שולחן ערוך - אורח חיים

סימן רמג – דין המשכיר שדה ומרחץ לעכו"ם

ובו ב' סעיפים

ב אֲפִלּוּ מֶרְחָץ אוֹ תַּנּוּר, אִם הִשְׂכִּירָם שָׁנָה אַחַר שָׁנָה וְנִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים אֶלָּא לְהַשְׂכִּירָם, וְכֵן אִם מִנְהַג רֹב אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהַשְׂכִּירָם אוֹ לִתְּנָם בַּאֲרִיסוּת, מֻתָּר לְהַשְׂכִּירָם לְכוּתִי אוֹ לִתְּנָם לוֹ בַּאֲרִיסוּת. הגה: וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם הָאָסוּר, אִם אֵין הַמֶּרְחָץ אוֹ הַתַּנּוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל רַק שְׂכָרָם (ב) מִכּוּתִי וְחָזַר וְהִשְׂכִּירָם לְכוּתִי, שָׁרֵי, דְּאֵין שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו (ב"י בְּשֵׁם גְּאוֹנִים). וְכֵן אִם יֵשׁ מֶרְחָץ בְּבֵית דִּירָה, וְאֵין רוֹחֲצִין בַּמֶּרְחָץ רַק אוֹתָן (ג) שֶׁבְּבֵיתוֹ וְהֵם יוֹדְעִים שֶׁשָּׂכְרוּ כּוּתִי, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי"א וְר"ח וְאוֹר זָרוּעַ). וְאִם עָבַר וְהִשְׂכִּירוֹ בַּמָּקוֹם הָאָסוּר, (ד) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׂכָרוֹ מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים), וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר, וְכֵן עִקָּר (מָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת וְע"ל סוֹף סִימָן רמ"ה). 

באר היטב  (ב) מעכו"ם. בב"י כתב אפי' קנאו מנכרי שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ע"כ נראה להתיר אף בקנה. מ"א: (ג) שבביתו. צ"ע הא כתוב בסי' רמ"ד דאפי' דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם ה"נ ניחוש לזה ועוד הא קי"ל דכל שאסרו רז"ל משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור ט"ז ע"ש. והמ"א האריך והעלה דתרתי בעינן דעומד ברשות אחר בפני עצמו. ושלא יהא רוחצין בו אלא שכניו ע"ש (ובס' אליהו רבה מתרץ קושית מ"א והעלה כדעת רמ"א ע"ש): (ד) וי"א שאסור. ב"ח כתב דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא אלא משום מראית עין אסרו שכרו מותר ומ"מ דוקא בהבלעה אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ"ש ס"ס רמ"ה:
 
סימן רמד – איזה מלאכות יכול העכו"ם לעשות בעד הישראל

ובו ו' סעיפים

א פּוֹסֵק אָדָם (פֵּרוּשׁ מַתְנֶה) עִם הַעַכּוּ"ם עַל הַמְּלָאכָה, וְקוֹצֵץ דָּמִים, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹשֶׂה (א) לְעַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּצִנְעָה, שֶׁאֵין מַכִּירִים הַכֹּל שֶׁזּוֹ הַמְּלָאכָה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא, אֲבָל אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּמְפֻרְסֶמֶת, אָסוּר שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הָאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹסֵק אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁקָּצַץ, וְאוֹמֵר שֶׁפְּלוֹנִי שָׂכַר (ב) הַעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת; לְפִיכָךְ הַפּוֹסֵק עִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי לִבְנוֹת לוֹ (ג) חֲצֵרוֹ אוֹ כָּתְלוֹ, אוֹ (ד) לִקְצֹר לוֹ שָׂדֵהוּ, אִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה בַּמְּדִינָה אוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אָסוּר לוֹ לְהַנִּיחַ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי הָרוֹאִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁפָּסַק; הגה: וַאֲפִלּוּ אִם דָּר בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, יֵשׁ לָחוּשׁ לָאוֹרְחִים הַבָּאִים שָׁם, אוֹ (ה) לִבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיַּחְשְׁדוּ אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת אַשְׁכְּנַזִּים); וְאִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם, וְגַם אֵין עִיר אַחֶרֶת בְּתוֹךְ תְּחוּמוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ מְלָאכָה, מֻתָּר. וְעַכּוּ"ם שֶׁהִכְנִיס צֹאן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְדִיר שָׂדֵהוּ עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקל"ז סָעִיף י"ד. 

באר היטב  (א) לעצמו. פי' דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר: (ב) העכו"ם. כלומר ששכרו לימים וזה אסור מדינא: (ג) חצירו. התוס' ספ"ק דע"א בשם ר"ת כתב דר"ת היה מתיר לבנות בית ע"י נכרי בקבלנות כיון דאין שבח לישראל במה שבונה בשבת כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד ה"נ בזה דעכו"ם עושה קבלנות שלו. אבל ר"י אוסר מטעם שנזכר בסעיף זה ור"ת בעצמו לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו. וכתב הגהת (מיימון) [מרדכי] דהשפחות אסורות לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה: (ד) לקצור. אע"ג דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סי' רמ"ג י"ל דש"ה כשיחקרו יוודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו"ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא: (ה) לב"ב. עיין סי' רמ"ג ס"ק ג' שסותר זה ויש להחמיר כהך דהכא ט"ז. ומ"א מיישב ע"ש. פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו"ם עושים המלאכה בשבת נ"ל משום דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע"ש ישראל כ"כ ומ"מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל מ"א ונ"ל שאם ח"ו יש חשש שיתבטל הבית הכנסת מלבנות שרי בקבלנות עיין סימן תקמ"ד ס"א ודוק:


ב
 לִפְסֹל הָאֲבָנִים וּלְתַקֵּן הַקּוֹרוֹת, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי אָסוּר, כֵּיוָן דִּלְצֹרֶךְ מְחֻבָּר הוּא; וְאִם עָשׂוּ כֵן, לֹא יְשַׁקְּעֵם בְּבִנְיָן. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵינוֹ מְפֻרְסָם שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שָׁרֵי (כָּל בּוֹ).

משנה ברורה

סימן רמג – דין המשכיר שדה ומרחץ לעכו"ם

ובו ב' סעיפים

סעיף ב

(יא) מותר וכו' או ליתנם – דתו ליכא חשדא ואף דאין דרך אותו המקום ואותו האיש רק להשכיר מ"מ מותר גם באריסות דיתלו דהשכירו לו:

(יב) רק שכרם – בב"י הביא בשם תשובת הגאונים דה"ה אם קנה מאינו יהודי ותיכף קודם שישב בה השכירם דלא נקרא שמו עליו ויש לסמוך ע"ז [מ"א וש"א]:

(יג) מאינו יהודי – דאם היה של ישראל נראה דאסור דעי"ז יחשדו אותו ישראל בעל המרחץ שהאינו יהודי הוא שכיר יומו:

(יד) וחזר והשכירם – י"א דבשכירות נמי אינו מותר אלא כשלא ישב בה הישראל כמש"כ הב"י בקנה אבל הא"ר ושארי אחרונים כתבו דבשכרו מאינו יהודי אף שישב בה הישראל מותר להשכירה לאינו יהודי דלא נקרא שמו עליו:

(טו) בבית דירה – היינו שהמרחץ אינו בר"ה רק בחצירו באחד מהבית דירה שלו ולכך אם אין רוחצין בו בחול אלא אותן שבביתו שרי דאנשים אחרים לא ידעו אם יש שם מרחץ ואותן שבביתו היודעים מזה גם הם יודעים שהשכירו לא"י אבל כשרוחצין בו גם אנשים אחרים הלא נתפרסם שיש שם מרחץ ואותו המרחץ נקרא מכבר על שם ישראל וכשיראו אח"כ שעשן יוצא ממנו בימי השבת יתלו דבשליחותו הסיקו הא"י וכ"ז כשהוא בבית דירה שלו אבל אם הוא עומד בר"ה במקום רואים אז אפילו אם אינם רוחצין בו רק אותן שבביתו מ"מ אסור דהא הכל יודעים שיש שם מרחץ ואין הכל יודעים שהשכירו לאינו יהודי כן כתבו הרבה אחרונים ויש מקילין עוד דאם הוא עומד ברשות אחר בפ"ע שלא בחצירו אז אפילו רוחצין בו גם אנשים אחרים אפ"ה שרי דמסתמא אין הכל יודעים שהוא שלו רק אותן השכנים של המרחץ ומסתמא נתודע להם גם את זה שהשכירו לא"י:

(טז) י"א ששכרו מותר – והאחרונים הסכימו דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכיר המרחץ לאינו יהודי לשנה או לחודש דמשום שכר שבת ליכא דהלא הוא בהבלעה ואינו אסור אלא משום מראית העין כנ"ל בס"א לכן בדיעבד מותר לקבל השכר מהאינו יהודי משא"כ אם השכירו לימים דמדינא אסור משום שכר שבת לכן אפילו הביא האינו יהודי מעצמו מעות אסור לקבל הימנו כמ"ש בסימן רמ"ה ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב ואם המלאכה מוטלת על ישראל עיין ריש סימן רמ"ה:

 
סימן רמד – איזה מלאכות יכול העכו"ם לעשות בעד הישראל

ובו ו' סעיפים

סעיף א

(א) וקוצץ דמים – היינו קבלנות שמתנה עמו שיעשה לו איזה מלאכה בשכר דבר קצוב ואם עושה לו בטובת הנאה עיין לקמן בסימן רמ"ז ס"ד ובסימן רנ"ב ס"ב:

(ב) מותר – דכיון שקצץ אדעתיה דנפשיה קעביד למהר להשלים מלאכתו דלישראל אין קפידא בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר דאם קובע לו מלאכתו בשבת אסור כדלקמן סימן רמ"ז ס"א:

(ג) בצינעה – היינו שהיא מלאכת צינעה לפי שאין הכל מכירין שהיא של ישראל וכמו שמפרש אבל אה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה בפרהסיא שרי כיון דהמלאכה עצמה אין ידוע שהיא של ישראל:

(ד) שאין מכירים הכל – ואפילו אם קצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי ואף על גב דמבואר לקמן בהג"ה דיש לחוש לאורחים ובני ביתו שיחשדו אותו שם שהיא מלאכת מחובר וסתם מחובר שם בעליו נקרא עליו החמירו בו ביותר:

(ה) לפיכך וכו' – ר"ל דסתם מחובר הוי כאלו ידוע ומפורסמת שהיא של ישראל:

(ו) חצירו או כותלו – ואפילו אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג"כ אסור דיש לחוש לשכניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו ששכירו הוא לימים [מ"א וש"א]:

(ז) לקצור לו שדהו – ואע"ג דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סימן רמ"ג ס"א מ"מ אסור דשאני התם דכשיחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהאינו יהודי חולק בפירות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין האינו יהודי נוטל בריוח ידעו למפרע דלאו אריס היה ויחשדוהו ששכיר יום היה דשכיח לשכור פועלים לימים למלאכה. ואפילו אם מנהג העיר לשכור בקיבולת דעת הט"ז להחמיר שלא להניח להאינו יהודי לעשות בשדה בשבת ויו"ט וכ"ש בבנין בית דאכתי יחשדוהו בשכיר יום שגם זה הוא רגילות ויש שמקילין בזה כשמנהג כל העיר הוא בקיבולת [וקיבולת הוא דוקא כשכל המלאכה הוא בקיבולת לאפוקי אם רק האדריכל לבדו הוא קבלן ושאר המסייעים דרך לשכרם לפעמים ליום ואפילו אם הוא שכרם הכל בקבלנות ג"כ אסור] ועיין בבה"ל שביארנו דבשדה יש לסמוך על דבריהם במקום הפסד אבל בבית צ"ע אם יש להקל בזה דהוא נגד דעת כמה פוסקים ועיין בשע"ת בשם נו"ב סי' י"ב:

(ח) במדינה – היינו בתוך העיר שקרוי מדינה לפעמים:

(ט) התחום – שרגילין אנשי העיר לפעמים לילך לשם:

(י) להניחה – איתא בס"ח סימן שמ"ח מעשה באדם אחד ששכר אינו יהודי לבנות ביתו בקבלנות והיה האינו יהודי בונה בשבת והיו מתרעמים עליו ולא חשש לכך ולא היו ימים מועטים שלא נשאר הקרקע לא לו ולא לזרעו:

(יא) אם דר וכו' – ר"ל שהוא דר מחוץ לתחום העיר וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו אפ"ה אסור דיש לחוש לאורחים דמקלעי לגביה ויחשדוהו ומה דמקילין לקמיה מבחוץ לתחום היינו כשרק המלאכה היא שם אבל הוא בעצמו דר בעיר:

(יב) וגם אין עיר אחרת – וה"ה כשדר שם איזה יהודי בתוך התחום של מלאכה ג"כ אסור ויצוה להאינו יהודי קודם שבת שלא יעשה בשבת:

(יג) מותר – דתו ליכא משום מראית העין ואינו יהודי כי קטרח בדידיה קטרח. והנה מתוך מה שנתבאר בזה הסעיף מוכח דאסור לשכור אינו יהודי בקבלנות לפנות זבלו מחצר והוא עושה בו בשבת דהוא מתקן החצר בזה והוא בכלל מלאכת מחובר ויש מקומות שנוהגין היתר לשכרו ליקח הזבל מרחוב אף שעושה בו בשבת וכתב המ"א דטעמם דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור והאחרונים השיגו על טעמו ודעתם דאין נ"מ בזה הענין בין רבים ליחיד וגם הוא בעצמו כתב לבסוף דבמקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל ע"ש טעמו דיש ח"ה בדבר וכדלקמיה. והנה אפילו אם נאמר דבשל רבים ליכא חשדא מ"מ הסכים המ"א שאין להתיר לבנות בהכ"נ בשבת בקבלנות כי בזמנינו שאין האומות שכנינו מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם איכא ח"ה אם נניח אנחנו לעשות ביום שבת ויו"ט ומ"מ כתבו כמה אחרונים דאם יש חשש ח"ו שיתבטל הבנין בהכ"נ לגמרי מותר להניח לאינו יהודי לבנותו כשהוא בקבלנות ובלבד שיהיה מפורסם לכל שהוא בקבלנות:

סעיף ב

(יד) לפסול האבנים וכו' – ודוקא כשאבנים וקורות הם של ישראל ונתנם לאומן אינו יהודי לסתתם ולתקנם אבל אם האינו יהודי מסתת אבנים שלו ומתקן קורות שלו שהישראל עשה עמו קיבולת על הכל והברירה עוד ביד האינו יהודי לסתת אבנים אחרות ולהחזיק אלו לעצמו אפילו עושה זה לצורך ישראל אם אינו בביתו של ישראל אף שהוא מפורסם שעשה זה לצורך ישראל מותר שזה לא נקרא עדיין מלאכת ישראל כ"כ הדגמ"ר וכבר קדמו בתשובת הרדב"ז בחלק ששי סימן נ"ו אך שמסיים שם דאם היה האינו יהודי מסתת אותם בשבת סמוך לבנין אין נכון הדבר משום מראית העין שלא יאמרו שכירו הוא:

(טו) דלצורך מחובר הוא – כדי לשקעם בהבנין ע"כ חשבוהו כמחובר וצריך למחות בידו אם הוא בתוך התחום אפילו עושה רחוק מהבנין:

(טז) ואם עשו כן – עיין לקמיה מש"כ בזה:

(יז) ויש אומרים דאם אינו וכו' – הי"א קאי אכולהו דהיינו אף מחובר גמור לא אסרו בקבלנות אלא בסתמא דמסתמא שם הישראל נקרא עליו אבל בידוע לנו שאינו מפורסם הבנין על שם ישראל לא אסרו בקיבולת והא דציין הרמ"א הי"א על סיתות אבנים משום דבבנין ממש אין מצוי זה:

(יח) שרי – היינו שאינו צריך למחות בא"י אם יעשה מלאכתו בשבת ובלבד שלא יאמר לו שיעשה בשבת. וכ"ז דוקא אם הא"י עושה בביתו או שיהיה עכ"פ רחוק מהבנין כדי שלא יהיה מינכר שהוא של ישראל וכנ"ל ומשמע בכמה אחרונים דסבירא לן לדינא דהי"א הזה לענין סיתות האבנים ואפשר דגם המחבר מודה ליה בזה אך לענין מחובר גופא אפילו אם הבנין עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג"כ אין להקל דיש לחוש לשכניו או לבני ביתו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו וכמש"כ לעיל בסק"ו:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

נגן וידאו

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - בעברית

נגן וידאו