שולחן ערוך - אורח חיים

סימן קכו – דין שליח צבור שטעה

ובו ד' סעיפים

ד אִם טָעָה שַׁ"ץ כְּשֶׁהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ, לְעוֹלָם אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שֵׁנִית מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר, אֶלָּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם, וְהוּא שֶׁלֹּא טָעָה בְּג' (ה) רִאשׁוֹנוֹת, שֶׁאִם טָעָה בָּהֶם, לְעוֹלָם חוֹזֵר כְּמוֹ שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר. 

באר היטב  (ה) ראשונות. כתב לבוש דוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו אבל אחר שהשלים תפלתו אינו חוזר ובל"ח חולק ומ"א הסכים כלבוש ע"ש: כהן המתפלל שמונה עשרה ונשמע שיש מת בבית הנוגע בביהכ"נ אין לומר לו עד שיסיים תפלתו מפני שטומאה זו אינה אלא מדרבנן עמ"ש בי"ד סי' שע"ג ס"ק א' ובמקומות שרמזתי שם:

 

סימן קכז – דין מודים דרבנן

ובו ב' סעיפים

א כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים, שׁוֹחִין עִמּוֹ (א) הַצִּבּוּר, וְלֹא יִשְׁחוּ יוֹתֵר (ב) מִדַּאי, וְאוֹמְרִים: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ (שֶׁאַתָּה הוּא ה') אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהַי כָל בָּשָׂר כו', וְחוֹתֵם בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת, בְּלֹא הַזְכָּרַת הַשֵּׁם; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁחוֹת גַּם בַּסוֹף, וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹמֵר הַכֹּל בִּשְׁחִיָּה (ג) אַחַת, וְכֵן הַמִּנְהָג (פִּסְקֵי מַהֲרִי"א). 

באר היטב  (א) הציבור. כתב בשיורי כנסת הגדולה דאף אם התפלל בציבור וש"צ ביחד וגמר היחיד תפלתו קודם שיגיע שליח צבור למודים כשיגיע שליח צבור למודים צריך לשחות עמו ויאמר מודים דרבנן שלא כדברי האומרים דאין אומרים מודים דרבנן אלא בשעה שהש"ץ חוזר התפלה ע"ש וע"ת כתב עליו ואין דבריו מוכרחים ע"ש: (ב) מדאי. פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמ"ש סי' קי"ג והב"ח מפרש דבמודים שאומרים עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט. והעולם לא נהגו כן. מגן אברהם וע"ת: (ג) אחת. ואין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה עיין מ"א והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א:


ב
 אִם אֵין שָׁם כֹּהֲנִים, אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר: אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ (ד) בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת וְכו', עַד וַאֲנִי (ה) אֲבָרֲכֵם. וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן, אֶלָּא כֵּן יְהִי (ו) רָצוֹן. הגה: וְאֵין אוֹמְרִים אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְכו' רַק בַּזְּמַן שֶׁרָאוּי לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים וְלִשָּׂא כַּפַּיִם; וְנָהֲגוּ לוֹמַר בְּשַׁחֲרִית: (ז) שִׂים שָׁלוֹם וְכֵן כָּל זְמַן שֶׁאוֹמֵר אֱלֹהֵינוּ כו', אֲבָל בְּלָאו הָכֵי מַתְחִילִין: שָׁלוֹם רַב; וְיֵשׁ מַתְחִילִין שִׂים שָׁלוֹם בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת, הוֹאִיל וּכְתִיב בֵּיהּ בְּאוֹר פָּנֶיךְ נָתַתָּ לָנוּ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁקּוֹרִין בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ח' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה). 

באר היטב  (ד) בברכה. בברכה בפתח. כהנים עם אין מלת הכהנים דבוק למלת עם דקי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו אלא כלומר שהכהנים נקראים עם קדושך. כשאומר יברכך יראה לצד ההיכל. וישמרך יראה לצד ימין שלו. יאר ה' כלפי ההיכל. פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאל שלו ליחדו בימין. זוהר פרשת נשא: (ה) אברכם. ואנו אין אומרים רק עד שלום: (ו) רצון. משמע שלא יענה אלא בסוף ויש נוהגים לענות בין כל פסוק כן יהי רצון אבל אותן שאומרים בתחלה רק יהי רצון טועים הם דאז אין משמעות איזה דבר יהי רצון. ב"ח: (ז) שים שלום. ובסידור האר"י ז"ל לעולם שים שלום:

משנה ברורה

סימן קכו – דין שליח צבור שטעה

ובו ד' סעיפים

סעיף ד

(טז) סומך וכו' – ואם בלחש במעריב חוזר שאין לו על מה לסמוך ומיהו בשבת יסמוך על ברכה מעין שבע דלא גרע מיחיד שסומך עליו כבסימן רס"ח [פמ"ג]:

(יז) בג' ראשונות – ודוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו דלית בזה טורח צבור כ"כ אבל אחר שהשלים תפילתו אינו חוזר כ"כ הלבוש וכן הסכימו עמו הרבה אחרונים. ובטור פליג ומקיל אפילו בג' ראשונות בכל גווני והסומך עליו לא הפסיד [ח"א בשם א"ר וכן משמע בביאור הגר"א שהלכה כטור]:

 

סימן קכז – דין מודים דרבנן

ובו ב' סעיפים

סעיף א

(א) ולא ישחו – היינו הצבור ולענין ש"ץ גופא בודאי לא עדיף משאר מתפלל דפסק המחבר לעיל בסימן קי"ג ס"ה דלא ישחה הרבה עי"ש:

(ב) יותר מדאי – פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמש"כ סימן קי"ג ס"ה והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן:

(ג) ואומרים וכו' – ואין הש"ץ צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן אלא מתפלל כדרכו:

(ד) בלא הזכרת השם – ודעת הגר"א לומר בא"י אל ההודאות והעולם לא נהגו כן:

(ה) בשחייה אחת – והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמש"כ רמ"א [מ"א] ועיין בביאור הלכה:

סעיף ב

(ו) אם אין שם וכו' – עיין לקמן סימן קכ"ח ס"י בהג"ה שכתב דמנהגנו שאפילו יש שם כהנים אומר הש"ץ אלהינו ואלהי אבותינו וכו' עד עם קדושיך עי"ש:

(ז) אומר ש"ץ וכו' – ובדיעבד אם לא אמר אין מחזירין אותו ועיין בבה"ל:

(ח) בברכה – בפת"ח. כהנים עם קדושיך אין מלת כהנים דבוק למלת עם קדושיך לומר שהם כהני עם קדושיך דהא קי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן אלא כלו' שהכהנים נקראים עם קדושיך. כשאומר יברכך ד' יראה לצד ההיכל וישמרך יראה לצד ימין שלו. יאר ד' כלפי ההיכל. פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאל שלו ליחדו בימין. זוהר פ' נשא:

(ט) אברכם – ומנהגנו כהיום שלא לומר רק עד שלום. מ"א וכן משמע מביאור הגר"א:

(י) ואין הצבור וכו' – דאמן לא שייך כ"א כשעונה אחר כהן המברך משא"כ הש"ץ שאינו אומר אלא דרך בקשה שיברכנו הש"י בברכה שהכהנים מברכים:

(יא) כן יהי רצון – ר"ל אחר סוף ברכה ג' דהכל ענין אחד הוא שמסדר הש"ץ בתפלתו מה שהכהנים אומרים. ויש עונים כי"ר אחר כל ברכה:

(יב) בזמן שראוי – ר"ל בשחרית ובמוסף ולא במנחה ובתענית צבור גם במנחה והטעם משום דאומרים ברכת כהנים ויחיד המתענה אומר שלום רב [לבוש וא"ר]:

(יג) אבל בלא"ה וכו' – ואם אמר שים שלום או בשחרית שלום רב יוצא ובסידור האר"י ז"ל כתוב לעולם שים שלום ועיין בבה"ל:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב חיים סילמן שליט"א - בעברית

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב אליהו שטרנבוך שליט"א - בעברית