שולחן ערוך - אורח חיים

סימן רח – דין ברכה מעין ג' אחרי (ה' מיני) פרות וה' מיני דגן

ובו י"ח סעיפים

ז הַכּוֹסֵס (פי' הָאוֹכֵל) אֶת (ט) הָאֹרֶז, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת; וְאִם בִּשְּׁלוֹ הגה: עַד (י) שֶׁנִּתְמַעֵךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהר"י), אוֹ שֶׁטְּחָנוֹ וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ פַּת, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת; וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא מְעֹרָב עִם דָּבָר אַחֵר אֶלָּא אֹרֶז לְבַדּוֹ, וְאִם עֵרֵב מִמֶּנּוּ בְּתַבְשִׁיל אַחֵר, וְהַתַּבְשִׁיל הָאַחֵר הוּא הָרֹב, מְבָרֵךְ עָלָיו כְּבִרְכַּת אוֹתוֹ תַּבְשִׁיל. 

באר היטב  (ט) האורז. האורז ריי"ז ודוחן היר"ז. וי"מ איפכא לכן לא יאכלם כשנתמעכו אלא בתוך הסעודה. ואם אכלם בלא סעודה יברך על שניהם שהכל מספק של"ה ב"ח. וט"ז כ' כיון דעכ"פ אין באלו ברכות מעין ג' ואין כאן ספק אלא בברכה ראשונה אם תהיה שהכל או במ"מ יש לברך על רייז והיר"ז שהכל ואחריו בנ"ר. וגרופין שנעשה משעורים כתושים ברחיים ובישלם פשיטא שמברך במ"מ ולאחריהם מעין ג' דהא מחמשת המינין הם ואותן שנעשה מטטרק"ה שאין מחמשת המינין מברך שהכל ובנ"ר וזהו פשוט: (י) שנתמעך. עי' ט"ז ומ"א. (ובס' אליהו רבה כ' דאין חילוק באורז בין נתמעך או שלם ממש. ולכן סתם בש"ע ולא חילק בין נתמעך או לא וכן הסכים הב"ח ע"ש):


ח
 עַל פַּת דֹּחַן ופליז"ו אוֹ שֶׁל שְׁאָר מִינֵי קִטְנִיּוֹת מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל וְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. הגה: הָעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מִשְּׁאָר מִינֵי קִטְנִיּוֹת, אִם נִשְׁאֲרוּ שְׁלֵמִים, וְטוֹבִים מְבֻשָּׁלִים כְּמוֹ חַיִּין, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה; וְאִם (יא) נִתְמַעֲכוּ לְגַמְרֵי אוֹ שֶׁאֵינָן טוֹבִים מְבֻשָּׁלִין כְּחַיִּין, מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל (וְכֵן פֵּרֵשׁ הַבֵּית יוֹסֵף דִּבְרֵי הַטּוּר). 

באר היטב  (יא) נתמעכו לגמרי. דוקא כשנתמעכו דרך כלי מנוקב שהן דקין מאוד או שעשה תבשיל מקמח של קטניות אבל כשמיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך וממשן קיים מברך פה"א. מ"א ושל"ה:


ט
 עֵרֵב קֶמַח (יב) דֹּחַן וּשְׁאָר מִינֵי קִטְנִיּוֹת עִם קֶמַח שֶׁל חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן וּבִשְּׁלוֹ בַּקְּדֵרָה, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וְעַל הַמִּחְיָה; וְאִם עָשָׂה מִמֶּנּוּ פַּת, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְדַוְקָא שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתוֹ קֶמַח מֵחֲמֵשֶׁת הַמִינִים כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת דָּגָן בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, אֲבָל אִם אֵין בּוֹ זֶה הַשִּׁעוּר מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים, אֵינוֹ מְבָרֵךְ לְבַסוֹף בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא בִּתְחִלָּה מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם דָּגָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וּלְבַסוֹף עַל הַמִּחְיָה; וְאִם בִּשְּׁלוֹ בַּקְּדֵרָה, מְבָרֵךְ תְּחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מִזוֹנוֹת וְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. 

באר היטב  (יב) דוחן וכו'. עיין מ"א ובפרח שושן כלל א' סי' נ':

משנה ברורה

סימן רח – דין ברכה מעין ג' אחרי (ה' מיני) פרות וה' מיני דגן

ובו י"ח סעיפים

סעיף ז

(כד) הכוסס – פי' שאכלו כשהוא חי:

(כה) האורז – ריי"ז דוחן היר"ז בל"א [ב"י ולבוש] ויש מפרשים איפכא וע"כ יש מחמירין דלא יאכלם כשנתמעכו אלא תוך הסעודה או שיברך עליהם שהכל מחמת ספק ובלחם חמודות כתב דסוגיין דעלמא אורז ריי"ז דוחן היר"ז וכן מוכח בברכי יוסף ומטה יהודה וכן מצאתי במעשה רב מהנהגות הגר"א דאורז הוא ריי"ז ומברך עליהם במ"מ:

(כו) עד שנתמעך – היינו אפילו נתמעך קצת ע"י הבישול אבל כשהם עדיין שלמים מברך בפה"א ואפשר דאפילו אם רק הוסר קליפת האורז כמו בשלנו ג"כ לא מקרי שלמים ומברך עליהם במ"מ [פמ"ג] ומ"מ אם בירך בפה"א משמע שם דיוצא בזה עי"ש:

(כז) פת – וה"ה תבשיל:

(כח) מברך עליו במ"מ – דפת שלו או תבשילו משביע וסועד הלב כמו מה' מיני דגן ועדיף משאר מיני קטניות ומ"מ לא חשיב פת שלו כלחם גמור של ה' מיני דגן לברך המוציא:

(כט) בנ"ר – דבהמ"ז או ברכה מעין שלש אינם אלא בחמשה מינין מפני חשיבותן:

(ל) והוא שלא יהא וכו' – היינו דאף שבחמשה מיני דגן קי"ל לעיל בס"ב דאם עירבן בשארי מינין אפילו הם המיעוט אזלינן בתרייהו אורז אינו חשוב כ"כ וע"כ אם עשה תבשיל או פת וקמח דשארי מינין הם הרוב מברך עליו כברכת אותן המינין:

(לא) לבדו – ה"ה אם הוא הרוב ונקט לבדו לאשמועינן רבותא דאפ"ה אין מברכין ברכה אחרונה כ"א בנ"ר:

(לב) הוא הרוב וכו' – וכן פסקו הרבה אחרונים:

סעיף ח

(לג) על פת דוחן וכו' – דאף דהם פרי אדמה וע"י שנעשה פת אישתני למעליותא מ"מ כיון דעי"ז יצא מתורת פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל ואפשר לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל. והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע"שי וויי"ץ לכאורה ברכתן בפה"א כיון שדרכן בכך [פמ"ג] אבל בתשובת ח"ס סימן נו"ן מסיק דבכל מקום אין מברכין בפה"א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע"ד הדוחק בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה"א ע"ש אך מסתפק שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ וע"כ הנכון לכתחלה שלא יאכלם אלא תוך הסעודה:

(לד) ופליז"ו – בתר"י כתוב פניצ"ו והכל אחד והוא מין שהוא זיין יותר משאר מיני קטניות וקמ"ל דאפ"ה מברכין על פתו שהכל כשאר קטניות:

(לה) מברך שהכל וכו' – וה"ה על תבשיל הנעשה מקמח שלהן וכדלקמיה:

(לו) משאר מיני קטניות – וה"ה מדוחן לפי מה שפסק המחבר מקודם דדוחן שוה לקטניות:

(לז) נשארו שלמים – לאו דוקא שלמים אלא כל שלא נתמעכו לגמרי שעדיין ניכר קצת תוארן וצורתן ברכתן בפה"א וע"כ מה שאנו קורין (רעצינ"ע קאש"ע) מברכין בפה"א [אחרונים]:

(לח) נתמעכו לגמרי – היינו דוקא שעשה תבשיל מקמח של קטניות שאין דרך אכילתן בכך או שמיעך אותן דרך כלי מנוקב שהן דקין מאד כקמח (או מה שנעשה מן רעצקע שאנו קורין מל"ך גרופי"ן) אבל כשבישל הקטניות שלמין ומיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך ועוד שממשן קיים ומברך בפה"א:

(לט) או שאינן וכו' – כמ"ש בסימן ר"ה ס"א:

(מ) מברך שהכל – ובדיעבד שבירך בפה"א כתב בח"א דיצא:

סעיף ט

(מא) מברך במ"מ וכו' – כנ"ל בס"ב עי"ש:

(מב) מברך המוציא ובהמ"ז – דפת גמור הוא:

(מג) בכדי אכילת פרס – פרס הוא חצי ככר של עירוב י"א שלשה ביצים וי"א ארבעה וכזית הוא חצי ביצה ומשערינן בו כל האיסורים שאם אוכל כזית איסור ושהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס אינו מצטרף למלקות ולחיוב חטאת וה"נ לענין בהמ"ז דבעינן דוקא שיאכל כזית דגן אין מצטרף השיעור כזית שלו אלא בכדי שיוכל לאכלו בתוך שיעור אכילת פרס וא"כ אינו מברך בהמ"ז אא"כ היה מעורב בו קמח דגן אחד משמינית עכ"פ דאז אם יאכל מהפת ארבעה ביצים יהיה מזה כזית דגן ויתחייב בבהמ"ז:

(מד) בתחלה מברך המוציא וכו' – כדקי"ל לקמן בסימן ר"י דברכה ראשונה א"צ שיעור דאפילו על משהו יש לברך ברכה הראויה לאותו המין ומיני דגן חשיבי ולא נתבטלו בתערובתן בשום גווני כיון שנרגש טעמן:

(מה) טעם דגן – הלא"ה לא חשיבי ובטיל ומברך שהכל ובנ"ר:

(מו) ולבסוף וכו' – אפילו לא אכל רק כזית מהפת:

(מז) על המחיה – רבים מהאחרונים נתקשו בזה דלא מצינו כיוצא בזה בברכות דמתחלה המוציא ולבסוף על המחיה ועוד דמאי שנא מהא דכתב לענין בישול בקדרה דאין מברך לבסוף רק בנ"ר מחמת דאין בו כדי אכילת פרס וה"נ לענין פת ומחמת זה באמת הגיה הגר"א דצ"ל גם כאן ולבסוף בנ"ר והרבה אחרונים טרחו ליישב דברי השו"ע [עיין בא"ר ובמטה יהודה] ומחמת זה ראוי לירא שמים שלא יאכל פת כזה אלא בתוך הסעודה ומ"מ הנוהג כדברי השו"ע אין למחות בידו דכן סתמו הרבה אחרונים לדינא ודע עוד דה"ה אם בהפת היה מעורב קמח דגן כזית בכדי א"פ אלא שהוא לא אכל רק מקצת מהפת שלא היה שיעור כזית דגן מכל הזיתים שאכל ג"כ אינו מברך בהמ"ז אלא על המחיה לדעת השו"ע או בנ"ר לדעת הגר"א:

(מח) בקדירה – ר"ל ולא היה בהקמח של מיני דגן כזית בכדי אכילת פרס [או שהיה בהקמח כשיעור והוא לא אכל עד שיעור כזית וכנ"ל באות הקודם] דאף דבתחלה מברך במ"מ וכנ"ל בס"ב אבל על המחיה אינו יכול לברך אלא על שעור כזית דגן וע"כ מברך רק ברכת בנ"ר בשביל יתר המינים המעוררים בתבשיל זה. ועיין בביאור הלכה שביארנו דלאו דוקא תערובות קמח בקמח דאינו מנכר כ"כ המיני דגן דה"ה אם עירב ה' מיני דגן עם דבש ותבלין או שאר מינים וכההיא דס"ב הנ"ל ג"כ בעינן שיהא מהחמשה מיני דגן כזית בכדי א"פ ואי לא"ה אינו מברך ברכה אחרונה אלא בנ"ר וע"כ מיני [גרויפין] מה' מיני דגן שמבשל עם בולבע"ס וקטניות וכיו"ב אין לברך לבסוף על המחיה אלא דוקא כשאכל מהמיני דגן כזית בכדי אכילת פרס. ומ"מ לענין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה [כגון צוקע"ר לעק"ך] נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י. ולכתחלה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית:

(מט) מברך תחלה במ"מ – וגם בזה בעינן דוקא שיהיה מנכר קצת טעם דגן דאם היה רק משהו בעלמא מקמח דגן ולא מנכר טעמו כלל בטל לגבי יתר המינים ומברך שהכל:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - בעברית