שולחן ערוך - אורח חיים

סימן ג – הנהגת בית הכסא
ובו יז סעיפים 

טז לֹא הֻתַּר לְנָשׂוּי לֶאֱחֹז בָּאַמָּה אֶלָּא לְהַשְׁתִּין, אֲבָל (טו) לְהִתְחַכֵּךְ לֹא.

 באר היטב  (טו) להתחכך לא. איתא בנדה דף מ"א במטלית עבה מותר לאחוז באמה שאינו מחמם:


יז
 
הַמַּשְׁהֶה נְקָבָיו עוֹבֵר מִשּׁוּם (טז) בַּל תְּשַׁקְּצוּ:

 באר היטב  (טז) בל תשקצו. ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהא עקר ויזהר מאד בקינוחו כי צואה בפי הטבעת מעכבת התפלה ויש לרחוץ במים כמ"ש ומצואתו לא רחץ. סידור האר"י ז"ל:

 



סימן ד – דיני נטילת ידים
ובו כג סעיפים
א
 
יִרְחַץ יָדָיו וִיבָרֵךְ עַל (א) נְטִילַת יָדָיִם: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם אֲשֶׁר יָצַר וַאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה (ב) צְרָכָיו וְכֵן נָהֲגוּ (אַבּוּדַרְהַם) מַיִם הַפְּסוּלִים לִנְטִילַת יָדַיִם לִסְעֻדָּה לְקַמָּן סִימָן ק"ס, (ג) כְּשֵׁרִים לִנְטִילַת יָדַיִם (ד) לִתְפִלָּה, מִיהוּ יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלֹא מְבָרֵךְ (ה) עֲלַיְיהוּ.

 באר היטב  (א) נטילת ידים. בתוספות דסוטה פרק א"נ ד"ה ק"ש ותפלה מבואר דברכות של מצות נאמרין בכל לשון ועיין ספר ברכת אברהם ח"ט מסי' רפ"ח עד סי' רצ"ה. כתב בסדר היום דמיד אחר הנטילה יברך ולא ימתין על הניגוב וכ"כ ברכת אברהם ח"ג ועיין לעיל סי' א' סק"ב מש"ש בשם תולעת יעקב כתב בסדה"י שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובגמ' לא משמע כן עיין סי' מ"ו ואיתא בברכות דף נ"א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש. (כתב בס' עמק ברכה יכוין בברכת נטילת ידים שיש בו י"ג תיבות נגד י"ג מדות): (ב) צרכיו. משום דנעשה בריה חדשה בכתבים משמע שיברך על נ"י תיכף ואחר כך יעשה צרכיו ויאמר אשר יצר. ומגן אברהם כתב שטוב לעשות צרכיו תחילה ויברך על נטילת ידים ואשר יצר ומכל שכן אם צריך לנקביו שאסור לו לברך עיין שם: (ג) לקמן. כוונת רמ"א דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה המוזכרים בסי' ק"ס אבל כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ"ש סעיף ז': (ד) לתפלה. דכאן לא צריך רק משום נקיות בעלמא: (ה) עלייהו. וב"ח פסק דיברך עליהם על נטילת ידים. וכך כתב רש"ל ודמש"א:

 

משנה ברורה

סעיף טז

(ל) להתחכך לא – לפי שהחיכוך מביא לידי חמום ובקל יבוא לידי ש"ז ועיין בח"א שמתיר ע"י בגד עב. ומותר לסרוק זקן התחתון אך שלא יגע אז באמה בידו ועיין בבה"ל:

 

 

 

סעיף יז

(לא) בל תשקצו – ואם משהא עצמו לקטנים עובר משום בל תשקצו ומשום שלא יהיה עקר. והמשהא מלהפיח (לח) אינו עובר על בל תשקצו. גם האיסור בל תשקצו (לט) נדחה מפני כבוד הבריות כגון המשהא נקביו עד שימצא מקום צנוע וכה"ג. יזהר מאוד לקנח היטיב כי צואה במקומה במשהו כמו שכתב בסימן ע"ו ס"ה. וטוב (מ) לרחוץ פי הטבעת במים או ברוק:

 

 

 

סימן ד' – סעיף א

(א) ירחץ ידיו וכו' – יש ע"ז שני טעמים (א) הרא"ש כתב לפי שידים של אדם עסקניות הן וא"א שלא יגע בבשר המטונף בלילה לזה תקנו חז"ל ברכה על הנטילה לק"ש ולתפלה והרשב"א כתב לפי שבשחר אחר השינה אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכין אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו. ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר לכן גם דבר זה תקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ולהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא לענין נטילה וכדלקמן בזה הסימן. ואם לא בירך ענט"י קודם התפלה שוב לא יברך אחר התפלה לכו"ע [ח"א]:
(ב) ויברך – ומיד אחר הנטילה יברך וא"צ להמתין על הניגוב (ב) וגם הניגוב אין מעכב. ויש מחמירין שלא יברך עד אחר שינגב ידיו דס"ל דאין רוח רעה סר מהידים עד אחר הניגוב וס"ל דאסור לברך בידים שר"ר שורה עליהם אבל דעת הפוסקים אין כן [ארה"ח]. כתב בסדר היום שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובגמרא לא משמע כן [מ"א] איתא בברכות דף נ"א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש משום סכנת מזיקין אלא יטלהו בעצמו ממקום שהוא שם. ואפילו אותו השמש (ג) כבר נטל ידיו. אמרינן בגמרא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום משום כבוד קונו. ובמדינתינו שאין אנו הולכים יחפים א"צ לרחוץ רגליו שחרית [פמ"ג]:
(ג) גם אשר יצר – הטעם (ד) משום דבבוקר נעשה כבריה חדשה וצריכין אנו להודות לו וניתקן ברכת אלקי נשמה ואשר יצר על יצירת הגוף ויש עוד טעמים אחרים עיין באחרונים באחרונים וכתב הפמ"ג דלפי הטעם דבריה חדשה אם היה ניעור כל הלילה דאז לא נעשה בריה חדשה בבוקר אין יכול לברך אשר יצר אם לא עשה צרכיו. יש אומרים דאם השתין בלילה יוכל לסמוך לענין ברכת אשר יצר על אשר יצר דשחרית (ה) וצ"ע לדינא גם פעמים רבות יקרה שבבוקר משתוקק עוד הפעם להטלת מי רגלים ולא יוכל לחול עוד הברכת אשר יצר דבבוקר ע"ז הטלה דלילה וכדלקמן בסי' ז' במ"ב ס"ק א'. וי"ש יחמיר על עצמו ויטול ידיו וילבוש מכנסים או יחגור בשאר דבר להפסיק בין לבו לערוה ויברך אשר יצר. אך יראה בעת הברכה להרחיק מהעביט של המי רגלים ד' אמות אם הוא עומד בחדרו ואם לא היה העביט מיוחד לזה די בהטלת רביעית מים לתוך המי רגלים בכל פעם ופעם שמשתין:
(ד) ואפילו וכו' – והרוצה להסתלק מן הספק (ו) יזהר לעשות צרכיו תיכף אחר שעירה מים על ידיו ג"פ וכשיצא מבהכ"ס יטול ידיו פעם שניה ויברך אשר יצר ויצא ידי חובה לכו"ע. וטוב יותר (ז) שלא יברך אפילו ברכת נט"י עד לאחר נטילה שניה שנוטל אחר יציאתו מבהכ"ס ובפרט אם היה צריך לנקביו בעת נטילה ראשונה שאז בודאי אינו רשאי לברך:
והח"א כתב דנכון להמתין מלברך ענט"י עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל עי"ש טעמו אח"כ מצאתי בספר מעשה רב שכן היה נוהג הגר"א ז"ל ועיין בבה"ל:
(ה) סימן ק"ס – דהיינו מים שנשתנו מראיהן או נעשו בהם מלאכה (ח) או מלוחים או סרוחים שאין הכלב יכול לשתות מהם ומשו"ה ראוים לתפלה דכאן לא צריך רק משום נקיות בעלמא:
(ו) דלא מברך – ר"ל על נטילת ידים רק (ט) על נקיות ידים:
(ז) עלייהו – (י) והאחרונים הכריעו דיוכל לברך על נטילת ידים ועיין לקמן בסעיף ז' ובמ"ב ס"ק ט"ז:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב חיים סילמן שליט"א - בעברית

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב אליהו שטרנבוך שליט"א - בעברית