שולחן ערוך - אורח חיים

סימן רח – דין ברכה מעין ג' אחרי (ה' מיני) פרות וה' מיני דגן

ובו י"ח סעיפים

א עַל חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים שֶׁהֵם: גֶּפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן וְזַיִת וּתְמָרָה, מְבָרֵךְ לְאַחֲרֵיהֶם בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

ב
 חֲמֵשֶׁת מִינֵי (א) דָּגָן שֶׁשְּׁלָקָן אוֹ (ב) כְּתָשָׁן וְעָשָׂה מֵהֶם תַּבְשִׁיל, כְּגוֹן מַעֲשֵׂה קְדֵרָה הָרִיפוֹת וְגֶרֶשׁ כַּרְמֶל וְדַיְסָא, אֲפִלּוּ עֵרֵב עִמָּהֶם דְּבַשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהֶם, אוֹ מִינִים אֲחֵרִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהֶם, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְבַסוֹף עַל הַמִּחְיָה; אֲבָל אִם לֹא נָתַן הַדָּגָן בַּתַּבְשִׁיל אֶלָּא לְדַבְּקוֹ וּלְהַקְפּוֹתוֹ, בָּטֵל בַּתַּבְשִׁיל. 

באר היטב  (א) דגן. והם חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טטרק"י אינן בכלל: (ב) כתשן. משמע דברישא מיירי ששלקן בלא כתישה וקשה דבסעיף ד' כתב כששלקו כשהגרעינן שלמים מברך בפה"א ואפשר דהכא מיירי ששלקו עד שנתמעך עיין מ"א:


ג
 כְּשֶׁנּוֹתְנִים קֶמַח לְתוֹךְ שְׁקֵדִים שֶׁעוֹשִׂים לַחוֹלֶה, אִם עוֹשִׂים כֵּן כְּדֵי שֶׁיִּסְעֹד הַלֵּב, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת; וְאִם לְדַבֵּק (ג) בְּעָלְמָא, אֵינוֹ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת; וְטוֹב לְהַחְמִיר וּלְגָמְעוֹ בְּתוֹךְ (ד) הַסְעֻדָּה לְאַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, (ה) וּפָטוּר מִמַּה נַּפְשָׁךּ. 

באר היטב  (ג) בעלמא. כ' הט"ז לכאורה נראה דאפי' אם החמשת מינים הם רוב כיון שאינם למאכל אין להם חשיבות מאכל לברך עליהם במ"מ ואע"ג דבשאר דברים אזלינן בתר רובא הכא גרע טפי שאינם בכלל מאכל כלל כיון שאינם אלא לדבק וא"כ אותן הלעקי"ך שהם עשוים בשביל הדבש והבשמים ממילא הוי הקמח רק לדיבוק בעלמא אין לברך עליהם במ"מ. אלא דאין להקל בכך כיון שיש לו הנאה חשובה עכ"פ מצד הריבוי ונראה דמשום ספק זה כ' הש"ע כאן וטוב להחמיר לגומעם בתוך הסעודה. ובס"ב כשזכר שנותנו לדבקו ולהקפותו לא כ' שם להחמיר בזה דשם מיירי שאין מה' מינים רוב אז ברור דהם בטלים כל שהם לדבק משא"כ כשיש רובא כנ"ל עכ"ל. מאכל שעושים מביצים וצוק"ר וכשמשימים אותו על האש נותנין בו קמח נראה דבטל לגבי הביצים והצוק"ר דאין נותנין לתוכו קמח כ"א לדבקו ולהקפותו ואין מברכין עליו אלא שהכל אבל ממ"ש הרב פר"ח ביו"ד סי' קי"ב ס"ק י"ז על הקיפט"י דהיינו שלוקחין תירוש ומרתיחין אותו על האור ומערבין עמו קמח ומתעבה והתירוש מרובה על הקמח דמברכין במ"מ כיון שמלבד ממה שמדבק ומקפה התערובת מכשירו ומתקנו נמי לאכילה ע"ש וכ"כ בספרו מים חיים בתשובתו שם סי' ח' ע"ש. וכ"כ מהר"א יצחקי בתשובתו זרע אברהם סי"א א"כ ה"ה הכא נמי כיון שמלבד ממה שמדבק מכשירו לאכילה מברך במ"מ. ולענין ברכה אחרונה כתב הפר"ח שם בתשובתו שיברך ברכה מעין ג'. ומהר"א יצחקי בתשובתו שם כתב שאם אכל שיעור שיהיה בו כזית דגן בכדי אכילת פרס יברך מעין ג' ואם לאו יברך בנ"ר עיין יד אהרן. לפ"ז אין ספק בלעקי"ך ולכ"ע מברך במ"מ ואחריו ברכה מעין ג' ודלא כט"ז: (ד) הסעודה. כ' הט"ז תמיה לי למה כתבו שאוכלם בתוך הסעודה אמאי לא אמר שיברך עליהם שהכל. דהא על הכל שאמר שהכל יצא. ונ"ל דכאן הוי ספק משום ברכה אחרונה דאם יצטרך לברך במ"מ יצטרך לברך אחריו מעין ג'. ובברכה אחרונה אין לומר אלא כפי שנתקנה מש"ה כ' דיאכלנה בתוך הסעודה. לפ"ז אם רוצה לאכול דבר זה וכן הלעקי"ך פחות מכזית ואז א"צ ברכה אחרונה יאמר לפניו שהכל ולאחריו ולא כלום וא"צ תוך הסעודה ע"ש ולפי מ"ש בס"ק שלפני זה אין ספק בלעקי"ך ולעולם מברך במ"מ: (ה) ופטור. ממ"נ כצ"ל:

משנה ברורה

סימן רח – דין ברכה מעין ג' אחרי (ה' מיני) פרות וה' מיני דגן

ובו י"ח סעיפים

סעיף א

(א) מברך לאחריהם וכו' – שמתוך חשיבותן שנשתבחה בהן א"י כדכתיב בקרא ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש [והוא תמרים שזב מהן דבש] קבעו להן ברכה חשובה בפ"ע לאחריה:

סעיף ב

(ב) חמשת מיני דגן – הם חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טאטארק"י או מה שאנו קורין טערקשי וויי"ץ לאו בכלל דגן הוא דהם פרי האדמה:

(ג) ששלקן – צ"ל שחלקן והיינו אחד לשנים או ליותר והוא מה שקורין גרויפי"ן דאלו אם הם שלמים אף שבישלן מבואר בס"ד דמברך בפה"א אכן אם נתמעכו ע"י הבישול אף שמתחלה נתנן בקדרה שלמים לגמרי דהיינו כשהם בקליפתן מ"מ מברך במ"מ כיון שנתמעכו יפה:

(ד) או כתשן – ר"ל אפילו לא חילקן רק שהסיר קליפתן ע"י הכתישה והאחרונים מצדדים דבעינן דוקא שיתדבק ע"י הבישול אז נחשב זה למעשה קדרה דאל"ה נחשב כשלמין בס"ד ועיין מה שכתבנו שם:

(ה) הריפות וגרש כרמל – הריפות הוא פי' על כתשן וגרש כרמל הוא פי' על חלקן וכל אלו בכלל מעשה קדרה הן:

(ו) ודייסא – מקרי כשנתמעך ונתדבק יפה. ומה שכתבו האחרונים שלא לאכול הני שעורים או חטים גנצ"י גערשטי"ן או גרי"ץ שלמים אלא בתוך הסעודה כמ"ש ס"ד היינו כשלא נדבקו ע"י הבישול אבל אם נדבקו ע"י הבישול מברך במ"מ:

(ז) הרבה יותר מהם – הטעם כיון דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל והוא מחמשת המינין דחשיבי הוא העיקר ועיין לקמן בס"ט ובמ"ב שם לענין השיעור שיתחייב לברך על המחיה:

(ח) אלא לדבקו וכו' – ר"ל שלא בא להטעים התבשיל ולא לסעוד הלב רק שיהא התבשיל מדובק לא חשיב ובטיל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה:

סעיף ג

(ט) מברך במ"מ – ואפילו אם הם המועט כיון שהקמח הוא מחמשת המינין השקדים בטלי לגבייהו:

(י) אינו מברך במ"מ – דהקמח בטל לגבי הפרי וכנ"ל בס"ב:

(יא) וטוב להחמיר – משום דבמעשה השקדים הדרך לעשותו נמי לסעוד ולכן קשה לשער אם היה כונתו רק לדבק וע"כ טוב להחמיר:

(יב) ולגמעו – פי' לאכלו שהיה עב וראוי לאכילה דאלו אם היה רך וראוי רק לשתיה אפילו שלא בתוך הסעודה ועשאו כדי לסעוד הלב ג"כ מברך רק שהכל וכדלקמן בס"ו:

(יג) ופטור ממנה – צ"ל ממ"נ והקשו האחרונים דאם הוא רק לדבק א"כ בטל לגבי השקדים והרי צריך לברך על פרי בתוך הסעודה ונראה ליישב דכיון שהוא חולה וצריך להשקדים עיקר קביעת סעודתו לכתחלה הוא עליהם והו"ל כקובע סעודתו על הפירות דאינו מברך עליהם וכדלעיל בסימן קע"ז ס"ג עי"ש:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - בעברית