שולחן ערוך - אורח חיים

סימן יב – דברים הפוסלים בציצית
ובו ג' סעיפים

א אִם נִפְסְקוּ כָּל חוּטֵי הַכָּנָף וְנִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבַת כָּל הַחוּטִים (א) הַפְּסוּקִים בְּיַחַד (ב) כָּשֵׁר, וְאִם לֹא נִשְׁאַר כְּדֵי עֲנִיבָה אֲפִלּוּ בְּחוּט אֶחָד (ג) שֶׁנִּפְסַק כֻּלּוֹ פָּסוּל, הִלְכָּךְ כֵּיוָן שֶׁכָּל אֶחָד כָּפוּל לִשְׁנַיִם אִם נִפְסְקוּ (ד) שְׁנֵי רָאשִׁים פָּסוּל, שֶׁמָּא נִפְסַק חוּט אֶחָד. וּלְפִי מַה שֶּׁאָנוּ נוֹהֲגִים לְדַקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית לָתֵת סִימָן בְּד' רָאשִׁים בְּעִנְיָן שֶׁלְּעוֹלָם הַד' רָאשִׁים הֵם מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, וְהַד' רָאשִׁים מִצַּד הָאַחֵר, אִם נִפְסְקוּ שְׁנֵי רָאשִׁים מִצַּד אֶחָד כָּשֵׁר, דְּוַדַּאי שְׁנֵי חוּטִין הֵם וַהֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר מִכָּל אֶחָד הָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא יוֹתֵר מִכְּדֵי עֲנִיבָה. וּלְרַבֵּנוּ תָּם לֹא מַכְשִׁירִים אֶלָּא בְּנִשְׁתַּיְּרוּ ב' חוּטִין שְׁלֵמִים, דְּהַיְנוּ אַרְבַּע רָאשִׁים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהָרָאשִׁים אָרֹךְ י"ב גּוּדָלִים אָז מַכְשִׁירִים כְּשֶׁנִּתְפַּסְקוּ הַשְּׁנֵי חוּטִין אֲחֵרִים אִם נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, אֲבָל אִם נִפְסְקוּ ג' חוּטִין, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה פְּסוּלִים. וּמִפְּנֵי כָּךְ כְּשֶׁנֶּחְתְּכוּ ג' רָאשִׁים (ה) אִם לֹא דִּקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִים הַד' רָאשִׁים שֶׁמִּצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא כָּל רֹאשׁ הוּא מֵחוּט אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא חוּט אֶחָד שָׁלֵם, הִלְכָּךְ מִסְפֵקָא פָּסוּל: הגה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם דִּקְדֵּק שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִין הַד' רָאשִׁים שֶׁבְּצַד אֶחָד וְנִפְסְקוּ ג' רָאשִׁים בְּצַד אֶחָד דִּפְסוּלָה דְּאָז וַדַּאי נִפְסְקוּ ג' חוּטִין וְאִם נִפְסְקוּ בְּב' צְדָדִין נָמֵי פָּסוּל שֶׁמָּא שְׁלֹשָׁה חוּטִין הֵם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם בֶּן חָבִיב): אֲבָל אִם לֹא נֶחְתְּכוּ אֶלָּא ב' רָאשִׁים מַכְשְׁרִינָן בִּכְדֵי עֲנִיבָה, וַהֲלָכָה כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה מִיהוּ הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר טוֹב לָחוּשׁ לִסְבָרַת רַבֵּנוּ תָּם: הגה: וְנוֹהֲגִין כְּרַבֵּנוּ תָּם (אֲגֻדָּה סִימָן ט"ו). 

באר היטב  (א) הפסוקים ביחד. עמ"א מ"ש בלשון המרדכי וכ' דיש להחמיר שצריך כדי עניבה על כל חוט בפני עצמו ועיין ס"ב: (ב) כשר. ואם התיר את הציצית אסור ליתנם בטלית אחר דהוי כלכתחלה. ט"ז: (ג) שנפסק כולו. כלומר שבשני ראשים לא נשתייר כדי עניבה אפי' ע"י צירוף אז ודאי פסול. ואם נשאר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף יש להסתפק אם פסול מ"א. וכתב ט"ז ע"כ ראוי לכל ירא שמים שיעיין בשעת בדיקה גם בתחלה מוצאם של הציצית מן הנקב ולמטה שאם יש שם קרע ודאי הוי נפסק כולו. שאלה חוט הציצית שנפסק וחזר וקשרו מהו אם מועיל מה שנעשה חוט שלם ע"י קשירה. פסק הט"ז דאם היה כן בשעת עשיית הציצית שהיה קצר באופן שנפסל לא מהני מה שחזר אחר כך וקשרו דהוי תעשה ולמ"ה. אבל אם היה כשר בשעת העשיה ואח"כ נפסק ונפסל כשר אם חזרו וקשרו וה"ה אם קודם שעשה הציצית נפסק חוט אחד וקשרו ואח"כ עשה ממנו ציצית דכשר ע"ש וכ"כ המ"א סי' ט"ו ס"ק א': (ד) שני ראשים. ר"ל ולא נשתייר כדי עניבה ואם נשאר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף כתבתי בס"ק ג' דיש להסתפק אע"ג דיש ס"ס ספק אם הם ב' חוטין או אחד ואת"ל אחד שמא מצטרפין אפ"ה לא מהני. בני חייא ולבוש וע"ת ועיין בתשו' בית יעקב סי' ס"ו: (ה) אם לא דקדק. קשה דהא כ"ש הוא אם דקדק כמ"ש בהג"ה אח"כ וי"ל דנקט לא דקדק משום סיפא דמסיים אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים מכשירים בכ"ע דזהו דוקא בלא דקדק אבל אם דקדק אם נחתכו ב' ראשים מצד אחד כשר אפי' לא נשתייר כ"ע דהא נשתייר ראש השני אבל אם נפסקו ב' מב' צדדים ונשתייר בכ"ע פסולים דשמא חוט א' הן. מ"א:

ב הֵיכָא דְּצָרִיךְ כְּדֵי עֲנִיבָה וּמִתּוֹךְ שֶׁהַחוּטִים עָבִים אֵינוֹ יָכוֹל לְעָנְבָם, וְאִלּוּ הָיוּ דַּקִּים הָיָה בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה כָּשֵׁר: הגה: וּמְשַׁעֲרִין בְּחוּטִין בֵּינוֹנִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

ג כְּדֵי עֲנִיבָה לְרַשִׁ"י מִן הֶעָנָף, וּלְר"י אֲפִלּוּ נֶחְתַּךְ כָּל הֶעָנָף וְלֹא נִשְׁאַר כְּדֵי עֲנִיבָה אֶלָּא מִן הַגְּדִיל כָּשֵׁר, וּמִנְהַג הָעוֹלָם כְּרַשִׁ"י וְהֵיכָא דְּלֹא אֶפְשָׁר (ו) יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל ר"י: 

באר היטב  (ו) יש לסמוך על ר"י. לעיל סס"א כ' היכא דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת. פי' היכא דאפשר למצוא בקל ציצית אחרים אבל א"צ לחזור אחריו והכא כתב והיכא דלא אפשר היינו במקום שאין נמצאין ציצית כלל יש לסמוך על ר"י. ומ"מ לא יברך עליהם גם אסור לצאת בו בשבת לר"ה מ"א. ובתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל ב' סי' א' כתב דיש להכשיר בשעת הדחק גם בנפסק קצת מהגדיל ממש ע"ש. ועיין בהלק"ט ח"ב סי' (קי"ב) [קי"ח] שכ' דמי שנפסקו לו חוטי הגדיל ואין לו חוטין אחרים שיתיר ג' חוליות עם ג' קשרים העליונים ויניח קשר התחתון עם חוליתו כדי שיהא פתיל וגדיל עד שימצא אחרים (ופשוט דכשנפסלים הציצית צריך לפושטו ולא מהני לעמוד על עמדו שלא ילך ד' אמות דאין דין ד' אמות אלא להולך בלא ציצית):

משנה ברורה


משנה ברורה סימן י"ב

סעיף א'


(א) ונשתייר בהם – פי' בכל אחד מן החוט נשאר לעשות עניבה שקורין שליי"ף לכל החוטין הפסוקים ביחד. ואם לא נפסקו כולן  די אם נשאר לעשות עניבה על הפסוקים בלבד ולא על כל החוטין:
(ב) כשר – ואם התיר את הציצית אסור ליתנם בטלית אחר דהוי כלכתחלה ואפילו לא נפסק רק חוט אחד ואין בארכו י"ב גודלין:
(ג) שנפסק כולו – ר"ל שבשני ראשיו (ד) לא נשתייר כדי עניבה פסול אף ששאר החוטין היו שלמים ואם נשתייר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף יש להסתפק אם מהני ומשמע מא"ר וכן מדה"ח דיש להחמיר בדבר ואפילו אם יש ספק אם השני ראשין הם משני חוטין או מאחד וא"כ יש כאן ס"ס שמא הם משני חוטין ושמא מצטרפין אפ"ה יש להחמיר משום דציצית מצויין הן והארה"ח מיקל בכגון זה ונראה דאם יש באחד מהראשין כדי לענוב חוט אחד בודאי יש לסמוך עליו:
(ד) פסול – עיין לקמן בס"ג ולכו"ע אם נפסק חוט אחד מעיקרו דהיינו במקום חיבורו בכנף דפסול וכתב הט"ז ע"כ ראוי לכל י"ש שיעיין בשעת בדיקה גם בתחלת מוצאם של הציצית דהיינו במקום חיבורו בכנף אם יש שם קרע:
(ה) שני ראשים – ולא נשתייר בשום אחד מהן כדי עניבה אבל אם באחד מהן יש כדי עניבה כשר:
(ו) שמא נפסק וכו' – ר"ל אף אם שני הנפסקים מצד אחד מ"מ פן שניהם הם מחוט אחד כיון שלא דקדק בעת עשייה:
(ז) ב' ראשים וכו' – ה"ה אפילו כל הראשים נפסקו מצד אחד ומהארבעה ראשים שמצד השני לא נשתייר בכל אחד רק כדי עניבה ג"כ כשר דלא נפסל לדעה זו רק אם חסר חוט אחד בשני ראשיו ומ"ש המחבר  שהרי יש בראש השני יותר מכדי עניבה לאו דוקא הוא. שאלה, חוטי הציצית שנפסקו וחזר וקשרן אם מועיל מה שנעשו שלמים ע"י קשירה ומסקי  האחרונים דדינא הכי אם מתחלה קודם שעשה הציצית מהחוטין נפסקו החוטין וקשרן בקשר קיימא ואח"כ עשה מהן ציצית כשר דקשירה הוי חיבור גמור וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו אם נפסק ראש אחד לאחר הטלת הציצית בהבגד אף אם לא נשתייר בו כדי עניבה מהני לקשרו עתה ואף אם יפסק אח"כ ראש השני מאותו החוט יהיה כשר כיון שבעת הקשירה היה הציצית כשר אבל אם נתקצרו החוטין באופן שנפסלו הציצית עי"ז כגון שנפסקו שני ראשין ולא נשתיירו כדי עניבה או שנפסק החוט במקום הנקב לא מהני מה שחזר אח"כ וקשר דזהו בכלל תעשה ולא מן העשוי בפסול וכ"ש אם היה החוט קצר משיעורו בתחלתו בשעת עשייה בודאי לא מהני מה שחזר אח"כ וקשרו לאחר הכריכה והקשירה של חוליא ראשונה דזהו ממש תעשה ולא מן העשוי וכדלעיל בסימן י"א סעיף י"ג לענין חתך ראשי החוטין:
(ח) ולר"ת וכו' – טעמו דשני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום תכלת ושני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום לבן צריך עכ"פ שיהיה מין א' שלם:
(ט) אם לא דקדק – קשה דהא כ"ש הוא אם דקדק כמ"ש בהג"ה אח"כ וי"ל דנקט לא דקדק משום סיפא דמסיים אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים דמכשרינן בכדי עניבה דזהו דוקא בלא דקדק אבל אם דקדק אם נחתכו ב' ראשים מצד אחד כשר אפי' לא נשתייר כדי עניבה דהא נשתייר מכל אחד ראש השני אבל אם נפסקו ב' משני צדדין ולא נשתייר בכ"ע פסולין דשמא חוט אחד הן:
(י) מכשרינן בכ"ע – ר"ל אפילו אם היה השיור כ"ע רק באחד מהן וכנ"ל בסק"ה:
(יא) והלכה וכו' – פשוט דמותר לברך עליהן וכמו שביארנו בבה"ל:

סעיף ב'


(יב) כשר – דהא ארוכין הן בכדי עניבה רק מפני עובי אינו יכול לענוב:

סעיף ג'


(יג) יש לסמוך על ר"י – ומותר ללבוש הבגד. ולעיל בס"א דכתב היכי דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת פי' היכא דאפשר למצא בקל ציצית אחרים אבל א"צ לחזור אחריהם אם אין מזומנים לפניו או שיתבטל עי"ז מתפלה בצבור והכא כתב והיכא דלא אפשר היינו במקום שאין נמצאין ציצית כלל יש לסמוך על ר"י ומ"מ לא יברך עליו וגם אסור לצאת בו בשבת לר"ה ובכזה יש להכשיר בשעת הדחק גם בנפסק קצת מהגדיל ממש [תשובת ג"ו עי"ש] ודע דכ"ז אינו ענין לנפסק החוט במקום הנקב דשם  אפילו לר"י פסול מן התורה. ופשוט דכשנפסלים הציצית צריך לפשטו ולא מהני לעמוד על עמדו שלא ילך ד' אמות דאין דין ד' אמות אלא להולך בלי ציצית גם לא יתקן הציצית בעוד הטלית עליו אלא פושטו ומתקנו:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב חיים סילמן שליט"א - בעברית

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב אליהו שטרנבוך שליט"א - בעברית