שולחן ערוך - אורח חיים

סימן עד – שלא לברך כשאיבריו רואין את הערוה

ובו ו' סעיפים

ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַנָּשִׁים יְכוֹלוֹת לְבָרֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהֵן לְבוּשׁוֹת הֶחָלוּק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַפְסִיקוֹת לְמַטָּה (ט) מֵהַלֵּב: הגה: וְאִם הֵן עֲרֻמּוֹת צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן טוּחוֹת בַּקַּרְקַע, אוֹ שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׁאָר דָּבָר, דְּאָז אֵין לִבָּן רוֹאֶה עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאִישׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ו ס"ג. 

באר היטב  (ט) מהלב. הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הם עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר לא יראה בך ערות דבר. מש"ה אם הם עומדות ערומות צריכה שתהא יושבת כמ"ש רמ"א ע"ז. אלא שמה שכ' הרמ"א דאז אין לבן רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן. דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר. וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן. ט"ז מ"א ע"ת והב"ח חולק וס"ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבושים וט"ז חולק עליו ופסק להתיר כמ"ש הש"ע ע"ש. ועיין בי"ד סי' ר' (ועיין בס' אליהו רבא שמקיים הגירסא בש"ע ואז אין לבן רואה כו' דבנשים נמי שייך לבן רועה ערותן אלא דכיון שערותה למטה חשוב לבישת חלוקה הפסקה והעלה בספרו ליו"ד טעם למנהג הנשים דמברכין על הטבילה במים. משום דעל הרוב לבן חוץ למים ואכן אם הלב במים צריכה לכסות או לחבק בזרעותיה ע"ש):


ה
 שְׁאָר אֵיבָרָיו רוֹאִים אֶת הָעֶרְוָה מֻתָּר, אֲבָל אִם אֵיזֶה מֵאֵיבָרָיו נוֹגֵעַ בֵּין בְּעֶרְוָתוֹ בֵּין בְּעֶרְוַת חֲבֵרוֹ, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אוֹ לְהִתְפַּלֵּל. וִירֵיכוֹתָיו שֶׁהָעֶרְוָה שׁוֹכֶבֶת עֲלֵיהֶן צָרִיךְ לְהַפְסִיקָן (י) בְּבֶגֶד אוֹ לְהַרְחִיקָן, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִגַּע הַגִּיד בָּהֶם. 

באר היטב  (י) בבגד. וכ' הב"י ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי בנגע בידיו אתי לידי הרהור אבל בנגיעת הכיס לית לן בה דאפילו אי הוי נוגע בידו לא אתי לידי הרהור ע"כ ומהר"ם טיוולו חולק וס"ל דכיס נמי מיקרי ערוה לענין זה ותרוויהו אסירי. עיין יד אהרן ובגינת ורדים בגן המלך סי' קכ"א:


ו
 הָיְתָה טַלִּיתוֹ חֲגוּרָה עַל מָתְנָיו לְכַסוֹתוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה הוּא עָרֹם, מֻתָּר לִקְרוֹת (יא) קְרִיאַת שְׁמַע. אֲבָל לְהִתְפַּלֵּל אָסוּר, עַד שֶׁיְּכַסֶה לִבּוֹ: 

באר היטב  (יא) ק"ש. לפי שאינו מדבר לפני המלך משא"כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו:

משנה ברורה

סימן עד – שלא לברך כשאיבריו רואין את הערוה

ובו ו' סעיפים

סעיף ד

(טו) יכולות לברך וכו' הטעם דערותן למטה מאוד ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הן עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ואסורה לברך אלא צריכה שתהא יושבת וכמו שכתב רמ"א ע"ז שע"י ישיבתה פניה שלמטה מכוסים ואין ערותה נראית ומה שכתב הרמ"א דאז אין לבו רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן [אחרונים]:

(טז) מהלב והב"ח חולק וס"ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפילו כשיש לה מלבוש אבל שאר האחרונים הסכימו לפסק השו"ע. ועיין בי"ד סי' ר' דמסקי הט"ז והש"ך שם דלפי מה שפסק השו"ע פה דאין שייך באשה לבה רואה את הערוה מותרת לברך ברכת הטבילה כשהיא עומדת בתוך המים אף שהיא עדיין ערומה דמשום גילוי ערוה אין בזה דהמים נחשבין כמו כיסוי. ויותר טוב שיהיה לבה למעלה מן המים דזה שרי אף באיש וכמו שכתב רמ"א בהג"ה בס"ב או שתחבק זרועותיה להפסיק בין לבה לערוה וכן פסק החכמ"א וה"ה אם עוכרת ברגליה שלא יהא איבריה נראין בהם זה לכו"ע מהני. ואם יש עוד נשים ערומות עומדות בבית הטבילה פשוט דצריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מהן ואף אם נימא דמקום המקוה הוא רשות בפני עצמו לא מהני כדמוכח לקמן בסימן ע"ט ס"ב עי"ש:

(יז) טוחות ר"ל דבוקות ומכוסות בהקרקע ומשא"כ באיש דלא שייך זה כי הביצים והגיד בולטין. ועיין במ"א לקמן סי' ר"ו דדעתו דאף אם העגבות נראין אין להקפיד דעגבות אין בהן משום ערוה וכן משמע קצת מביאור הגר"א ובא"ר פסק דעגבות יש בהן משום ערוה:

סעיף ה

(יח) רואים את וכו' ר"ל ולא בעינן שיהא מכסה להערוה בפני עצמו באיזה דבר כדי שלא יראוה האיברים:

(יט) איזה מאיבריו דגזרינן נגיעת שאר איבריו משום נגיעת ידיו ונגיעת ידיו שלא יבוא לידי הרהור:

(כ) הגיד בהם אבל בנגיעה דכיס אין להקפיד דאין לחוש בו משום הרהור והמדקדקין מדקדקין גם בזה כי יש חולקין. ובדיעבד יצא אפילו אם נגע הגיד בהירכים [פמ"ג לדעת הפר"ח המובא לעיל בסימן ע"ג במ"ב סק"ד]:

סעיף ו

(כא) ממתניו ולמטה ר"ל אפילו רק עד למטה מערותו דבזה די מדינא לק"ש אבל לתפלה צריך שיהיה מכוסה כל גופו:

(כב) אע"פ וכו' במקום הדחק דאל"ה אין נכון לכתחלה לעשות כן אפילו באיזה ברכה וכ"ש בק"ש:

(כג) מותר לקרות כיון שערותו מכוסה וגם הטלית מפסקת בין לבו לערוה:

(כד) לבו ה"ה כל גופו ונקט לבו איידי דרישא דבק"ש א"צ לכסות לבו. וטעם דתפלה חמורה לפי שבתפלה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו שצריך לעמוד באימה אבל בק"ש אינו מדבר לפני המלך:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב חיים סילמן שליט"א - בעברית

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב אליהו שטרנבוך שליט"א - בעברית