שולחן ערוך - אורח חיים

סימן סח – שלא להפסיק בפיוטין

ובו סעיף אחד

א יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּפְסִיקִים בְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לוֹמַר פִּיּוּטִים, וְנָכוֹן לִמְנֹעַ מִלְּאָמְרָם, מִשּׁוּם דְּהָוֵי הֶפְסֵק: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר (הר"י ס"פ אֵין עוֹמְדִין וְהָרַשְׁבָּ"א וְהַטּוּר) וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת לְאָמְרָם, וְהַמֵּקֵל וְאֵינוֹ אוֹמְרָם לֹא הִפְסִיד, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַעֲסֹק בְּשׁוּם דָּבָר, אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אָסוּר לְהַפְסִיק וְלַעֲסֹק כָּל זְמַן שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמֵר פִּיּוּטִים, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר שׁוּם שִׂיחָה בְּטֵלָה. וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶׁלּוֹמֵד עַל יְדֵי הִרְהוּר שֶׁרוֹאֶה בַּסֵּפֶר וּמְהַרְהֵר, לֵית בֵּיהּ אִסּוּרָא, דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר (א) דָּמִי, אֶלָּא שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יָבוֹאוּ לְדַבֵּר, וְיָבוֹאוּ לִידֵי הֶפְסֵק, וְעַל כֵּן אֵין לְאָדָם לִפְרֹשׁ עַצְמוֹ (ב) מֵהַצִּבּוּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְאָמְרָם, וְיֹאמַר אוֹתָם עִמָּהֶם וע"ל סי' צ' סָעִיף י' (מַהֲרִי"ל וְדִבְרֵי עַצְמוֹ): 

באר היטב  (א) דמי. אמנם בשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר בספר שצריך הרבה לכוין בעניית הקדיש. פר"ח: (ב) מהצבור. והאר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקליר שנתקנו ע"ד האמת: וכן לא היה אומר יגדל אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד שנים עשר שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בש"ס הוא שוה לכל הכוונות. ובשל"ה האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה וכו' ליהטה אש סביבותיו ע"ש. כ' הר"מ מינץ סי' פ"ז שמנהגו לומר הפיוט ואח"כ מתחיל בברכת יוצר אור שלא להפסיק באמצע הברכה. ואם מתפלל ביחיד לא יאמר שום פיוט באמצע הברכה עכ"ל וכתב המ"א מיהו בס"ס נ"ד כ' הרמ"א דאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר. אבל כשאומר באמצע הברכה הוי מעין הברכה. מיהו בפסח שהחזנים מאריכים הרבה בנגונים מוטב לומר הפיוט קודם שיתחיל בברכה דהרוב הוי שלא מעין הברכה. ואם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים ע"ש:

 

סימן סט – דין פורס על שמע

ובו ב' סעיפים

א אִם יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּיָחִיד, וְלֹא שָׁמְעוּ לֹא קַדִּישׁ וְלֹא קְדֻשָּׁה, עוֹמֵד אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּבָרְכוּ וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה יוֹצֵר אוֹר וְלֹא יוֹתֵר, וְזֶה נִקְרָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, לְשׁוֹן חֲתִיכָה פְּרוּסָה, שֶׁאֵין אוֹמְרִים אֶלָּא קְצָת מִמֶּנָּה: הגה: וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ לוֹמַר כָּל בִּרְכַּת יוֹצֵר אוֹר, אֶלָּא אוֹמְרִים קַדִּישׁ וּבָרְכוּ וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו (א) בָּרוּךְ ה' וְכו'. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפּוֹרְסִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית כְּמוֹ בְּשַׁחֲרִית (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן) וְלֹא נָהֲגוּ כֵן מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא קַדִּישׁ קֹדֶם בָּרְכוּ שֶׁל עַרְבִית. וּלְאַחַר שֶׁסִיְּמוּ בִּרְכַּת יוֹצֵר אוֹר, אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת, וּקְדֻשָּׁה וְאַתָּה קָדוֹשׁ, וְזֶה נִקְרָא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה. וְאֵין עוֹשִׂין דְּבָרִים אֵלּוּ בְּפָחוֹת מִי', מִשּׁוּם דְּהָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר שִׁשָּׁה שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ, דְּהַיְנוּ רֹב הָעֲשָׂרָה. וְאִם אֵינָם נִמְצָאִים, אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל אֶחָד שֶׁלֹּא (ב) שָׁמַע אוֹמְרִים, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁשָּׁמַע יָכוֹל לִפְרֹס עַל שְׁמַע (ג) וְלַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ שֶׁלֹּא שָׁמַע. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אוֹתוֹ שֶׁלֹּא שָׁמַע בָּקִי לִפְרֹס עַל שְׁמַע וְלַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, מוּטָב שֶׁיִּפְרֹס וְיַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה הוּא, מִשֶּׁיִּפְרֹס וְיַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה אַחֵר שֶׁכְּבָר שָׁמַע: הגה: וּמִי שֶׁעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאָמַר ג' בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, יַשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה וְלֹא יַפְסִיק, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל. אֲבָל הָאֲחֵרִים יְכוֹלִין לְהַפְסִיק אַחַר כָּךְ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאִם לֹא הִתְפַּלֵּל הַפּוֹרֵס וְהָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה (ד) תְּחִלָּה שֶׁיַּשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לִקְרֹא אַחַר כָּךְ קְרִיאַת שְׁמַע, וְלֹא יִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי"א) וְאָסוּר לְהַפְסִיק בִּדְבָרִים אֵלּוּ בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, אוֹ בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, וְלָכֵן אָסוּר לִשְׁלִיחַ צִבּוּר לְהַפְסִיק בֵּין קְרִיאַת שְׁמַע לִתְפִלָּה, אוֹ בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ כְּדֵי לִפְרֹס עַל שְׁמַע לְאוֹתָן הַבָּאִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת, לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל קַדִּישׁ וּבָרְכוּ וְהִתְחִיל בְּבִרְכַּת יוֹצֵר (ה) אוֹר. אֲבָל בְּבִרְכַּת עַרְבִית שֶׁהוּא רְשׁוּת, יָכוֹל (ו) לְהַפְסִיק לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָה. וּמִכָּל מָקוֹם אִישׁ אַחֵר יָכוֹל לִפְרֹס עַל שְׁמַע אוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּי' כָּל הַתְּפִלָּה אֲפִלּוּ בְּאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁכְּבָר הִתְפַּלְּלוּ לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָה, רַק שֶׁלֹּא יַעֲמֹד הַחַזָּן הַשֵּׁנִי בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד (ז) הָרִאשׁוֹן, דְּזֶהוּ נִרְאֶה גְּנַאי לָרִאשׁוֹנִים, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ לֹא יָצְאוּ בָּרִאשׁוֹנָה יְדֵי חוֹבָה (תְּשׁוּבַת מַהֲרִ"י מִינְץ סי' ט"ו) וְנִרְאֶה לִי דַּוְקָא שֶׁעֲדַיִן הָרִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא שֶׁהִשְׁלִימוּ סִדְרָם, אֲבָל אִם יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים, יוּכַל לַעֲמֹד הַחַזָּן אַף בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן. 

באר היטב  (א) ברוך ה' וכו'. ואם לא שמע ברכו רק שמע הקהל עונים עונה אמן ע"ל סי' נ"ז ס"ק א': (ב) שמע. ואם שמע מהקורא בתורה דיו ואין חוזרין בשבילו עמ"א. וה"ה שמתפללין כל התפלה בשביל אחד שלא התפלל. ב"י ד"מ. וכ' המ"א מיהו נ"ל דאם אין שם י' שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם דהא עיקר הכוונה משום קדושה: (וכתב מ"א בסי' (ע"ד) [נ"ד] שאם פורסין אחר קדיש בתרא יאמר מקצת פסוקים קודם פריסת שמע שלעולם אין אומרים קדיש אלא אחר פסקים או אחר תפלת י"ח): (ג) ויעבור. ועכשיו נוהגין שהאבלים פורסים על שמע אפילו שמע ויש אחד שלא שמע ואינו נכון. מ"א: (ד) תחלה. שישלים תפילתו ר"ל דכ"ש הוא דלא יפסיק הפורס והעובר לפני התיבה אם לא התפלל תחלה אע"פ שיצטרך לקרות אח"כ ק"ש ולא יסמוך גאולה לתפלה והמ"א כ' דלכתחילה לא יעשה כן אלא יתפלל כסדר ויסמוך גאולה לתפלה ואח"כ יפרוס שמע: (ה) אור. אם לא התחיל חוזר ואומר ברכו לאותם שבאו לבה"כ. ב"י לבוש: (ו) להפסיק. בין גאולה לתפלה דבלא"ה מפסיקים בפסוקים אבל באמצע ברכות לא יפסיק. מ"א: (ז) הראשון. אפי' חזן הראשון. לבוש. כ' במשפטי שמואל שאם הראשונים הוציאו ס"ת וקראו בה אין לשניים להוציא ס"ת פעם אחרת ולקרות בה:


ב
 סוּמָא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו, פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וּמְבָרֵךְ יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת שֶׁהוּא נֶהֱנֶה בַּמְּאוֹרוֹת שֶׁרוֹאִין אֲחֵרִים שֶׁיּוֹרוּהוּ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלֵךְ בָּהּ:

משנה ברורה

סימן סח – שלא להפסיק בפיוטין

ובו סעיף אחד

סעיף א

(א) דאין איסור — שזה שאמרו [בברכות י"א:] מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו רשאי להאריך לא אמרו אלא בברכות ארוכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך אינו רשאי לקצר שלא לפתוח או שלא לחתום וכן להיפך קצרות אין רשאי להאריכן דעי"ז משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אבל שאר נוסח הברכה לא נתנו בו חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות דוקא דא"כ היה להם לתקן נוסח כל ברכה במלות מנויות ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה וזה לא מצינו. כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמי' בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך כמטבע. וכתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח או חתם במקום שאמרו שלא לחתום או שחיסר מברכות הארוכות התחלת הברכה שמתחלת בשם ומלכות או שלא סיים בשם אבל אם שינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר בנוסח אחר בענין הברכה אפילו חיסר כמה תיבות יצא בדיעבד הואיל והיה בה אזכרה ומלכות וענין הברכה לבד התיבות שפרטו חכמים שהם מעכבות כגון שלא הזכיר ברית ותורה בבהמ"ז ומשיב הרוח וכל כיו"ב והובא כל זה במ"א סי' ס"ד ובסי' קפ"ז. ובביאור הגר"א כתב דהרמב"ם פ"א מברכות חזר בו מזה וסובר דאפילו בברכה ארוכה אם לא גמר סוף הברכה כדינה מ"מ בדיעבד יצא וכדיעה הראשונה המובא בסימן קפ"ז ס"א עי"ש:

(ב) כ"ז שהצבור — ה"ה אפילו אם כבר גמר הוא והצבור הפיוטים והברכה והוא עומד בין פרק לפרק ג"כ אסור להפסיק:

(ג) שמתוך כך — ר"ל כשיראו ההמון שהוא מסתכל בספר יבואו ג"כ לדבר אבל הרהור בעלמא בד"ת אפשר דיש להקל ועיין בפר"ח אמנם בשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר שצריך הרבה לכוין בעניית הקדיש:

(ד) אין לאדם — ומהרח"ו כתב בשם האר"י שלא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת וכן לא היה אומר יגדל ומ"מ העיד בנו של מהרח"ו על אביו שכשהיה ש"ץ בקהל בימים נוראים היה אומר כל הווידוים וכל הפיוטים וישמע חכם וממנו יקח חכמה ומוסר השכל שלא לשנות המנהגים. ובשל"ה האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה מרובעות לכסא וכו' להטה אש סביבותיו עי"ש. אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה לכו"ע אין לשנות כ"א ממנהג מקומו כגון מנוסח אשכנז לספרד או להיפך וכל כה"ג כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד ולענין דינא האשכנזים המתפללים עם הספרדים או להיפך יצאו י"ח תפלה. וכ"ז רק במנהגים שנהגו בשרשי תפלה אבל מה שנזכר בגמרא או בדברי הפוסקים שלמדו מהגמרא הוא שוה לכל ואין רשות לשום אדם לנהוג במנהגו:

(ה) מהצבור — עיין במ"א דבפסח שהחזנים מאריכים הרבה בניגונים טוב יותר לומר הפיוט קודם שמתחיל בברכת יוצר אור דברוב הוי הפיוט שלא מעין הברכה ויהיה חשוב הפסק כשישהה כדי לגמור כולה ולכתחלה ראוי לחוש לזה וכדלעיל בסימן ס"ה במ"ב עי"ש. ואם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים:

(ו) עמהם — ואם מתפלל ביחיד לא יאמר שום פיוט באמצע ברכה [אחרונים]. דרך אגב ראיתי להזכיר כאן מה שהרבה מההמונים טועים בר"ה ויו"כ בשעה שמנגן החזן בתחלת ברכת יוצר אור הפיוט של אורות מאופל אמר ויהי אח"כ מתחילין ההמון מיד מלך או סלח נא ואינם מתחילים הברכה מראש וראוי להזהירם ע"ז:

 

סימן סט – דין פורס על שמע

ובו ב' סעיפים

סעיף א

ענין פריסת שמע מקומות מקומות יש. יש מקומות שנוהגין שפורסין על שמע [פריסת שמע נקרא אמירת הברכו שאנו אומרין] בשביל המתאחרין לבוא לבהכ"נ אחר גמר סיום תפלת י"ח בלחש. ויש מקומות שנוהגין שפורס הש"ץ על שמע בשביל המתאחרין אחר קדיש בתרא ועיין לעיל בסימן נ"ד במ"א שמצריך לאלו הנוהגין אחר קדיש בתרא לומר מתחלה קצת פסוקים אם רוצים לומר קדיש וברכו. ועיין לקמן בסימן קל"ג בב"י דמוכח דמנהגם הוא דאף אם אירע שלא בא אדם לבה"כ אחר ברכו אעפ"כ אין מדקדקין בכך לבד משבתות ויו"ט כדאיתא שם ומ"מ אין לבטל מנהגם בבה"כ מפני המחלוקת אבל במקום שאין לחוש למחלוקת יש לנהוג שלא יאמר הש"ץ ברכו אא"כ בא אחד אחר ברכו ולא שמע כלל באותו יום ואף שכבר אמר יוצר אור מותר ג"כ לומר בשבילו אע"פ שלא יסמוך אליה יוצר אור וכן מי שכבר שמע ברכו קודם התפלה ועתה מתפלל ביחידות והגיע לברכו ונזדמן לו עשרה אנשים שכבר שמעו ברכו אעפ"כ מותר לפרוס על שמע ולומר ברכו הוא או אחר בשבילו כיון דיאמר מיד אח"כ ברכת יוצר אור אבל אם תרתי לגריעותא דהיינו שכבר שמע ברכו או ששמע מהעולים בתורה שאמרו ברכו וגם הוא עתה אינו עומד קודם יוצר אור אינו יכול עוד לפרוס על שמע ולומר ברכו הוא או אחר בשבילו:

(א) כל אחד — והרדב"ז בסימן רמ"א ח"ד פליג ע"ז וז"ל אם התפללו בעשרה כ"א ביחידי פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת המזון [לקמן בסימן קצ"ד סעיף א'] וכיון דפרח מינייהו אע"ג שאח"כ נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה ואם חזרו והתפללו הוי ברכה לבטלה עי"ש והובא דבריו בקיצור במ"א ובספר מגן גיבורים ובח"א הביאו דבריו להלכה. ובתשובת הרמ"ע סימן פ"ד ובדרך החיים בדיני ברכו אות ג' משמע דפוסק כהשו"ע אכן בתשובת ח"ס חא"ח סימן י"ז כתב דכן עמא דבר כהרדב"ז. אכן גם להרדב"ז אם יש אחד מהם שלא התפלל עדיין יכול לפרוס על שמע וגם לירד לפני התיבה אך לא יתפלל מתחלה התפלה בלחש רק יתפלל תיכף התפלה בקול רם דבכה"ג לא שייך פרח חובת תפלה מינייהו דהרי בשביל עצמו אומר וכ"כ המגן גבורים בסימן קכ"ד וה"ה דאחד מאותם שכבר יצאו יכול לפרוס על שמע ולירד לפני התיבה בשבילו וכדלקמיה בשו"ע דכיון דיש עכ"פ אחד שלא יצא עדיין ידי תפלה כל ישראל ערבים זה בזה [הרדב"ז שם]:

(ב) ואומר קדיש — עיין לעיל בסימן נ"ד בהג"ה דצריך לומר מתחלה קצת פסוקים:

(ג) יוצר אור — אף דבזמנינו כולם בקיאין וא"צ לברכת המברך שיוציאן בהברכה וכ"ש לפי מה דאיירי המחבר שכבר בירכו כולם כ"א בפני עצמו מ"מ ס"ל להמחבר דאומר יוצר אור משום שלא יהיו נראין ככופרין ח"ו שהוא אומר להם שיברכו ואין אחד מהם שיברך לכך אומר יוצר אור ובקול רם והאחרים שומעים והשומע כעונה:

(ד) ועכשיו וכו' — סבירא לן דכיון שעונים ברוך ד' המבורך לע"ו תו לא מחזי ככופר מידי דהוי אברכת התורה ועיין בא"ר ובמגן גיבורים שהסכימו ג"כ לזה:

(ה) כמו בשחרית — ר"ל אף אם כולם כבר התפללו כל אחד בפני עצמו:

(ו) ולא נהגו כן — כתב הפמ"ג נראה ודאי אם יש אחד שלא התפלל עדיין מעריב יכול לעמוד בפני העמוד עם ט' שהתפללו ויאמר ברכו בקול רם וגם יאמר הברכה ראשונה בקול רם ויוצא אף להמחבר ואפשר דיוכל לומר ג"כ הקדיש שקודם ש"ע עכ"ל:

(ז) דליכא קדיש — ומשום ברכו לחודיה לא קפדינן כ"כ ואע"ג דבקצת מקומות אומרים ג' פסוקים וקדיש קודם ברכו בערבית זהו רק מנהג בעלמא ולא קפדינן בהאי קדיש משא"כ קדיש שאחר ישתבח שחרית שהוא מנהג קדמונים קפדינן טפי:

(ח) וקדושה וכו' — עיין בהג"ה בסמוך שמסיים כל התפלה ג"כ ועיין לעיל בסק"א דדעת הרדב"ז דאין לנהוג דין עובר לפני התיבה אא"כ יש בהם עכ"פ אחד שלא התפלל עדיין וכתב המ"א מיהו נ"ל דאם אין שם ששה שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם דהא עיקר הכונה בהחזרה בזה הוא רק משום קדושה ויאמר הג' ראשונות בקול רם והשאר בלחש אבל כשיש רוב מנין הם כמו צבור גמור ועיין בבה"ל:

(ט) נקרא עובר וכו' — ואין זה מצוי כהיום משום דרגילין לפרוס על שמע בשביל המתאחרין לבוא אחר גמר סיום שמנה עשרה בלחש קודם שמתחיל הש"ץ התפלה בקול רם ויוצאין על ידו ענין הקדושה [וצריכין ליזהר בעת שמקבצין אז בפתח בהכ"נ לפרוס על שמע שלא יעברו נגד המתפללין] אבל אם אירע שנתאחר לבוא להתפלל אחר התפלה יוכל לפרוס על שמע ולירד לפני התיבה:

(י) שלא שמע — ואם שמע מהעולים בתורה די ואין חוזרין בשבילו אם לא שהוא עומד עתה קודם ברכת יוצר אור אז מותר לפרוס בשבילו וכמו שכתבנו בריש הסימן עי"ש:

(יא) מוטב שיפרוס — ועכשיו נהגו שלעולם האבלים פורסים שמע ואפילו שמעו ויש אחר שלא שמע ואיננו נכון כ"כ המ"א אבל הפמ"ג יישב המנהג משום דאין פנאי לבקש איש יודע בין תפלת ח"י בלחש אבל ודאי אם יש פנאי ויש מי שיודע ולא התפלל ראוי שהוא יפרוס:

(יב) יכולים להפסיק — וללכת לדרכם שהעיקר היה רק בשביל הקדושה:

(יג) שישלים תפלתו — ר"ל דכ"ש דלא יפסיק בזה מכיון שהתפלה צריכה לו בשביל עצמו לצאת בזה ידי תפלה אע"פ שעי"ז יצטרך אח"כ לקרוא רק ק"ש ולא יסמוך גאולה לתפלה ולפ"ז אדם שנתאחר לבוא לבהכ"נ ולא שמע ברכו וקדושה וחושש שמא לא יהיה אח"כ מנין בבהכ"נ כשיגיע לתפלה מותר לפרוס ולעבור לפני התיבה להתפלל כל הי"ח ברכות כדי שיהיה יוכל לומר קדושה ואח"כ יקרא ק"ש וברכותיה ולא יתפלל אבל המ"א כתב דלכתחלה אין נכון לעשות כן לבטל מצות סמיכת גאולה לתפלה משום קדושה אלא יתפלל כסדר ויסמוך גאולה לתפלה ואם יהיה אז עשרה בבהכ"נ יאמר קדושה ועיין בבה"ל:

(יד) והתחיל — אבל אם לא התחיל חוזר ואומר ברכו לאותם שבאו לבהכ"נ:

(טו) יכול להפסיק — ר"ל בין גאולה לתפלה דהיינו אחר סיום ברכת השכיבנו ובלא"ה מפסיקין ג"כ בפסוקים אבל באמצע הברכות לא יפסיק:

(טז) יצאו הראשונים — וה"ה אם הוא קביעות שיתפללו בזה בהכ"נ כמה פעמים זה אחר זה אין קפידא [מגן גיבורים וש"א]:

(יז) שעמד וכו' — ולא עוד אלא אם אין חזן לאחרונים יכול אפילו החזן הראשון להתפלל שנית להוציא גם האחרונים [לבוש ומ"א] ופשוט דבזה אין צריך החזן לעמוד לפני התיבה כל עת התפלה אלא כשיגיעו לברכו הוא יאמר לפניהם קדיש וברכו ואח"כ יאמרו בעצמן מיוצר אור והלאה עד גמר י"ח בלחש כי במקומינו כולן בקיאין ואין נוהגין לצאת בזה ע"י ש"ץ ואח"כ יעמוד לפני התיבה לחזור התפלה כנהוג עם כל הקדישים שאחר התפלה:

(יח) הראשון — כתב במשפטי שמואל שאם הראשונים הוציאו ס"ת וקראו בה אין מנהג הוא לשניים להוציא ס"ת פעם אחרת ולקרות בה ונתן לזה טעם שהוא משום פגמו של ס"ת שמא יאמרו שמצאו פסול בס"ת ראשונה ומפני כך הוציאו שנייה ואף אם היא ס"ת זו עצמו מ"מ שמא יאמרו הראשונים שאחרת היא שהוציאו משום פסול שמצאו בראשונה וגם שיש פגם לראשונים שיאמרו שלא יצאו ידי קריאה ומה"ט אם הלכו הראשונים לביתם כמו הוותיקים או שהוא מקום קביעות שיתפללו פעמים זה אחר זה אין קפידא. וכ"ז מכח מנהגא אבל מן הדין אין שום איסור בכל גווני שאין לחוש לפגם ראשונה אלא כשהיה עולה לקרות בשנייה מי שעלה כבר בראשונה וגם דוקא אם עולה וקורא מיד זה אחר זה בלי הפסק איש בינתים כמו שיתבאר בסימן קמ"ד אבל כאן שמפסיקים הרבה וגם הוא צבור אחר אין לחוש בזה לכלום [מגן גבורים]:

סעיף ב

(יט) פורס — וגם יוכל לירד לפני התיבה לתפלה כדלעיל בסימן נ"ג סי"ד עי"ש ובמ"ב. יש למנוע לקטן שלא יפרוס על שמע ומיהו כל שהגיע לי"ג שנים אין מדקדקין אם הביא שתי שערות דברכות ק"ש רבנן [פמ"ג]:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב חיים סילמן שליט"א - בעברית

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב אליהו שטרנבוך שליט"א - בעברית