, מכל מקום, כיוון שנמנע משום אֵבל, עבירה היא.

  • והנה אף דכתב המחבר כסעודת שלמה, מכל מקום יֵשב בדאבון נפש, שלא ינהג בשמחה. ולכן לא ישב בסעודת חברים [מ"א].
ובספר בכור שור חולק על זה, ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו, ומונע בשבת זו, הוי ליה כאבילות פרהסיא.
ולכולי עלמא מותר לאכול עם בני ביתו, ויכול לברך בזימון, כיון שהוא שבת [אליהו רבא].
  • ואם חל מילה באותו שבת, יעשה הסעודה קודם מנחה:


(כד) מבעוד יום – היינו קודם שקיעה. ונכון להודיע זה להמון, שלא יטעו שהוא כשאר שבת: