שולחן ערוך - אורח חיים

סימן ר – דין המפסיק כדי לברך

ובו ב' סעיפים

א שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, אֶחָד מַפְסִיק (א) עַל כָּרְחוֹ לִשְׁנַיִם וְעוֹנֶה עִמָּהֶם בִּרְכַּת (ב) זִמּוּן. וַאֲפִלּוּ לֹא רָצָה לְהַפְסִיק, מְזַמְּנִין עָלָיו בֵּין עוֹנֶה בֵּין אֵינוֹ עוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא עוֹמֵד שָׁם. אֲבָל שְׁנַיִם אֵין חַיָּבִים לְהַפְסִיק לְאֶחָד, הִלְכָּךְ אֵין חִיּוּב זִמּוּן חָל עַד שֶׁיִּתְרַצּוּ לְהַפְסִיק לְאֶחָד וּלְבָרֵךְ, וְאִם לֹא רָצוּ לְהַפְסִיק וְזִמֵּן הוּא עֲלֵיהֶם, לֹא עָשָׂה כְּלוּם; וְאִם לֹא רָצוּ לְהַפְסִיק, אַף הוּא אֵינוֹ רַשַּׁאי לְבָרֵךְ וְלָצֵאת (ג) לַשּׁוּק, עַד שֶׁיִּגְמְרוּ הַשְּׁנַיִם וִיזַמֵּן עֲלֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי כְּבַר נִתְחַיֵּב הוּא בְּזִמּוּן וְהֵיאָךְ יְבָרֵךְ בְּלֹא זִמּוּן. 

באר היטב  (א) על כרחו. ואם לא הפסיק הוא אינו יוצא ידי זימון. מ"א: (ב) זימון. כתב הטור מי שהפסיק פעם אחת יכול להפסיק פעם שנית וכתב הב"ח דמיירי שמתחלה אכלו ג' והפסיק א' לב' ואח"כ באו ב' אחרים ואכלו עם הא' ולא שייך לומר פרח זימון מנייהו דכיון דנצטרפו עמו ב' אחרים שלא זימנו יכולים לזמן עליו ול"ד פעם שנית דה"ה פעם ג' או יותר יוכל לזמן עכ"ל. וכתב המ"א אם היו ה' בחבורה אחת והפסיק א' לב' שוב לא יוכל לזמן עם הב' הנשארים דפרח זימון מכולהו. אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לב' יוכל להפסיק אח"כ פעם ב'. כתב הטור ואם הם י' מפסיקין ג' לז' וא"צ להפסיק אלא עד שאמרו ברוך אלהינו ואם חזרו הג' ואכלו יכולים לזמן יחד. וכתב המ"א ונ"ל דיכולין להצטרף לז' אחרים לומר אלקינו דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלקינו דכל בי עשרה שכינתא שריא. ואפי' יש ה' שהפסיקו מצטרפין עם ה' אחרים לברכת אלקינו. מ"א: (ג) לשוק. ע"ל סי' קצ"ג ס"ק ו' מש"ש בשם הט"ז:


ב
 אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק אֶלָּא עַד שֶׁיֹּאמַר: בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְכו', הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהַפְסִיק עַד שֶׁיֹּאמַר: הַזָּן אֶת הַכֹּל, וְכֵן נוֹהֲגִין (הָרֹא"שׁ וְתוס' והר"י בְּשֵׁם בה"ג וְהַטּוּר). וְאִם הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל (ד) פַּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָכַל אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁרוֹצֶה לְבָרֵךְ מְבָרֵךְ מִתְּחִלָּה בִּרְכַּת הַזָּן; וְכָל שֶׁכֵּן אִם חָזַר וְאָכַל (הר"י פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ) (טוּר) וְחוֹזֵר וְגוֹמֵר סְעוּדָתוֹ בְּלֹא בְּרָכָה בִּתְחִלָּה. 

באר היטב  (ד) פת. ואם לא היה דעתו לאכול פת רק פרפרת א"צ לחזור אלא למקום שפסק ד"מ ב"ח. ואם אכל פרפרת צריך לברך עליהם ברכה אחרונה כיון דלא אמר הזן. ומ"מ יזהר לכתחלה שלא ישיח בנתיים שבה"ל. מ"א:
 
סימן רא – מי הוא המברך

ובו ד' סעיפים

א גָּדוֹל (א) מְבָרֵךְ, אֲפִלּוּ בָּא בַּסוֹף; וְאִם רָצָה לִתֵּן רְשׁוּת לַקָּטָן לְבָרֵךְ, רַשַּׁאי; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁאֵין שָׁם אוֹרֵחַ, אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם אוֹרֵחַ, (ב) הוּא מְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אִם בַּעַל הַבַּיִת גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ (ג) לְבַעַל הַבַּיִת. וּמַה בְּרָכָה מְבָרְכוֹ, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ וְלֹא יִכָּלֵם בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, וְיַצְלִיחַ בְּכָל נְכָסָיו, וְיִהְיוּ נְכָסָיו מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְלֹא יִשְׁלֹּט שָׂטָן בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו, וְאַל יִזְדַּקֵּק לְפָנָיו שׁוּם דְּבַר חֵטְא וְהִרְהוּר עָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְאִם בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְוַתֵּר (פֵּרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַקְפִּיד) עַל בִּרְכָּתוֹ, וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּעַצְמוֹ, רַשַּׁאי. הגה: וְהוּא הַדִּין שֶׁיָּכוֹל לִתֵּן לְבָרֵךְ לְמִי (ד) שֶׁיִּרְצֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד). 

באר היטב  (א) מברך. ואם הגדול מוציא ליחה שקורין הושטי"ן יברך אחד כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים ימתינו מהר"ם מ"א. וכן לכתחלה לא יתן לברך לקטוע אצבע או למוכה שחין. תשובת חות יאיר סי' קע"ו: (ב) מברך. אורח שהוא נזיר עיין בתשובת חכם צבי סי' קס"ח ובספר פרי הארץ חא"ח סי' ה': (ג) לבעה"ב. וברכת את ה' לרבות בע"ה. מהר"ש: (ד) שירצה. קשה ממ"נ אם נותן לברך לא' מב"ב פשיטא דגם הם אורחים לענין זה שמברכין לבעה"ב. ונ"ל דאם א' סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו ואותו א"צ לברך לבעה"ב רשאי ליתן לו לברך ועוד נ"ל דאם ב' אוכלים בבית אחד ואחד יש לו אורח על שלחנו דמן הדין יש לאורח לברך ואם אותו בעה"ב רוצה לוותר יכול ליתן לברך למי שירצה. מ"א ע"ש:

משנה ברורה

סימן ר – דין המפסיק כדי לברך

ובו ב' סעיפים

סעיף א

(א) שאכלו כאחד – ר"ל שהתחילו לאכול כאחד וגמרו שנים מהם תחלה ורוצים לברך בהמ"ז:

(ב) מפסיק על כרחו – ר"ל שאין הדבר תלוי ברצונו אם רוצה להפסיק מסעודתו ולענות אלא מן הדין מחויב לזה כיון שהם רבים נגדו אין צריכים להמתין עליו:

(ג) בין אינו עונה – ר"ל שאעפ"כ הם יוצאים ידי זימון כיון שהוא עומד שם ושומע ויכול לענות (ולאפוקי כשיצא לחוץ וכדלעיל בסימן קצ"ד ס"ב) ומיהו הוא בודאי אינו יוצא אא"כ הפסיק וענה עמהם:

(ד) אין חיוב זימון חל – הלשון מגומגם קצת והכוונה דאין חייבים עתה לזמן עם האחד:

(ה) אינו רשאי – הב"ח חולק ע"ז ודעתו דאין חיוב זימון חל עד שיגמרו כל השלשה את סעודתם ועל כן קודם שגמרו השנים רשאי האחד לברך בפני עצמו ולצאת והעתיקו המ"א להלכה אבל כל האחרונים חולקין עליו ודעתם כהשו"ע דמכיון שהתחילו לאכול ביחד חל מיד חובת זימון עליהם ואין שום אחד מהם שגמר סעודתו קודם רשאי לברך בפ"ע ולצאת מיהו אם היה דבר נחוץ מאד שנוגע להפסד ממון וכדומה אפשר שיש להקל להאחד לברך בפ"ע קודם שגמרו השנים סעודתם ולצאת. אך באופן זה טוב יותר שהשנים יתנהגו בזה לפנים משורת הדין ויפסיקו מסעודתם ויזמן עליהם:

סעיף ב

(ו) עד שיאמר – דבזה לבד יוצאים ידי ברכת הזימון:

(ז) בלא ברכה בתחלה – דהיינו שאין צריך עוד הפעם נט"י והמוציא שהרי כשפסק בשביל ברכת הזימון לא הסיח דעתו מלאכול עוד. ואם לא היה דעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך ברכת המוציא בתחלה וגם נט"י ממילא:

(ח) וי"א שצריך להפסיק – ס"ל דאף דברכת הזן לאו לגמרי מברכת זימון היא דהרי היחיד אומר אותה ג"כ אפ"ה שייכא לברכת זימון דנברך לבד אינה ברכה שאין בה שם ומלכות וקאי על מה שמברך המזמן אח"כ ברכת הזן:

(ט) עד שיאמר הזן – וחוזר וגומר סעודתו כמו שכתב המחבר ואח"כ מברך מתחלת בהמ"ז כמו שסיים הרמ"א לבסוף והטעם דאף דשמע ברכת הזן מפי המזמן מ"מ הרי צריך לברך כל הבהמ"ז בשביל מה שאכל אח"כ ומסיים הרמ"א עוד דאפי' לא אכל אח"כ אם רק בדעתו היה [בעת שפסק כדי לשמוע ברכת הזימון] לחזור אח"כ לגמור סעודתו כשיברך אח"כ מתחיל מתחלת ברכת הזן דכיון דדעתו היה לאכול עוד מסתמא לא כוון לצאת בברכת הזן מפי המזמן אך אם לא היה בדעתו לאכול עוד ולא אכל כשמברך בהמ"ז מתחיל מן נודה לך כמו בכל מקום כששומע ברכת הזימון ועיין לעיל סימן קפ"ג ס"ז ובמ"ב שם. כתבו הפוסקים דאחד המפסיק לשנים יכול להפסיק כמה פעמים כגון שמתחלה אכלו ג' והפסיק להם א' ואח"כ באו שנים אחרים ואכלו עם האחד יכול זה עוד הפעם להפסיק לשנים אלו דלא שייך לומר פרח זימון מינייהו כיון שנצטרפו עמו שנים שלא זימנו יכולין לזמן עליו וכן פעם ג' ויותר אבל אם היו חמשה בחבורה אחת והפסיק א' לשנים שוב אינו יכול לזמן עם שנים מהנשארים דפרח זימון מינייהו [מ"א וש"א] ומשמע אפילו אכלו אח"כ ביחד [ובספר אבן העוזר חולק ע"ז אך כמה אחרונים מיישבין את דבריו] אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לשנים מהם יכול אח"כ להפסיק עוד הפעם להשאר דלא שייך בזה פרח זימון מינייהו כיון שהיה בהן כדי זימון. עוד כתבו הפוסקים כשם שאחד מפסיק לשנים להצטרף לזימון ה"ה שלשה או ארבעה צריכין להפסיק מסעודתם להשלים לעשרה ולברך בשם אך דבזה לכו"ע אין צריכין להפסיק רק עד ברוך אלהינו שאכלנו וכו' ולא יותר ואם אכלו ביחד אחר כך לאחר שהפסיקו יכולין לברך בזימון ולא פרח זימון מינייהו כי לא נצטרפו מעיקרא רק להזכרת השם וכן יכולין אח"כ להצטרף לששה אחרים שאכלו אצלם לזמן בשם דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלהינו דאכל בי עשרה שכינתא שריא וכן אם יש אפי' חמשה שהפסיקו לחמשה אחרים מצטרפין אח"כ לחמשה אחרים לברכת אלהינו כשאוכלים עכ"פ כזית פת ביחד [אחרונים]:

 
סימן רא – מי הוא המברך

ובו ד' סעיפים

סעיף א

(א) גדול מברך – היינו הגדול בחכמה שבכל המסובין הוא יהיה המברך בהמ"ז לכולם ואף דהשתא המנהג שכל א' מברך לעצמו בלחש וכדלעיל בסימן קפ"ג מ"מ מנהג ד"א לכבדו שיהיה הוא המזמן ומיירי שכל המסובין הם בעלי בתים שאכלו משלהן דאם היה א' בעה"ב הדבר תלוי בו ליתן לאורח לברך וכדלקמיה או למי שירצה מבני ביתו ויברך ג"כ לבעה"ב. אם הגדול מוציא ליחה [שקורין הוש"ט] יברך אחר כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים ימתינו [אחרונים]. יש מקומות שנוהגין שנותנין לאבל [שעל אביו ואמו כל י"ב חודש] לברך ודוקא כשכולם שוים דהיינו שכולם אוכלים משלהם אבל כשאוכל מפתו של בעה"ב תלוי ברצון בעה"ב למי שירצה יתן וכ"ש אם רוצה בעצמו לברך:

(ב) בסוף – הסעודה כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל וכדלעיל בסימן קצ"ז ס"א ע"ש ומסתברא דאם משהה בסעודתיה אין מחוייבין להמתין עליו עד שיגמור סעודתו כדי שיהיה הוא המברך אלא מברך אחר והוא יענה:

(ג) אם יש שם אורח – היינו כשהוא אוכל מפתו של בעה"ב:

(ד) מברך אפי' וכו' – ואם יש שם כמה אורחים תלוי לפי דעתו של בעה"ב ואפילו ליתן לקטן שבהם:

(ה) ומה ברכה מברכו וכו' – בספר לחם חמודות תמה למה אנו משנים נוסח הברכה דבעה"ב ממה שנאמר בש"ס:

(ו) רשאי – שלא תקנו ליתן לאורח אלא לטובתו כדי שיברכנו וכ"ש אם האורח אינו הגון בעיניו דיש לו לעשות כן:

(ז) למי שירצה – היינו דאפילו אם א' סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו שאותו א"צ לברך לבעה"ב ג"כ רשאי ליתן לו לברך:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - בעברית