שולחן ערוך - אורח חיים
סימן מז – דיני ברכת התור
ובו יד סעיפים
ב צָרִיךְ לְבָרֵךְ בֵּין לְמִקְרָא בֵּין לְמִשְׁנָה בֵּין לִגְמָרָא: הגה: בֵּין לְמִדְרָשׁ (טוּר).
ג הַכּוֹתֵב (ב) בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא, צָרִיךְ (ג) לְבָרֵךְ.
באר היטב (ב) בד"ת. ודוקא בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר שמעתיק ספר ואינו מבקש להבין מה שהוא כותב א"צ לברך וה"ה אם כותב אגרת שלומים אף שכותב איזה פסוקים א"צ לברך. מ"א וט"ז: (ג) לברך. דהרהור לאו כד"ד. לפ"ז יש ליזהר לאותן לומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה:
ד הַמְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ: הגה: וְה"ה דְּיָכוֹל לִפְסֹק דִּין בְּלֹא נְתִינַת טַעַם לִדְבָרָיו (רַ"ן פ"ק דְּשַׁבָּת וּפֶרֶק כָּל הַצְלָמִים כָּתַב דְּהָוֵי כְּהִרְהוּר).
משנה ברורה
סעיף ב
(ג) בין למדרש – והמחבר ג"כ מודה בזה אלא דס"ל דהוא בכלל מקרא:
סעיף ג
(ד) הכותב – ס"ל דכתיבה עדיף מהרהור והטעם י"א משום דעביד מעשה וי"א דדרך הכותב להוציא תיבות מפיו בשעת הכתיבה. וכל זה בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר המעתיק ואינו מבקש להבין א"צ לברך דאין זה לימוד וכ"ש אם כותב איזה פסוק באיגרת הרשות לדבר צחות א"צ לברך כיון שאינו מתכוין ללמוד. ולענין מעשה הסכימו האחרונים שלא לסמוך על דעת המחבר לברך על הכתיבה לבדה בכל גווני שהרי מ"מ אינו רק מהרהר בדברי תורה אלא ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא מפיו קצת תיבות להנצל מברכה לבטלה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או ברייתא דאלו דברים אחר הברכה כמו שנוהגין:
סעיף ד
(ה) אינו צריך – דהרהור לאו כדיבור דמי ולפ"ז יש ליזהר לאותן הלומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או שאר ד"ת אחר הברכה כמו שנוהגין:
(ו) דיכול וכו' – נראה דוקא לפסוק דין בין בעלי דינין דאינו דרך לימוד אבל ללמוד דין בספר בלי טעם מברך דלא גרע מכותב [מטה יהודא בסי' זה]:
(ז) לפסוק – שהטעם שהוא עיקר הדין אינו אלא מהרהר בלבו. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וס"ל דלא גרע זה מהקורא מקרא בלבד דצריך לברך. ואפי' בהרהור לבד מחמיר שלא להרהר כ"ז שלא בירך בה"ת. ולכו"ע מותר לעשות איזה פעולת מצוה קודם בה"ת אע"ג דבעת מעשה בודאי הוא מהרהר בדין הזה אפ"ה מותר דכל שאינו מתכוין ללימוד א"צ ברכה [הגר"א לקמן בס"י]:
