שולחן ערוך - אורח חיים

סימן רד – דיני הברכות ליתר מאכלים

ובו י"ג סעיפים

ה שִׁמְרֵי יַיִן, מִבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן; נָתַן בָּהֶם מַיִם, אִם נָתַן שְׁלֹשָׁה מִדּוֹת מַיִם וּמָצָא אַרְבָּעָה, הֲוָה לֵיהּ כְּיַיִן מָזוּג וּמְבָרֵךְ: בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְאִם מָצָא פָּחוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן, קִיוּהָא בְּעָלְמָא הוּא וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא שֶׁהַכֹּל; וְהַיְנוּ בַּיֵּינוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ חֲזָקִים, אֲבָל יֵינוֹת שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָן חֲזָקִים כָּל כָּךְ, אֲפִלּוּ רָמָא תְּלָתָּא וַאֲתָא אַרְבָּעָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן; וְנִרְאֶה שֶׁמְּשַׁעֲרִים בַּשִּׁעוּר שֶׁמּוֹזְגִים יַיִן שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם. הגה: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הַיַּיִן אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בַּמַּיִם, כִּי אָז וַדַּאי בָּטֵל (אָגוּר).

ו
 תֶּמֶד שֶׁעוֹשִׂים מֵחַרְצַנִּים שֶׁנּוֹתְנִים עֲלֵיהֶם מַיִם, דִּינָם כִּשְׁמָרִים; וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁנֶּעֶצְרוּ בַּקּוֹרָה, אֲבָל אִם לֹא נִדְרְכוּ אֶלָּא בָּרֶגֶל אֲפִלּוּ נָתַן שְׁלֹשָׁה מִדּוֹת מַיִם וְלֹא מָצָא אֶלָּא ג' אוֹ פָּחוֹת, מְבָרְכִין עָלָיו (יא) בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן שֶׁיַּיִן הוּא וְהַמַּיִם נִבְלָעִים בַּזַּגִּים וּבְמַה שֶּׁיּוֹצֵא יֵשׁ בּוֹ יַיִן מְרֻבֶּה. הגה: זַגִּים שֶׁנָּתְנוּ עֲלֵיהֶם תְּאֵנִים לְחַזֵּק כֹּחַ הַיַּיִן, אַף עַל פִּי שֶׁהַזַּגִּין הָרֹב מִכָּל מָקוֹם כָּל כֹּחַ הַתְּאֵנִים בַּמַּשְׁקֶה וְאֵין לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתַּשְׁבֵּ"ץ). 

באר היטב  (יא) בפה"ג. אלא בפה"ע. ט"ז. ומ"א כתב שהכל ע"ש:


ז
 הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל וּלְאַחֲרָיו (יב) בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת; אֲבָל אִם חֲנַקְתֵּיהּ אוּמְצָא, וְשׁוֹתֶה מַיִם לְהַעֲבִיר הָאוּמְצָא, אֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא לְפָנָיו וְלֹא (יג) לְאַחֲרָיו. 

באר היטב  (יב) בנ"ר. עיין בשכנה"ג שכתב משם הרב מהר"ח אבולעפי"א שאין לברך ברכה אחרונה על שתיית הקאוו"י שמחמת חומה רגילים לשתותה לאט לאט ושוהין מתחלת השתיה עד סופה טפי מרביעית. וכן הסכים הר"י רוזאני"ס בס' משנה למלך בפ"ג מה' ברכות ומהר"ם בן חביב ז"ל בחידושיו בפ' יוה"כ דף י"ב ע"ב ומהר"א הלוי בתשוב' גינת ורדים חא"ח כלל א' סי' י"ו. ופר"ח בס' מים חיים סי' א'. אבל מהרי"א אשקאפה ובעל כנה"ג ומהר"א יצחקי ז"ל בתשובתו זרע אברהם חא"ח סי' ב' וסי' ה'. ומהר"ם גלאנטי הסכימו לברך. עיין בהלק"ט ח"א סי' ט' ובס' בני חייא ועתה בזמנינו רובם ככולם אין מברכין לבסוף וראיתי אנשי מעשה שמניחין אותו שיצטנן ואח"כ שותין אותה ומברכין. יד אהרן: (יג) לאחריו. דלית ליה הנאה מיניה אבל השותה שאר משקים להעביר האומצא מברך כמ"ש ס"ח מ"א:

משנה ברורה

סימן רד – דיני הברכות ליתר מאכלים

ובו י"ג סעיפים

סעיף ה

(כז) שמרי יין – היינו בשלא נתן עליהם מים אלא שתה אותם גופא ומפני שיש בהם לחלוחית יין מברך בפה"ג. ואף דשמרים אזוקי מזיק אפשר דמיירי שמצץ רק הלחלוחית מהם:

(כח) שלשה מדות וכו' – מיירי בשמרים של ענבים שדרכו אותן שנעשה בלי תערובות מים אבל ביין צמוקים שלנו שנשרה מתחלה הצמוקים עם מים א"כ גם בלחלוחית יין שיש בהשמרים מעורב מתחלתו הרבה מים וכשנותן עוד מים בודאי נתבטל כח היין שהיה בו תחלה:

(כט) ואם מצא פחות וכו' – ודוקא בשמרים ומשום דלחלוחית יין שיש בהן אינו חשוב כ"כ אבל יין גופא שיצא מדריכת ענבים אם שפך עליהם מים אפי' יותר משלשה חלקי' עד קרוב לששה ג"כ יין גמור הוא וכדלקמי' בהג"ה ובעינן רק שיהיה בו טעם יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה זו ודרך בני אדם לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו דאל"ה אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם:

(ל) אלא שהכל – ואחריו ברכת בנ"ר:

(לא) ובלבד שלא יהא וכו' – דברי הג"ה אין לו ביאור דהמחבר הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית יין ואפילו אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה הלא פחות מרביעית יין בודאי לא מהני אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים ומהרמ"א משמע דמהני עד קרוב לששה חלקים מים ובאמת דדברי האגור לא קאי על שמרים דבשמרים השיעור כמו שכתב המחבר והוא מיירי ביין ענבים גופא כשמוזגו עם מים דעד קרוב לששה שם יין עליו וכנ"ל:

(לב) כי אז וכו' – ואם היין יותר מאחד מששה במים שם יין עליו ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין ודרך בני אדם לשתות יין במזיגה כזו וכנ"ל בסוף סקכ"ט ודע דדברי הג"ה זו מיירי ג"כ ביין חי שנעשה מתחלה בלי תערובת מים ולכך ראוי שיתוסף עליו אח"כ הרבה מים ויהיה שם יין עליו אבל ביין צמוקים שלנו שנתערב מתחלה הצמוקים בהרבה מים אין שייך כלל אח"כ מזיגה כזו ואפילו פחות מזה מתבטל שם יין עי"ז ועיין לקמן בסי' רע"ב במ"ב סקט"ז ששם נתבאר היטב דין זה:

(לג) ודאי בטל – אפילו יש בו טעם יין ואף דבעלמא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא הכא לא חשיב טעם דכקיוהא בעלמא דמי. ואם נתערב יין בשאר משקין עיין לעיל בסימן ר"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב מש"כ שם:

סעיף ו

(לד) שעושים מחרצנים וכו' – היינו לאחר שנסחט היין מהענבים נותנים מים על החרצנים לקלוט טעם היין שנשאר בהם וזהו הנקרא תמד:

(לה) כשנעצרו בקורה – ועי"ז יצא מהענבים כמעט כל הלחלוחית שבהם:

(לו) מברכין עליו בפה"ג – שדינם כצמוקים ומ"מ דוקא כשיש בו טעמו של יין וריחו וכנ"ל בסקל"ב לענין יין שנתערב במים:

(לז) זגים וכו' – ר"ל שאחר שהוציאו היין מן הענבים ונשארו הזגים נתן עליהם תאנים או שאר פירות לחזק כח היין הנשאר בהם ולהוסיף באדמימותו [תשב"ץ]:

(לח) כל כח התאנים וכו' – דהתאנים היה בהם כל כחם שלא נתמצו מקודם והזגים אע"פ שהם הרוב הרי יצא מהם כבר עיקר הלחלוחית. ומסתברא דאפילו רמי תלתא ואתי ד' ויותר ג"כ לא מהני דלעולם אמרינן דעיקר המשקין הוא מהתאנים:

(לט) ואין לברך בפה"ג – אלא שהכל דהוי כשכר תאנים דברכתו שהכל ועיין מ"א דלענין ברכה אחרונה יש להסתפק בזה דהתשב"ץ לא ברירא ליה סברא זו כ"כ ומספיקא פסק דמברך שהכל דיוצא בזה על כל דבר וע"כ לענין ברכה אחרונה יראה לשתות רביעית יין גמור ויברך על הגפן לפטור גם משקה זו:

סעיף ז

(מ) לצמאו – נראה דלאו דוקא לצמאו ממש אלא בסתמא כל שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברכה דאם אינו צמא כלל לא היה החיך נהנה ממנו:

(מא) חנקתיה אומצא – שעמד לו דבר אכילה בגרונו:

(מב) ושתה מים – דוקא מים שאין החיך נהנה מהם כ"א כששותה לצמאו אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה מהם אף שאין שותהו ואוכלו עכשיו כ"א להעביר האומצא חייב לברך עליו בתחלה וסוף כדלקמיה בס"ח. כששותה מים בבוקר לרפואה לא יברך ואם גם לצמאו יברך [סי' ר"י יעב"ץ]:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - בעברית