שולחן ערוך - אורח חיים

סימן סא – דין כמה צריך לדקדק ולכון בקריאת שמע
ובו כו סעיפים

ב אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, הַיְנוּ לוֹמַר בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, וְלֹא כְּמִי שֶׁכְּבָר שָׁמַע אוֹתוֹ הַרְבֵּה פְּעָמִים, שֶׁאֵינוֹ חָבִיב אֶצְלוֹ.


ג
 
בִּקְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ רמ "ה תֵּבוֹת, וּכְדֵי לְהַשְׁלִים רמ "ח כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם, מְסַיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר (ב) ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר בְּקוֹל רָם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת: הגה: וּבָזֶה כָּל אָדָם יוֹצֵא, הוֹאִיל וְשׁוֹמְעִין מִפִּיו שֶׁל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ג' תֵּבוֹת אֵלּוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח) וְאִם הַיָּחִיד רוֹצֶה גַּם כֵּן לְאָמְרָם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֵין אִסּוּר (ג) בַּדָּבָר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) וְאִם הוּא קוֹרֵא בְּיָחִיד, יְכַוֵּן (ד) בְּט"ו וָוִי"ן שֶׁבֶּאֱמֶת וְיַצִּיב שֶׁעוֹלִים צ', וְהֵם כְּנֶגֶד ג' שְׁמוֹת הַהֲוָיָ"ה, שֶׁכָּל שֵׁם עוֹלָה כ"ו וְד' אוֹתִיּוֹתָיו הֵם ל': הגה: וְיֵשׁ עוֹד טַעַם אַחֵר בַּדָּבָר דְּט"ו וָוִי"ן עוֹלִין צ', וְהַקְּרִיאָה נֶחְשֶׁבֶת א', הֲרֵי צ"א כְּמִנְיַן הַשֵּׁם בִּקְרִיאָתוֹ וּבִכְתִיבָתוֹ, וְהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר ד' אֲדֹנָ"י אֱמֶת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ב וְאָגוּר) וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ דְּכָל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּיָחִיד, יֹאמַר אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן (ה) שְׁמַע וְגו', כִּי ג' תֵּבוֹת אֵלּוּ מַשְׁלִימִים הַמִּנְיָן שֶׁל רמ"ח, וְהוּא בִּמְקוֹם אָמֵן שֶׁיֵּשׁ לַעֲנוֹת אַחַר בָּרוּךְ הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְנִרְאֶה לִי מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁקּוֹרֵא עִם הַצִּבּוּר, לֹא יֹאמַר אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן, רַק יֹאמַר אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁמְּסַיֵּם הַבְּרָכָה, וְכֵן נוֹהֲגִין, וְנָכוֹן הוּא.

 באר היטב  (ב) אלהיכם אמת. ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידם ובס' עשרה מאמרות כתב דש"ץ אינו אומר בלחש אמת. ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת. אבל מהר"ם אלשקר כתב שי"ל גם בפעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינו מן המנין. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' נ"ה ומהרא"ם ח"א סי' ב' ועיין בפר"ח ובמ"א ועיין בתשובת נחלת שבעה ח"ב סי' כ"ו שכתב שיש לגעור בש"ץ כשחוזר ה' אלהיכם אמת שלא יחזור ג"כ תיבת אני ע"ש ועיין יד אהרן: (ג) בדבר. אבל אינו אומר אמת לחודיה עם הש"ץ דהוי כשמע שמע ד"מ ועיין כנה"ג: (ד) בט"ו ווי"ן. ובערבית יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל. י"מ מ"א: (ה) שמע. ובמט"מ כתב שרש"ל לא רצה להפסיק ובב"י משמע שמנהג קדמונים הוא וכ"כ הב"ח ועיין שכנה"ג:


ד
 
נוֹהֲגִין לִקְרוֹת פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּקוֹל רָם כְּדֵי לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה.

 

משנה ברורה

סימן סא – דין כמה צריך לדקדק ולכון בקריאת שמע
ובו כו סעיפים

סעיף ב

(ה) אצלו – וכתב הפמ"ג שעאכ"ו צריך שיראה להבין בכל פעם מה שאומר ולא לקרותה במרוצה כפי ההרגל ורק לצאת ידי קריאה:

סעיף ג

(ו) להשלים רמ"ח – כדאיתא במדרש הנעלם פתח ר' יהודה ואמר רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעוה"ז ובעוה"ב דאמר ר' נהוראי אמר ר' נחמיה בק"ש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא ק"ש כתיקונו כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ודא רפאות תהי לשריך וכו' והלא בק"ש אין שם אלא רמ"ה תיבות וכו' מאי תקנתיה תיקנו שיהא ש"ץ חוזר ג' תיבות ומאן נינהו ד' אלהיכם אמת כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל וכו' וכל האומר ק"ש שלא עם הצבור אינו משלים איבריו מפני שחסרו ג' תיבות שש"ץ חוזר מאי תקנתיה יכוין בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות אותם ג' תיבות דק"ש שש"ץ חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הצבור עכ"ל בקיצור [ב"י]:

(ז) מסיים ש"ץ – והיחיד בלחש מסיים ג"כ בתיבת אמת אבל אח"כ אינו חוזר לומר אמת כ"א שמתחיל ויציב ונכון וכו' וכדלקמן בסימן ס"ו סעיף י' בהג"ה:

(ח) ד' אלהיכם אמת – ובספר עשרה מאמרות כתב שהש"ץ לא יסיים בלחש בתיבת אמת כ"א כשחוזר ואומר בקול רם ובזה ימצא החשבון רמ"ח דאל"ה יהיה רמ"ט. אך המנהג כהשו"ע שיש לומר גם בפעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינו מן המנין אלא ברכת אמת ויציב היא כ"כ הפמ"ג והגר"א כתב שהעיקר כהעשרה מאמרות:

(ט) וחוזר ואומר – ובמקום שלא נהגו לחזור מוחין בידן:

(י) ד' אלהיכם אמת – ולא יחזור ג"כ תיבת אני:

(יא) בדבר – אבל אינו אומר אמת לחודיה עם הש"ץ דהוי כשמע שמע ואעפ"כ אין משתקין אותו אם שהה בינתיים:

(יב) בט"ו ווי"ן – ובערבית יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל:

(יג) הרי צ"א – כמנין אמן וכמנין וכו' [ד"מ]:

(יד) יאמר אמ"נ – עיין מ"א וב"ח דמנהג קדוש הוא [פמ"ג]:

(טו) יאמר אמן – ומ"מ אין ללמוד מזה לענין אם בירך על הפרי או שסיים ברכת המוציא ולא אכל עדיין ובתוך כך סיים חבירו אותה הברכה שיענה אחריו אמן עיין פמ"ג וכן מוכח לעיל בביאור הגר"א בסימן נ"ט אות י"ב עי"ש שטעם ההג"ה בזה משום שהברכות לא נתקנו דוקא על ק"ש:

(טז) וכן נוהגין – עיין פמ"ג ועיין במה שכתבנו לעיל דלכתחילה יותר טוב שיסיים בשוה עם הש"ץ ולא יצטרך לענות אמן אחריו עי"ש:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב חיים סילמן שליט"א - בעברית

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב אליהו שטרנבוך שליט"א - בעברית