שולחן ערוך - אורח חיים

סימן קנג – דיני בנין בית הכנסת

ובו כ"ב סעיפים

ו מוֹכְרִים בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה וַאֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה, לְהַסְפָּקַת (ט) תַּלְמִידִים אוֹ לְהַשִּׂיא (י) יְתוֹמִים בְּדָמָיו. 

באר היטב  (ט) תלמידים. היינו אם יש להם בה"כ אחר. ט"ז: (י) יתומים. וה"ה יתומות. מ"א עיין בש"ע א"ע סי א' ס"ק ב' מש"ש. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים. ב"י בי"ד סי' (רפ"ב) [רנ"ב] מ"א:


ז
 וְהָא דְּבֵית הַכְּנֶסֶת נִמְכַּר, הָנֵי מִלֵּי שֶׁל כְּפָרִים שֶׁאֵין בָּאִים אֲנָשִׁים מִמְּקוֹמוֹת (יא) אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית אֶלָּא לִבְנֵי הַכְּפָרִים לְבַדָּם. וַאֲפִלּוּ בָּנוּ אוֹתָהּ מִשֶּׁל אֲחֵרִים (מָרְדְּכַי יָשָׁן בְּשֵׁם ראבי"ה), וְלָכֵן יְכוֹלִים לְמָכְרוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם הַמָּעוֹת נִשְׁאָרִים (יב) בִּקְדֻשָּׁתָן, וְאֵינָם רַשָּׁאִים לְהוֹרִידָן מִקְּדֻשָּׁתָן, וְהַיְנוּ כְּשֶׁמָּכְרוּ בְּנֵי הָעִיר שֶׁלֹּא מִדַּעַת פַּרְנָסֵיהֶם, וְהוּא הַדִּין אִם מָכְרוּ ז' טוֹבֵי הָעִיר שֶׁלֹּא בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲבָל אִם הִסְכִּימוּ ז' טוֹבֵי הָעִיר בְּאוֹתוֹ מֶכֶר, וְהָיוּ בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, רַשָּׁאִים לְהוֹצִיא הַמָּעוֹת לְכָל מַה (יג) שֶּׁיִּרְצוּ, וְאִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי הָעִיר בְּפֵרוּשׁ בְּמֶכֶר זֶה כָּל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ יָחִיד מַה שֶּׁעָשָׂה עָשָׂה. הגה: וְכָל שֶׁזּ' טוֹבֵי הָעִיר מוֹכְרִים בְּפִרְסוּם, מִקְרֵי בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר וְאֵינָן צְרִיכִין לוֹמַר הֵן אוֹ לָאו. (מָרְדְּכַי) אֲבָל שֶׁל כְּרַכִּים, שֶׁבָּאִים שָׁם מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בָּנוּ אוֹתוֹ מִשֶּׁלָּהֶם, אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא אִם כֵּן תָּלוּ אוֹתוֹ בְּדַעַת (יד) הַיָּחִיד, שֶׁאָז יַעֲשֶׂה בּוֹ הַיָּחִיד מַה שֶּׁיִּרְצֶה בְּהַסְכָּמַת הַצִּבּוּר; וְהוּא הַדִּין לְכָל דִּבְרֵי (טו) קְדֻשָּׁה שֶׁנִּזְכְּרוּ כָּאן, דְּכֻלְּהוּ גְּרִירֵי בָּתַר בֵּית הַכְּנֶסֶת. הגה: יָחִיד שֶׁבָּנָה בֵּית הַכְּנֶסֶת וּנְתָנָהּ לַקָּהָל, דִּינָהּ כְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל קָהָל; אֲבָל אִם שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ בָּהּ שׁוּם כֹּחַ, אֵין לָהּ מֶכֶר כִּי אִם עַל פִּי הַקָּהָל וְעַל פִּיו אוֹ יוֹרְשָׁיו (אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֶרֶת, אֲבָל אִם אֵין לָהֶם רַק בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחַת, אָסוּר לְמָכְרוֹ דְּהָא אֲפִלּוּ לְסָתְרוֹ אָסוּר עַד שֶׁיִּבְנוּ אַחֶרֶת (רַבִּי' יְרוּחָם נ"ג ח"ה וב"י בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן). כָּל דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה שֶׁנִּמְכַּר וּמֻתָּר לְשַׁנּוֹתוֹ, נִמְכָּר בְּלֹא הַכְרָזָה וְאֵין בּוֹ אוֹנָאָה, אֲבָל דָּבָר שֶׁאָסוּר לְשַׁנּוֹתוֹ (טז) לִקְדֻשָּׁה קַלָּה, צָרִיךְ הַכְרָזָה. (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סי' תרי"ז). 

באר היטב  (יא) אחרים. דהאחרים נתנו להם מעות שיעשו בהם מה שירצו: (יב) בקדושתן. כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה: (יג) שירצו. אפי' לדבר הרשות כיון שהתנו זט"ה יצא המעות לחולין. ט"ז. וע"ל ס"ק ז': (יד) היחיד. זהו קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה. ואם אינם מתפללים בבה"כ של כרכים יכולין למוכרם. מבי"ט ח"ג קמ"ג. ובית החיים יכולים למכור. וברמ"מ סי ס"ז כתב דכל דבר השייך לבה"כ כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמא רבים נתנו לזה ולא מצו למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים ע"כ. ומכל מקום לא חמיר מבית הכנסת. מ"א: (טו) קדושה. כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות עיין מ"א: (טז) לקדושה קלה. מ"א מוחק תיבות אלו וצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה ע"ש:


ח
 בָּנוּ בַּיִת סְתָם, וְהִקְדִּישׁוּהוּ אַחַר כָּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, דִּינוֹ כְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲבָל אֵינוֹ קָדוֹשׁ עַד (יז) שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ בּוֹ, אֲפִלּוּ אִם בְּנָאוּהוּ לְשֵׁם בֵּית הַכְּנֶסֶת; וְכֵיוָן שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ, אֲפִלּוּ אוֹרְחִים לְפִי שָׁעָה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה מְיֻחָד לִתְפִלָּה, קָדוֹשׁ; וְאִם לְפִי שָׁעָה הִקְדִּישׁוֹ, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁאָמְרוּ. 

באר היטב  (יז) שיתפללו בו. ע"ל ס"ק ו'. מש"ש יחיד שבנה בה"כ לא יכול לחזור בו כמ"ש סעיף י"ד אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא. מ"א:

משנה ברורה

סימן קנג – דיני בנין בית הכנסת

ובו כ"ב סעיפים

סעיף ו

(כג) ואפילו ס"ת – הטעם דהא אמרינן אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה משמע דללמוד תורה מותר אפילו למכור ס"ת [תשובת הרא"ש ע"ש שהאריך בזה] וד"ז תוכחת מגולה לאותן האנשים המתרשלין להחזיק תורה בעריהן:

(כד) או להשיא יתומים – ואפילו יתומות דאע"ג דאין האשה מצווה על פריה ורביה מ"מ לשבת יצרה שייך גם באשה. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבויים [מ"א וכן הסכים הא"ר בשם כמה פוסקים] ועיין לקמן בסי"ג במ"א שם דמוכח דאין ראוי למכור אפילו ביהכ"נ ואפילו לפ"ש כ"א בשא"א להשיג מעות אחרות ע"ז מן הצבור ובאופן זה בודאי מותר אפילו בשאין להם רק ביהכ"נ אחת. הנה מפני שהסעיף זיי"ן יש בו כמה פרטים לכן אקדים לזה הקדמה קצרה והוא דמה שנזכר לעיל מענין מכירת ביהכ"נ ה"מ אם הוא של כפר דסתמא בנאוהו רק אדעתא דידהו ולכן יש יכולת ביד רוב בני העיר למכרו אך שלא יורידו אח"כ הדמים מקדושתן וכשהוא נמכר גם בהסכמת הז' טובים שלהם אז יכולין לעשות בהדמים מה שירצו דהיינו להוציאם לחולין כדאיתא לקמיה אבל אם הוא ביהכ"נ של כרכים תלינן דבעת הבנין בנוהו גם אדעתא דכולי עלמא ואפילו אם נתנו כל מעות הבנין משלהם אפ"ה תלינן דבשביל כולם בנוהו ולכן אפילו הסכימו אח"כ במכירתו ז' טו"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה ועתה נבאר דברי השו"ע:

סעיף ז

(כה) של כפרים – והסכימו האחרונים דבאתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי מקרי כפר אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה אפילו אם העיר היא קטנה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו הוי ככרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו. עוד כתבו הפוסקים דאפילו ביהכ"נ שבכרך אם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם כגון הביהכ"נ שעושין אותה בעלי אומניות לעצמן [וה"ה כשנתקבצו הבע"ב של איזה רחוב הרחוק מן ביהכ"נ שבעיר ועשו ביהכ"נ לעצמן] ג"כ דינו כבהכ"נ של כפרים אפילו הוא בכרך דמסתמא רק על דעת עצמן בנוהו אם לא שסייעו אנשי העיר ג"כ על הבנין ואפילו מעט אז אין להם רשות על המכירה בלא דעתן:

(כו) ואפילו בנו – דמסתמא אחרים נתנו להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו כיון שאין רגילות לבוא שם ולכן אפילו אותם אחרים אינם מסכימים אח"כ במכירה מותר למכרה:

(כז) ואינם רשאים וכו' – עיין לעיל בס"ד דיש דעות אם מותר לשנותן לכיוצא בה:

(כח) פרנסיהם – ז' טובי העיר:

(כט) ז' טובי העיר – כתב הרשב"א ח"א סימן תרי"ז והביאו הרשד"ם סימן קע"ה ז' טו"ה אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים על עניני העיר והרי הם כאפוטרופסין עליהם וכתב עוד שם וא"ת אי כשקבלו עליהם למה לי ז' ומשני שם דאם מקבלים עליהם אנשים לעסוק בדבר ידוע ומפורט כגון בענינינו שביררו אותן למכירה אפילו אחד נמי יכולין למנות וכל מה שעשה עשוי אלא דמיירי שהעמידו עליהם פרנסים בסתם לפקח על עסקי הצבור לפיכך כשהן שבעה יש להן רשות לכל דבר כאלו עשו כן כל בני העיר אע"פ שלא העמידו אותם על דבר זה בפירוש אבל בפחות מז' אין כחן שוה להיותן ככל בני העיר עד שיטלו רשות בפירוש מבני העיר וכן כתבו כמה פוסקים:

(ל) אבל וכו' לכל מה שירצו – ר"ל אפילו לאיזה דבר של חול:

(לא) בפירוש וכו' כל מה וכו' – ר"ל באופן זה דינו כשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרשאים אח"כ להוציא המעות לכל מה שירצו כיון שהרשוהו לזה אבל אם נתנו לו סתם רשות למכור אז המעות בקדושתן [א"ר]:

(לב) מוכרין בפרסום וכו' – ר"ל דכל שמוכרין ז' טובי העיר בפרהסיא ולא בצינעא ולא מיחו בהם בני העיר מקרי במעמד אנשי העיר. ותיבת או לאו שכתב הרמ"א שיגרא דלישנא הוא ואינו מדוקדק גם במרדכי ובד"מ הארוך ליתא:

(לג) אפילו בנו אותו משלהם – דכיון דמעלמא אתו לשם מסתמא בני העיר הקדישוהו גם לדעת הנכנסים ולפיכך אין להם רשות למכור שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת ורגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה והוא אינו מסכים במכירה ולכן אפילו הסכימו במכירה זט"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה דאינהו לא כייפי לבני העיר ולפרנסיה ואפילו אם ירצו להעלות אח"כ הדמים בקדושה כגון לקנות מזה ס"ת וכה"ג ג"כ אין להם רשות לזה דשמא אותן אחרים לא יסכימו לזה. וכ"ז בסתמא אבל אם ברור לן דלא בנאו אלא אדעתא דבני עירם לבד [כגון שהתנו בעת בנינם או שבשעת בנין היתה כפר ואח"כ נתרבו בה תושבים הרבה] וגם לא סייעו להם אחרים דינו ככפר. כתב המ"א בשם המבי"ט דאפילו ביהכ"נ של כרכים אם אינם מתפללין בו יכולין למכרו:

(לד) אינו נמכר – ודוקא כשמכרו בענין שלא יהיה אח"כ ביהכ"נ אבל אם אח"כ ג"כ ישאר ביהכ"נ שרבים יתפללו בו מותר דמאי נ"מ להני דאתו מעלמא אם הביהכ"נ שייך לאלו או לאלו:

(לה) אא"כ תלו אותו וכו' – היינו שתלו בעת הבנין את הביהכ"נ על דעתו וע"כ דעתו חשובה אח"כ כז' טובי העיר וכ"ז דוקא כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה:

(לו) בהסכמת הצבור – דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר לבד וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו [מ"א] ואם בפירוש תלו בדעת היחיד שיכול למכור ויעשה מה שירצה בלא הסכמתם א"צ לעשות בהסכמתם [נ"צ וא"ר] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

(לז) וה"ה לכל דברי קדושה – פירוש כגון תיבה ומטפחת וכדומה הנזכרים בס"ב דינם כמו בהכ"נ עצמו לענין זה דכל היכי דאיהו נעשה אדעתא דכו"ע כגון דכרכים הנך נמי נעשו מסתמא אדעתא דכו"ע וזהו מה שכתב המחבר דכולהו גרירי בתר ביהכ"נ וכן כל דבר השייך לביהכ"נ כגון חצרות או מקוה אמרינן ג"כ כי האי גוונא ולא מצי למוכרן או לסוגרן למנוע מהן אורחין ומ"מ לא חמיר מביהכ"נ. וכן מה שנזכר בסעיף זה דזט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להוציא הדמים לחולין לאו דוקא בביהכ"נ אלא אפילו בתשמישי קדושה הדין כן. אך מ"מ יש חילוק בינייהו דבתשמישי קדושה אף דמותר להשתמש בדמיהם כשנמכר בזט"ה במא"ה בכפרים מ"מ הם גופא בקדושתייהו קיימי ביד הלוקח דקדושת הגוף נינהו ואין יוצא לחולין אבל ביהכ"נ ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהן כמ"ש לקמן בסעיף ט' [מ"א וא"ר וש"א] ועיין לקמן בסעיף י' ובסימן קנ"ד ס"ג במ"ב וביאור הלכה:

(לח) דכולהו גרירי בתר בהכ"נ – כל כלי ביהכ"נ וספסלים ויריעות שבבהכ"נ דינם כביהכ"נ ועל כן כשמכרו זט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להשתמש במעות לכל מה שירצו ואי לא"ה לא [כן הוא לפי פשטות דברי המ"א שהעתיק דברי הר"ן בשם הירושלמי על דברי השו"ע ובספר קובץ על הרמב"ם הלכות תפלה פי"א כתב דנ"ל דאפילו בכרכים יכולים למכרם לדברי הר"ן דדוקא לענין מכירת בהכ"נ גופא אמרינן דלא מחלי רבים חלקם לזט"ה משא"כ בזה ולכן יכול הגבאי למכרם בצירוף אנשי העיר ולהוציא המעות לחולין]:

(לט) דינה כביהכ"נ של קהל – ונמכרת על פיהם לבד ולא בעינן דעת הנותן בזה כלל:

(מ) וכל זה – פי' הא דכפרים או של כרכים שתלו אותו בדעת יחיד:

(מא) כשיש להם ביהכ"נ אחרת – המ"א פירש דר"ל כשבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם שני בתי כנסיות מקודם אסור למכור אחד אבל להט"ז בריש סימן קנ"ב מותר אפילו באופן זה וכן דעת הא"ר שם כוותיה וכן משמע מביאור הגר"א אבל כ"ז דוקא כשאותו ביהכ"נ מרווח והוא מחזיק לכולם דאל"ה פשוט דלכו"ע אסור. כתבו האחרונים דאפי' בכרכים היכא דבנאו אחרת טובה מותר לסתור הראשונה דודאי כו"ע ניחא להו בזה [וכבר העתקנו זה לעיל בסימן קנ"ב] וכן עצים ואבנים מראשונה מותר להשתמש בהן ולהוציאן לחולין ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר דמאי איכפת להו לבני עלמא בזה כיון שיש להם מקום טוב להתפלל:

(מב) אסור וכו' – אפילו בזט"ה במעמד אנשי העיר ואפילו כשמוכרים זה כדי לקנות אחרת דומיא דסתירה דאסור אפילו באופן זה וכנ"ל בסימן קנ"ב:

(מג) למכרו – אם לא שירצו לקנות בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא כגון שמזומן ביהכ"נ ליקח ואינו חסר אלא נתינת המעות אז מותר ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר:

(מד) שנמכר ומותר לשנותו וכו' – פי' דבר זה הוא ע"פ המבואר ברשב"א באחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו הפירות ולא יעשו בני הקהל שום הברחה ואח"כ רצו הקהל למכור הבית ולקנות בדמים דבר אחר שתהא נושאת הפרות לעניים וכתב הרשב"א דצריכים הכרזה בשעת המכירה דכיון שצוה שבני הקהל לא יעשו הברחה א"כ בודאי אין הצבור יכולים ליתן בית זה במתנה למי שירצו וא"כ ה"ה דאין רשאים למכור בלא הכרזה דכל שלא הכריזו אנו רואים כאלו מוזלי בקרקע זו דדילמא אם הכריזו היה נמצא מי שיתן ביוקר ומה לי נותנים כולה במתנה ומה לי מוזלי במקצתה עכ"ד ועתה נפרש דברי רמ"א כל דבר וכו' ומותר לשנותו היינו שהמוכרים יש להם רשות בלא"ה לעשות בדבר הנמכר מה שירצו לא בעו הכרזה דלו יהא דבשביל מניעת הכרזה נמכר בזול נמי לא איכפת לן דמי גרע מאם נתנו במתנה לאחד:

(מה) ואין בו אונאה – מיירי במכירת קרקע ובתים ומשום שאין אונאה לקרקעות ואשמועינן דלא תימא דהוו כשליח דאפילו בכל שהוא מכרו בטל משום דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלא הוו כשלהן אבל במכירת מטלטלין בודאי יש אונאה:

(מו) אבל דבר שאסור לשנותו – כצ"ל. והיינו כדלעיל בשם הרשב"א שצריך הכרזה כדי שלא ימכר בזול וממילא יש אונאה ג"כ ואפילו בקרקעות [פמ"ג]:

(מז) צריך הכרזה – דוקא בקרקע אבל במכירת מטלטלין אין צריך הכרזה כדאיתא בח"מ סימן ק"ט [ט"ז]:

סעיף ח

(מח) דינו כביהכ"נ – ר"ל אע"ג דמתחלה נשתמשו בה להדיוט מ"מ נעשית כביהכ"נ לכל מילי ונראה דאפילו לכתחלה שרי ועיין לקמן סימן קנ"ד סכ"א ולעיל סימן קמ"ז ס"א בהג"ה והתם ענין קדושה היא והכא ביהכ"נ תשמישי מצוה היא כמ"ש הפוסקים:

(מט) אינו קדוש – דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנות הבית לחול ועיין לעיל במשנה ברורה סקי"ח דמיירי הכא שבנאוהו הקהל ממעות חולין שיש להם אבל כשגבו המעות לצורך ביהכ"נ אסור לשנות הבית להורידו מקדושתו לחול ומ"מ עדיין אין לו קדושת ביהכ"נ לכל מילי רק שאסור לשנותו (ועיין שם בבה"ל שהבאנו שם דעת הט"ז דאפילו בגבו המעות לצורך ביהכ"נ ג"כ אין האיסור לשנותו רק שמ"מ לבסוף הוא מחוייב לקיים נדרו) ויחיד שבנה ביהכ"נ אף שעדיין לא התפללו בו ואין לו קדושת ביהכ"נ מ"מ אינו יכול לחזור בו דהוי כאלו נדר צדקה לרבים אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא [מ"א] ומשמע דלא הוי נדר כלל לדעתו ועיין בפמ"ג שהביא בשם הא"ר דדין זה לא נהירא:

(נ) אפילו אם בנאוהו וכו' – דאף שהיה מעשה ג"כ לא מקרי רק הזמנה בעלמא:

(נא) כיון שהיה מיוחד – ר"ל ההזמנה היתה הזמנה מעולה שהזמין אותה לעולם להתפלל בו וכמה דאיתא לעיל בסימן מ"ב דהיכא דאזמניה לסודר לעולם למיצר ביה תפלין וצר ביה אפילו פעם אחד שוב אסור למיצר ביה זוזי ולאפוקי אם הזמין אותה לבית התפלה רק לפי שעה דהיינו עד שיעבור הרגל או היריד [מפני שאז הדרך שמתקבץ אנשים] לא חשיבא הזמנה כלל ומותר אפילו בעת הרגל לאכול ולשתות בו:

(נב) ואם לפי שעה הקדישו – היינו שאמר סתם אני מזמין אותה לרגלים דמשמע הלשון בכל עת שיהיה רגל ע"כ חשובה הזמנה עולמית עכ"פ על אותו הזמן ואסור בזה הזמן. וסתם הזמנה לפי שעה כבר כתב בב"י בשם המרדכי דלא חשיבא הזמנה כלל וכמ"ש מתחלה. ולענין תנאי עיין לעיל סימן קנ"א סי"א ובמ"ב שם:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב חיים סילמן שליט"א - בעברית

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב אליהו שטרנבוך שליט"א - בעברית