שולחן ערוך - אורח חיים

סימן ריב – שהעקר פוטר הטפל

ובו ב' סעיפים

ב מִרְקַחַת שֶׁמַּנִּיחִין עַל (ד) רְקִיקִין דַּקִּים, אוֹתָם רְקִיקִין הֲווּ טְפֵלָה לַמִּרְקַחַת, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִים לֶאֱכֹל (ה) לֶחֶם. 

באר היטב  (ד) רקיקין. לעיל סי' קס"ח ס"ח כתבתי דדוקא אם אוכל הרקיקים עם המרקחת אבל אם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואוכלן בפני עצמו צריכין ברכה הראויה להם דאז עשה מהם ג"כ עיקר: (ה) לחם. רק שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש. וכתב המ"א אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א"כ כוונתו ג"כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם:
 
סימן ריג – מי שיצא (אם) מוציא אחרים

ובו ג' סעיפים

א עַל כָּל פֵּרוֹת וּשְׁאָר דְּבָרִים, חוּץ מִפַּת וְיַיִן, אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, אֶחָד פּוֹטֵר אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא הֲסָבָּה, וּמִיהוּ יְשִׁיבָה מִיהָא (א) בָּעֵי, וְדַוְקָא פַּת וְיַיִן בָּעֵי הֲסָבָּה; וּלְדִידָן הָוֵי יְשִׁיבָה כְּמוֹ הֲסָבָּה לְדִידְהוּ; וּלְפִי זֶה לְדִידָן דְּלֵית לָן הֲסָבָּה אֵין חִלּוּק בֵּין פַּת וְיַיִן לִשְׁאָר דְּבָרִים, דְּבִישִׁיבָה אֲפִלּוּ פַּת וְיַיִן אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם; וְשֶׁלֹּא בִּישִׁיבָה, בִּשְׁאָר דְּבָרִים נָמֵי כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְהָא דְּאָמְרִינַן דְּאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם בִּשְׁאָר דְּבָרִים חוּץ מִן הַפַּת, הָנֵי מִלֵּי בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה; אֲבָל בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה צְרִיכִין לֵחָלֵק וְכָל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, דְּאֵין זִמּוּן (ב) לְפֵרוֹת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל הַדְּבָרִים חוּץ מִפַּת וְיַיִן לֹא מְהָנֵי הֲסָבָּה, וְהוּא הַדִּין יְשִׁיבָה לְדִידָן (בֵּית יוֹסֵף סי' קע"ד בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד); וְלָכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁו (ג) בְּפֵרוֹת, שֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. 

באר היטב  (א) בעי. בשלחן אחד עיין סי' קס"ז סי"א. כשרוצה לשתות לחבירו [לחיים] יברך בתחלה דקודם ברכה הוא של הקב"ה ואח"כ שלו: (ב) לפירות. ואם בירך אחד ושמעו האחרים יצאו. ב"י הרשב"א. וכתב הט"ז ונ"ל דהאידנא שמזלזלין בברכה אחרונה יש לסמוך על דיעה זו ויברך בקול רם הברכה אחרונה ויהיו האחרים יוצאים על ידו: (ג) בפירות. וה"ה בשאר דברים חוץ מפת ויין ולכאורה משמע דשכר שלנו דין יין יש לו לענין זה דהא ג"כ רגילין לקבוע עליו לשתות בלא סעודה וכן מי דבש שקורין מע"ד וכ"מ בד"מ ולכן דייק וכתב כאן נהגו עכשיו בפירות וכו' וכן פסק הט"ז בפשיטות דעכשיו הוי שכר ומי דבש בכלל פת ויין שאחד מברך לכולם ע"ש. אבל הב"ח כתב דאף ביין טוב שיברך כל אחד לעצמו. ואין לזוז מהמנהג. מ"א ע"ש:


ב
 אֵין הַמְבָרֵךְ מוֹצִיא אֲחֵרִים, אֶלָּא אִם כֵּן יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמָּהֶם, וְאָז יוֹצְאִים (ד) בִּשְׁמִיעָתָן שֶׁמְּכַוְּנִין אֵלָיו, אֲפִלּוּ לֹא יַעֲנוּ אָמֵן. 

באר היטב  (ד) בשמיעתן. ואם אינו אוכל ושותה עמהם אפי' בדיעבד לא יצאו בשמיעתו דהא ה"ל ברכתו לבטלה ול"ד למ"ש סי' ר"ט ס"ב דהתם ה"ל שוגג. מ"א:

משנה ברורה

סימן ריב – שהעקר פוטר הטפל

ובו ב' סעיפים

סעיף ב

(יב) הוו טפלה למרקחת:    וצריך לברך על המרקחת לבד:

(יג) לאכול לחם:    רק שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש ועיין באחרונים שכתבו דבמדינותינו שעושין הדובשנין שטובים למאכל ומניחין המרקחת עליהם א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם ועיין לעיל סימן קס"ח במ"ב סקמ"ה שמבואר שם כל פרטי דין זה:

 
סימן ריג – מי שיצא (אם) מוציא אחרים

ובו ג' סעיפים

סעיף א

(א) ושארי דברים – היינו שארי מיני אוכלין ומשקין:

(ב) חוץ מפת ויין – משום דחשיבי ודרכם לקבוע עליהם בהסיבה לפיכך אין דרך קביעות שלהם אלא בהסיבה וכדלקמיה:

(ג) אחד פוטר את חבירו – ר"ל אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך:

(ד) אפילו בלא הסיבה – דדוקא בפת ויין דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך אין אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא"כ בפירות:

(ה) ישיבה מיהא בעי – דאין אחד יכול להוציא חבירו בהברכה אלא א"כ ישבו לאכול ולשתות ביחד ולא במעומד דקביעות קצת עכ"פ מיהו בעי וכ"ז רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד כל שכוון המברך להוציא והשומע לצאת יצא [מאמר מרדכי]:

(ו) ולדידן וכו' – ר"ל לפי שאין דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה לדידהו ומהני אפילו בפת ויין:

(ז) חוץ מן הפת – הא דהזכיר המחבר פת הכא משום דבפת קי"ל דאם הם שלשה מזמנין ומוציא אחד את חבירו בברהמ"ז משא"כ בשארי דברים בברכה אחרונה אפי' בשלשה אינו מוציא:

(ח) בברכה ראשונה – והטעם משום דברכה ראשונה כל אחד מרויח באותה ברכה שעי"כ מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה אבל בברכה שלאחר אכילה שכבר אכלו ודעתם להפרד אין מצטרפין ואפילו ביין:

(ט) צריכין ליחלק – ואפילו קבעו יחד לא מהני לזה ובדיעבד אם כוון לצאת והמברך ג"כ כוון להוציאו יצא ואפילו בלא קביעות כלל כמו שפסק המחבר לעיל בסימן קס"ז סי"ג עי"ש במ"ב ואם אחד אינו יודע לברך בעצמו יוצא אפילו לכתחלה בברכת חבירו וכתבו הט"ז וש"א דהאידנא שמזלזלים ההמון מאד בברכה אחרונה יש לסמוך לעשות כן לכתחלה שמברך אחד בקול רם הברכה אחרונה ויהיו אחרים יוצאים על ידו אפילו כשיודעים בעצמם לברך ובפרט ברכה אחרונה מעין שלש שאין הכל בקיאים בה בע"פ בודאי טוב לעשות כן לכתחלה ומ"מ טוב יותר שיאמרו עם המברך מלה במלה:

(י) דאין זימון לפירות – היינו דכיון דאין מצות זימון בפירות להזדמן יחד ולומר נברך שאכלנו ממילא צריך כ"א לברך לעצמו ולא לצאת בברכת חבירו ועיין לעיל סימן קצ"ג סק"ו במ"ב:

(יא) וי"א דבכל וכו' – קאי אריש הסעיף אברכה ראשונה וטעמם דדוקא פת ויין דחשיבי מהני הסיבה או ישיבה לדידן משא"כ בשארי דברים דלא חשיבי צריך כ"א לברך לעצמו ואם באו פירות תוך הסעודה אחד מברך לכולם דמיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשארי דברים:

(יב) בפירות – וה"ה בשארי דברים. ולענין שכר ומי דבש שקורין מע"ד עיין בע"ת וט"ז ומ"א והאידנא נוהגין שגם בזה כ"א מברך לעצמו [פמ"ג] ולענין יין משמע מרמ"א וכן מבואר מד"מ דגם לדידן מהני הסיבה או ישיבה אבל כמה אחרונים העלו דאף ביין טוב שיברך כ"א לעצמו משום דהאידנא אין העולם רגילין לקבוע עצמן על היין ובאמת לדינא תלוי זה במנהג המקומות דבמקום שמצוי הרבה יין ורגילין לקבוע עליו בודאי מהני הסיבה או ישיבה להוציא אחד את חבירו. וכמדומה שכעת המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו כמעט בשום דבר מאכל אף שהוא נגד הדין ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוין לצאת ולהוציא וכעין זה מבואר בח"א כלל ה':

(יג) שכל אחד מברך לעצמו – ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם בירך וכוון להוציא חבירו והשומע נתכוין לצאת אף בלא הסיבה וישיבה כלל נמי יצא:

סעיף ב

(יד) מוציא אחרים – בברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו משא"כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך. וזה הסעיף שייך בין לברכה ראשונה ובין לברכה אחרונה ועיין לעיל בסימן קס"ז סי"ט:

(טו) ואז יוצאים בשמיעתן – ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה"ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על ידו:

(טז) שמכוונין אליו – והוא ג"כ יכוין להוציאם וכדלקמיה בס"ג:

(יז) אפילו לא יענו אמן – דקי"ל דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו. וכ"ז לענין דיעבד אבל לכתחלה לבד מה שמצוה לענות אמן על כל ברכה ששומע מישראל כדלקמן בסימן רט"ו עוד יותר יש חיוב לכתחלה לענות אמן בברכה שמתכוין לצאת בה כדי להורות בפועל שמסכים לברכת המברך [אחרונים]. כתבו הפוסקים אם כמה אנשים עושים מצוה אחת מצוה לכתחלה שאחד יברך לכולם דברוב עם הדרת מלך ועיין לעיל בסימן וי"ו בשע"ת סק"ו ובסימן ח' ס"ה ובמ"ב ובסימן רצ"ח ובתבואות שור סימן י"ט:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - בעברית