שולחן ערוך - אורח חיים

סימן קכד – דין הנהגת שליח צבור בי"ח הברכות, ודין ענית אמן

ובו י"ב סעיפים

יב הָעוֹנֶה אָמֵן, לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מֵהַמְבָרֵךְ.

 

סימן קכה – דיני קדשה

ובו ב' סעיפים

א אֵין הַצִּבּוּר אוֹמְרִים עִם שַׁ"ץ נַקְדִּישָׁךְ, אֶלָּא (א) שׁוֹתְקִין וּמְכַוְּנִין לְמַה שֶּׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִקְדֻשָּׁה, וְאָז עוֹנִים הַצִּבּוּר (ב) קָדוֹשׁ. 

באר היטב  (א) שותקין. וגם קדיש א"ל עם החזן. ואפילו ללמוד אסור אם לא בשעה שהחזן מנגן בשעת הניגון ולא בשעה שמחתך האותיות ואינו נקרא קדושה אלא נעריצך וכו' לעומתם וכו' ובדברי וכו' אבל שאר הנוסח שמוסיפין בשבת אינו בכלל קדושה. י"נ. וע"ל סי' ס"ו ס"ק י"ז והאר"י ז"ל כ' שיאמר כל הקדושה בלחש עם הש"ץ עיין בספר נגיד ומצוה דף צ"ז ע"ב. בשבת אומרים כדבר האמור בקמץ. ס"ח סי' תת"ה. ויראה הש"ץ לסיים לעומתם וכו' ובדברי וכו' קודם שיתחילו הקהל ברוך וימלוך ס"ח סי' תתמ"ו: (ב) קדוש. מי שאמר קק"ק ועדיין הש"ץ היה בוקרא זה אל זה יצא. הלק"ט ח"ב סי' קס"ג:


ב
 טוֹב לְכַוֵּן (ג) רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר קְדֻשָּׁה עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר. הגה: וְיֵשׁ לִשָׂא (ד) הָעֵינַיִם לַמָּרוֹם בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים קְדֻשָּׁה, וְכֵן (ה) מְנַעְנְעִים גּוּפָן וְנוֹשְׂאִין אוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ (טוּר וְשִׁבּוֹלֵי לֶקֶט); וְאֵין לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע הַקְּדֻשָּׁה (מַהֲרִי"ל וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי"א וְדֶרֶךְ אֶרֶץ זוּטָא). וּמִי שֶׁאָמַר סֵדֶר קְדֻשָּׁה, וּבָא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר עוֹנִין קְדֻשָּׁה, חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סי' רמ"ט). 

באר היטב  (ג) העינים. דהיינו שיהיו סגורות אבל לא בעינים פתוחות. ט"ז: (ד) גופם. מהרי"ל כשאומר ברוך וימלוך היה כורע וזוקף בשם. עיין מ"א. ובשל"ה כתב ואני קבלתי שירים גופו ועקבו למעלה בברוך וימלוך כמו בקדוש. איתא בתנחומא פרשת צו ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שאומר קדוש. ולא כאותם שדולגים וקופצים. מ"א: (ה) רגליו. בסוד ורגליהם רגל ישרה. וצריך לכוין בקדושה לקדש את ה' ית' כדי שישרה עליו קדושה מלמעלה ויכוין לקיים מ"ע ונקדשתי בתוך בני ישראל והאר"י ז"ל היה מזהיר מאוד ע"ז:

משנה ברורה

סימן קכד – דין הנהגת שליח צבור בי"ח הברכות, ודין ענית אמן

ובו י"ב סעיפים

סעיף יב

(מז) לא יגביה קולו – משום דכתיב גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו. ונראה דה"ה לענין ברכו או ברכת הזימון ג"כ לא יגביה העונה יותר מהמברך. עוד נראה דאם כונתו בהרימו קולו כדי לזרז להעם שיענו גם הם מותר עי' לקמן בסרט"ו ס"ג ועי"ש עוד דאחר קטנים בני חינוך צריך לענות אמן אחר ברכתן. ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל (ופמ"ג שכתב אחר חרש ושוטה שיגרא דלישנא הוא דחרש המדבר ואינו שומע בודאי חייב הוא במצות) ואחר נשים שבירכו על מ"ע שהז"ג יוכל לענות אמן [פמ"ג]:

 

סימן קכה – דיני קדשה

ובו ב' סעיפים

סעיף א

(א) אין הצבור וכו' – הטעם דניתקן שש"ץ יאמרנו בשביל הקהל ויהיה שלוחם וכשגם הצבור אומרים אותו איך יקרא הש"ץ שלוחם וכן בקדיש יש ליזהר שלא לומר עם החזן יתגדל וכו' עד איש"ר. ואפילו יש מנין מלבדו ששומעין ומאזינין לש"ץ ג"כ אסור כי על כ"א שבבהכ"נ החיוב לשתוק ולהאזין לש"ץ ואח"כ לענות אחריו ומטעם זה אפילו אם ירצה ללמוד ע"י הרהור ג"כ אסור משעה שמתחיל החזן נקדש וכן בקדיש אם לא בשעה שהחזן מאריך בניגון ולא בשעה שמחתך האותיות ואינו נקרא קדושה אלא נעריצך וכו' [הוא למנהג הספרד שאומרים כן בכל תפילת שחרית וכן לאשכנזים שאומרים נקדש] לעומתם וכו' ובדברי וכו' אבל שאר הנוסח שמוסיפין בשבת אינו בכלל קדושה ואינו צריך להאזין אחר החזן בזה [וכן המנהג כהיום שאומרים זה קודם החזן] וכן מותר ללמוד אז ע"י הרהור כן כתב המ"א בשם הגהת יש נוחלין אבל כמה אחרונים סוברין דאפילו ימלוך ג"כ אינו מעיקר הקדושה וכ"ש לעומתם וכו' ובדברי וכו':

(ב) אלא שותקין וכו' – ויש מקילין שיוכל לאמר עם הש"ץ והמנהג הנכון כמו שכתב השו"ע כי עמו נמשכו האחרונים וכן נהג הגר"א ומ"מ המנהג בימינו שאומרים הקהל ג"כ נקדש. בשבת אומרים כדבר האמור בקמ"ץ. ויראה הש"ץ לסיים לעומתם וכו' ובדברי וכו' קודם שיתחילו הקהל ברוך וימלוך כ"כ המ"א בשם הס"ח ור"ל שלא ימשוך הש"ץ כ"כ באמירתו לעומתם וכו' ובדברי וכו' כדי שלא יתחילו הקהל ברוך כבוד וכו' וכן ימלוך קודם שיסיים וה"ה לקדיש ולברכו ולכל דבר שעונים אחר הש"ץ או אחר המברך לא ימשוך הש"ץ או המברך בסופו כדי שלא יענו הקהל אחריו קודם שיסיים ויהיה זה כעין אמן חטופה לעיל בסימן קכ"ד ס"ח. מהרי"ל כשאמר ברוך וימלוך היה כורע וזוקף בשם אבל לא מצינו ראיה לזה [ד"מ] ע"כ לא נהגו כן כהיום:

(ג) קדוש – ויחיד שאמר קק"ק ועדיין הש"ץ היה בוקרא זה אל זה י"א דלא יצא וצריך לענות פעם אחרת והטעם פשוט דצריך לענות בי עשרה כאחד וכן יש ליזהר ג"כ שלא יאחר לומר את הקדושה אחר הקהל ויש ליזהר בכל זה בעת אמירת הפייט שכשרואה הצבור מתחילין לומר קק"ק תיכף יפסוק באמצע:

(ה) ויש לישא וכו' – כי כתבו בשם ספר היכלות ז"ל ברוכים אתם לד' שמים ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישים ואומרים קק"ק ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפלתם ונושאים עצמם למעלה כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר זכותם וממהר גאולתם:

(ו) העינים – דהיינו שיהיו סגורות אבל לא בעינים פתוחות כ"כ הט"ז אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז ופסק המגן גבורים כמותם:

(ז) וכן מנענעים וכו' – השל"ה כתב שקבלה בידו שירים גופו ועקבו למעלה בברוך וימלוך כמו בקדוש:

(ח) ונושאים אותו וכו' – כי איתא בתנחומא פ' צו ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שאומר קדוש. וכתב המ"א ודלא כאותם שדולגים וקופצים אבל הא"ר ושארי אחרונים יישבו את המנהג ומנהג ישראל תורה היא ומ"מ במקום שאין המנהג כן פשיטא שאין לעשות כן כי יבואו להתלוצץ ויצא שכרו בהפסדו. כתב ב"ח שצ"ל וכן כתוב על יד נביאך. ונוסח שלנו ככתוב על יד נביאך וכתב המ"א שיש לו ג"כ סמך עי"ש. כתבו האחרונים דאף שעניית איש"ר הוא עדיפא מקדושה מ"מ אם קדיש כבר שמע וקדושה לא שמע עדיין ונזדמן לו לענות קדיש וקדושה מוטב שיענה קדושה כדי לצאת ידי חובה. כתב הפמ"ג אם התחיל קדושה ובאמצע שמע קדיש מסתברא דלא יפסיק לענות איש"ר אלא גומר קדוש ג"פ עד כבודו ואם שומע אז יאמר איש"ר:

(ט) באמצע הקדושה – כתב בד"מ שמהרי"ל לא היה מדבר מתחלת הקדושה עד אחר אמן דהאל הקדוש [א"ר]:

סעיף ב

(ד) לכוין רגליו – כמ"ש בסימן צ"ה. וצריך לכוין ביותר בקדושה לקדש את השם ית' ובזכות זה ישרה עליו הש"י קדושה מלמעלה ויכוין לקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל והאר"י ז"ל היה מזהיר מאוד ע"ז. הנוסח שמקדישים ולא שמקדישין. גם יפריש קצת בין תיבת שמקדישים לתיבת אותו שכתוב אח"כ וכדלעיל בסימן ס"א לגבי ק"ש. [אחרונים]:

 

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב חיים סילמן שליט"א - בעברית

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב אליהו שטרנבוך שליט"א - בעברית