שולחן ערוך - אורח חיים

סימן קצו – מי שאכל דבר אסור אם מצטרף לזמון

ובו ד' סעיפים

ג שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, וְאֶחָד נִזְהָר בְּפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֶחָד אֵינוֹ נִזְהָר, אוֹ אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן וְאוֹכֵל חַלּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ שֶׁנִּזְהָר אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל עִם אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר, וְלֹא יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן, כֵּיוָן שֶׁאוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר יָכוֹל לֶאֱכֹל עִם הַנִּזְהָר וְכֹהֵן עִם הַיִּשְׂרָאֵל, (ג) מִצְטָרְפִין; אֲבָל אִם הָיוּ כֹּהֲנִים וְזָר אוֹכְלִים כְּאֶחָד, וְהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים חַלָּה וְנִזְהָרִים מִפַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהַזָּר אוֹכֵל פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵינָם מִצְטָרְפִין. וְהוּא הַדִּין לִשְׁלֹשָׁה שֶׁמֻּדָּרִים זֶה מִזֶּה שֶׁאֵינָם מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן. הגה: וְדַוְקָא כְּשֶׁכָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, אֲבָל אִם אוֹכְלִים מִכִּכַּר בַּעַל הַבַּיִת, מִצְטָרְפִין דְּהָא אוֹכְלִים מִכִּכָּר אֶחָד. (א"ז) 

באר היטב  (ג) מצטרפין. כתב האגודה פרק ג' שאכלו אחד אוכל גבינה ושנים בשר מצטרפין דהאוכל גבינה מצי אכיל עם האחרים. ובשבת שחל ט"ב (בתוכו) אין מזמנים יחד האוכלין בשר והנזהרין מלאכלו ואוכלין גבינה. כיון דאין שום אחד מהן יכול לאכול עם חבירו ע"כ והגהות מנהגים הקשה ע"ז דהא יכולין לאכול יחד לחם וכ"כ רש"ל דיכולין לזמן יחד. וכן דעת הט"ז ועיין שם. ומ"א כתב די"ל דס"ל דבעי שיכולים לאכול יחד אותו לחם שאוכל חבירו והכא אין יכולין לאכול בשר וגבינה מלחם אחד דהרי מלוכלך בבשר כמ"ש בי"ד סי' פ"ט וכ"מ ברוקח ס"ה שאין מצטרפין אא"כ כשאוכל הגבינה יכול לאכול בשר וכ"כ בהגמ"נ בשם מהר"ש ב' אוכלין בשר ואחד חלב האוכל חלב מברך ומוציא השני לפי שיכול לאכול עם חבירו ולא להיפוך משמע דוקא חלב אבל אם אוכל גבינה קשה אין מצטרפין דהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה ובשבת שחל ט"ב (בתוכה) אפילו בחלב אין מצטרפין ונ"מ בסעודות מצוה וכן נוהגין עיין מ"א. ובאר היטב אשר לפני כתב עליו זה הדבר אין לו שחר ע"ש. ולא ידעתי למה ועיין יד אהרן. (ועיין בספר אליהו רבה שהאריך בזה ע"ש):


ד
 אֵין מְזַמְּנִין עַל מִי שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת.

 

סימן קצז – דין צרוף לזמון שלשה או עשרה

ובו ד' סעיפים

א שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְגָמְרוּ, וּבָא שְׁלִישִׁי, כָּל הֵיכָא דְּאִי מַיְתֵי לְהוּ מִדִּי מָצוּ לְמֵיכַל מִנֵּיהּ, מִצְטָרֵף בַּהֲדַיְיהוּ; וְחַיָּבִים לִתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל כְּדֵי שֶׁיִּצְטָרֵף עִמָּהֶם וְהוּא שֶׁבָּא עַד שֶׁלֹּא אָמְרוּ: הַב לָן וְנִבְרִיךְ, אֲבָל אִם אָמְרוּ: הַב לָן וְנִבְרִיךְ וְאַחַר כָּךְ בָּא הַשְּׁלִישִׁי, אֵינוֹ מִצְטָרֵף (א) עִמָּהֶם. הגה: וּנְטִילַת מַיִם אַחֲרוֹנִים כְּהַב לָן וְנִבְרִיךְ דָּמֵי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ) וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קע"ט. 

באר היטב  (א) עמהם. וב"ח כתב דמצוה שיטלו ידיהם ויברכו המוציא ויאכלו מעט משום זימון. ועי' שכנה"ג וע"ת:

משנה ברורה

סימן קצו – מי שאכל דבר אסור אם מצטרף לזמון

ובו ד' סעיפים

סעיף ג

(ז) מצטרפין – אע"פ שכל אחד אוכל מככרו:

(ח) אינם מצטרפין – שכל צירוף לזימון אינו אלא כשהם יכולים להתחבר יחד באכילתן לאכול לחם אחד וכאן כ"א נזהר מלחם חבירו:

(ט) לשלשה שמודרים וכו' – בין שכל אחד מהם מודר מחבירו בין שאחד מודר מהשנים והשנים ממנו דעכ"פ אותו האחד אינו יכול לאכול משלהם והם משלו לכך אינם מצטרפין אבל כששנים מודרים מאחד והוא אינו מודר מהם ודאי מצטרפין כיון שהאחד יכול לאכול עמהם. כתבו הפוסקים דה"ה כשאחד אוכל חלב או גבינה והשנים בשר מצטרפין שהאוכל גבינה הרי יכול לאכול מלחמם אע"פ שהוא מלוכלך בבשר אם יקנח פיו וידיחנו [והמנהג שהאוכל גבינה הוא המברך ברכת הזימון ולא להיפוך שהוא הגורם להזימון] אבל אם אוכל גבינה קשה אינן מצטרפין שהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה קשה ע"י קינוח והדחה וכן מר"ח עד ט"ב שאין אוכלים בשר רק בסעודת מצוה ויש שנזהרין גם בזה ואוכלין רק מאכלי חלב כמו שכתב בסימן תקנ"א אותן שנזהרין מבשר ואוכלין חלב אין מצטרפין עם אוכלי בשר דהרי אין יכולין לאכול זה עם זה אלא אם כן אכלו כזית פת קודם שאוכלי בשר התחילו לאכול בשר בלחמם שאז עדיין היו יכולין לאכול ביחד או שאחד מבני הסעודה אכל כזית לחם אחר שאינו מלוכלך לא בבשר ולא בחלב שזה מצרף את כולם שהרי כולם יכולים לאכול מלחמו:

 

סימן קצז – דין צרוף לזמון שלשה או עשרה

ובו ד' סעיפים

סעיף א

(א) ובא שלישי – ורוצה לאכול ולהצטרף עמהם לזימון:

(ב) מצו למיכל מיניה – היינו שאינם שבעים כ"כ ואם היו מביאים להם דברים הממשיכים את הלב לקינוח סעודה כגון פירות וכמהין ופטריות וגוזלות וכה"ג היו יכולין לאכול ואפילו מעט מהם:

(ג) מצטרף בהדייהו – דחשבינן להו כאלו לא גמרו סעודתן עדיין והוא שקבע עמהם דהיינו שאכל אצלם בשלחן שיושבים וכמ"ש בסי' קצ"ג ס"ב ע"ש במ"ב. כתב במאמר מרדכי דה"ה אם אחד גמר סעודתו מתחלה ואח"כ באו שנים אצלו ואוכלין ג"כ מצטרף בהדייהו לזימון אם היו מביאים לו מידי ומצי למיכל מניה ע"ש עוד כתב דה"ה בכל זה לענין צירוף עשרה לזמן בשם:

(ד) וחייבים ליתן וכו' – לאו דוקא אלא שר"ל שמצוה ליתן לו וכמו שכתב לעיל בריש סימן קצ"ג:

(ה) אינו מצטרף עמהם – דכיון שאמרו כן הרי כבר הסיחו דעתם מאכילה ושתיה ואסור להם שוב לאכול כמבואר לעיל בסימן קע"ט ס"א בדעה הראשונה ולהכי אינו יכול להצטרף עמהם דכבר נסתלקו מאכילתם הראשונה ועיין בה"ל:

(ו) וע"ל סי' קע"ט – דשם נתבארו פרטי דינים של הב לן ונברך ונט"י:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - בעברית