שולחן ערוך - אורח חיים

סימן נה – דיני קדיש
ובו כב סעיפים

כא עִיר שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא עֲשָׂרָה, וְאֶחָד מֵהֶם רוֹצֶה לָצֵאת בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשָּׁאֵר אוֹ לְהַשְׂכִּיר אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, וְאִם הֵם י" א וְרוֹצִים לָצֵאת שְׁנַיִם, יַשְׂכִּירוּ שְׁנֵיהֶם אֶחָד בְּשֻׁתָּפוּת בִּמְקוֹמָן, וּשְׁנֵיהֶם יִפְרְעוּ בְּשָׁוֶה, וְאִם אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, פּוֹרְעִין חֶצְיוֹ לְפִי (יח) מָמוֹן, וְחֶצְיוֹ לְפִי נְפָשׁוֹת, וּשְׂכַר הַחַזָּן עַל הַיּוֹצְאִים כְּעַל הַנִּשְׁאָרִים: הגה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם רוֹצֶה לֵילֵךְ זְמַן אָרֹךְ קֹדֶם יוֹם טוֹב אוֹ לֹא, כָּל שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בְּיוֹם טוֹב (מַהֲרִי"ל סִימָן (תקי"ח) [ק"ז]).

 באר היטב  (יח) ממון. המעיין בהג"מ יראה שט"ס הוא דבזה פורעין בשוה שכל אחד מחוייב להעמיד איש במקומו ואם אין דרים בישוב אלא ח' אז שוכרין שנים ופורעים חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות כי העניים יכולין ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח ביתם ורכושם מ"א ע"ש. כתב מהרי"ל בתשו' סי' קי"ד אם הוא אנוס שאינו רשאי לבוא במדינה פטור אפילו הגיע כבר זמן הרגל ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה לא יוכל לבא לא יפסידו חביריו חלקם וכל זה לענין מנין אבל לענין אתרוג ע"ל סי' תרנ"ח סעיף ט' עמ"א. ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילים לבא גם כן שם עם בני ביתם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו במקומן או ילכו לעיר אחרת עמ"א:


כב
 
אֵין כּוֹפִין לְהַשְׂכִּיר לְהַשְׁלִים מִנְיָן כִּי אִם בְּיָמִים הַנּוֹרָאִים, וּכְגוֹן שֶׁאֵין חֲסֵרִים כִּי אִם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן מִנְהָג קָבוּעַ וּמְפֻרְסָם בָּעִיר לָכֹף לְהַשְׂכִּיר אֲפִלּוּ בְּחֶסְרוֹן ג' אוֹ ד', אִם יֵשׁ מִנְיָן מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר כּוֹפִין לִשְׂכֹּר חַזָּן: הגה: וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְיָן תָּמִיד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, (יט) כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה בִּקְנָסוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ תָּמִיד מִנְיָן לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל הַתָּמִיד (תְּשׁוּבַת רִיבַ"שׁ סי' תקי"ח) וע"ל רֵישׁ סי' קַ"ן אִם כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת:

 באר היטב  (יט) כופין זה את זה בקנסות. אע"פ שיתבטלו מלימוד בשביל זה מהר"ש וע"ל סימן כ"ה ס"ק ב' מש"ש בשם מהר"ם מלובלין:

סימן נו – דין ענית הקדיש על ידי הקהל
ובו ה' סעיפים
א
 
יֵשׁ לְכַוֵּן בַּעֲנִיַּת (א) הַקַּדִּישׁ: הגה: וְלֹא יַפְסִיק בֵּין יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ כָּתַב דִּלְפֵרוּשׁ רִאשׁוֹן לֹא יַפְסִיק בֵּין שְׁמֵיהּ לְרַבָּא וּלְפֵרוּשׁ ר"י אֵין לְהַפְסִיק בֵּין רַבָּא (ב) לִמְבָרַךְ) וְלַעֲנוֹת אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, וּלְהִשְׁתַּדֵּל לָרוּץ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ (ג) קַדִּישׁ: הגה: וְיֵשׁ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנִין (ד) קַדִּישׁ וְכָל דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, וּמִי שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשׁוֹמֵעַ הַקָּהָל עוֹנִין קַדִּישׁ, עוֹנֶה עִמָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאָמַר יִתְגַּדַּל וְכו' (הַגָּהוֹת חֲדָשִׁים בְּמָרְדְּכַי דִּבְרָכוֹת) וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לוֹמַר יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא. וּכְשֶׁמַּתְחִיל יִתְגַּדַּל י"ל וְעַתָּה יִגְדַּל נָא (ה) כֹּחַ וְגו' זְכֹר רַחֲמֶיךְ וְגו'.


 באר היטב  (א) הקדיש. כתב בספר חסדים מעשח בחסיד א' שראח לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א"ל למח פניף מוריקות א"ל מפני שחייתי מדבר בשעח שחש"ץ חיח אומר ויכולו ובברכת מגן אבות וביתגדל ע"כ ובספר מטח משח סי' תי"א חביא בשם מדרש שחכם אחד נתראח לתלמידו בחלום וראח חתלמיד שחיח לו כתם על מצחו וא"ל מפני מח אירע לף כף א"ל מפני שלא חייתי נזחר מלדבר כשחחזן חיח אומר קדיש: (ב) למברך. מברף בקמץ תחת חבי"ת ופת"ח תחת חרי"ש. לעלם בקמץ תחת חעי"ן. של"ח. ולעלמי בו' עי' ב"י וחבאר חיטב אשר לפני כתב לעלמי בלא ו' בשם כוונות חאר"י ז"ל ואינו כן ע"ש. יתברף בלא ו'. די ברא ב' תיבות. מן כל ברכתא עיין בכוונת וביד אחרן: (ג) קדיש. איש"ר עדיף טפי מקדושח ומודים ע"כ אם שמע קדיש וקדושח או מודים וא"א לו לענות שניחם יענח איש"ר. באר שבע וכ"כ בתשובת שי למורא סימן ט' וכתב חמ"א נ"ל דאם יש שתי בתי כנסיות לפניו בעיר באחד מגיעים לקדושח ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילף ויענח קדושח כי שם ישמע גם כן קדיש אתר חתפלח עיין סי' ק"ט. ואם חתחיל לענות קדושח לא יפסיק בו לענות איש"ר. פרי חדש סי' קכ"ח: (ד) קדיש. בד"מ כתב שמחרי"ל לא חיח עומד לקדיש אף כל קדיש שתפסו מעומד חיח נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ חשכנח"ג אני נוחג נמי כמחרי"ל עיין סי' נ"ח וכ"כ בספר כוונות דחאר"י וז"ל שם מח שנראית מחירושלמי שצריף לקום בעניית איש"ר טעות חוא כי אינו מחירושלמי ממש רק חכם א' עשאח ע"כ ועיין מ"ש חמ"א ובכוונת איתא שם חג"ח וז"ל מח שמורי ז"ל חיח נוחג חוא כי בכל חקדישים של אחר חעמידח דשחרית מנחח ערבית חיח נשאר עומד. ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת חיח עונח ואח"כ חיח יושב ע"ש. ועיין בספר נגיד ומצוח. ומחר"י סרוק ז"ל כתב דבקדיש ערבית של שבת יש לעמוד: (ה) כח. והאר"י ז"ל לא היה רוצה לאומרו וכמעט הוא מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים וכתב המ"א ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק של"ה וב"ח. החזן חוזר ואומר אמן יש"ר אף שכבר אמר ואמרו אמן תשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י"ח. ועיין בתשוב' נאמן שמואל סי' א'. אבל בשיורי כנה"ג כתב דלאו שפיר עביד אלא דהש"ץ חוזר לענות יש"ר ולא אמן יש"ר דהוי כעונה אמן ב' פעמים. עיין סימן ס"א סעיף י"ב בהג"ה ובמש"ש. ועיין הלק"ט ח"א סי' ט"ז:

משנה ברורה

סימן נה – דיני קדיש
ובו כב סעיפים 

סעיף כא

(סו) במקומו — שכיון שמנהג בכל תפוצות ישראל אפילו אותם שאין להם מנין שלם כל השנה שוכרין להם אחד או שנים בימים נוראים או הולכים למקום מנין ה"ז דומה לס"ת ובהכ"נ שבני העיר כופין זה את זה:

(סז) י"א ורוצים — וה"ה י"ב ורוצים ג' לצאת או י"ג ורוצים ד' לצאת צריכים כולם לשכור אחד בשותפות:

(סח) חציו וכו' — האחרונים כתבו דט"ס הוא דבזה פורעין שניהם בשוה שכל אחד מחוייב להעמיד איש במקומו שמתחלה היה מנין שלם ואין רשאי לבטל המנין והא דנותנין חציו לפי ממון היינו כשאין דרים בישוב אלא שמונה דצריכין לשכור שנים דאז תליא גם לפי ממון כי העניים יכולים ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח ביתם ורכושם:

(סט) על היוצאים — מי שאינו יכול לחזור לביתו מחמת אונס שאינו רשאי לבוא במדינה פטור אפילו הגיע זמן הרגל ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חוב ממון או פשיעה לא יוכל לבוא לא יפסידו חביריו חלקם. וכל זה לענין השלמת המנין ושכירות החזן אבל אתרוג לא דמי לכל הני עיין לקמן סימן תרנ"ח ס"ט ומה שכתבנו שם. ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילין לבוא שם ג"כ עם בני ביתם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעו ילכו לעיר אחרת שיש שם מנין בלעדם ולא היו צריכין ליתן כלום אפילו לשכירות הש"ץ כיון שגם בלעדם הם צריכין לשכור להם ש"ץ:

סעיף כב

(ע) בימים הנוראים — ר"ל אם יש ח' או ט' אנשים יכולים לכוף אחד לחבירו שלא להשאר פה להתפלל ביחידות אבל אם מי מהן רוצה לילך למקום אחר שיש בה מנין אין יכולין לכופו כלל:

(עא) מיושבי העיר — אפילו אין דר בעיר רק ג' או ד' בע"ב אם יש להם משרתים ומלמדים למלאות המנין:

(עב) לשכור חזן — כדי שיוציאם ידי חובתם בברכו וקדושה וכה"ג ואפילו כל השנה כופין לזה:

(עג) התמיד — כי כיון שיש מנין בעירם חל עליהם חובת המצוה. ובקהלות קטנות יש לכוף הבחורים והלומדים שילכו לבהכ"נ במקום שאין מנין תדיר כי זמן תורה לחוד ודוקא קהלות גדולות אז יש ללומדים להתפלל במקום לימודם שיש בלא"ה בבהכ"נ צבור משא"כ בקיבוץ קטן כזה. אחז"ל שר"א בא לבהכ"נ ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה כדי להוציא רבים ידי חובתם בקדושה מזה נלמוד דכ"ש שלא יתעצל האדם בטרחא בעלמא לקבץ מנין לתפלה וכמה גדולה היא מצות האיש שדירתו במקום קיבוץ קטן כשרואה לקבץ תמיד המנין כדי שלא יתבטל התמיד כי אפילו מי שהוא רק מעשרה הראשונים אחז"ל שנוטל שכר נגד כל הבאים אחריהם ק"ו בזה שהוא עמל לקבצם ג"כ ואחז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו:

סימן נו – דין ענית הקדיש על ידי הקהל
ובו ה' סעיפים

סעיף א

(א) יש לכוין — כי אחז"ל כל העונה איש"ר מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו ופירשו הראשונים דר"ל בכל כחו בכל כונתו ובכל איבריו דהיינו שיאמרנה בלב ונפש ולא רק כמוציא שפתיו ולבו בל עמו. גם יכוין לשמוע הקדיש מפי הש"ץ כדי שידע על מה הוא עונה איש"ר ואמן שאחר דאמירן בעלמא. וכ"ש שצריך ליזהר מאד ומאד שלא להשיח באמצע קדיש או קדושה וכדאיתא במסכת דרך ארץ דר' חמא אשכחיה לאליהו בכמה אלפי גמלים טעונים אף וחימה לשלם לאלו וכל המדבר באלו המקומות עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב (הובא בב"י סימן נ"ו) וכתוב בספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכולו וברכת מגן אבות וביתגדל. ובספר מטה משה סימן תי"א הביא בשם מדרש שחכם אחד נתראה לתלמידו בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם במצחו וא"ל מפני מה אירע לך כך א"ל מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש. ואפי' להרהר בד"ת אסור בשעה שהחזן אומר קדיש מפני שצריך לכוין הרבה בעניית הקדיש [פרי חדש]. ואין חילוק בין קדיש על תנ"ך או אגדה או משניות [פמ"ג]:

(ב) הקדיש — נוסח הקדיש יתגדל ויתקדש שהוסד ע"פ המקרא והתגדלתי והתקדשתי האמור (ביחזקאל לח) לענין מלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה דכתיב ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. ויאמר הדלית דיתגדל ויתקדש בצירי כי הוא עברי ולא תרגום [עיין בב"י] ולא בשני שוואין כאלו התיו והגימל בשווא אלא הגימל בפתח. וידגיש הגימל דיתגדל דלא לישתמע יתקדל לשון עורף תרגום עורף קדל. ולא ידגיש ביותר הב' דיתברך. ויחתוך היטב הה' דויתהלל. די ברא ב' תיבות הן. אחר תיבות כרעותיה יפסיק קצת דתיבות אלו קאי אלמעלה על יתגדל. בזמן קריב ואמרו אמן נכון שיאמר הש"ץ בבת אחת ולא יפסיק ביניהם כי נוהגים שאין הקהל עונים אמן עד שיאמר הש"ץ אמן. אם הש"ץ מאריך הרבה בנגון של ואמרו אמן לא ימתינו עליו בעניית האמן. כשאומר העונה איש"ר יפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא וכה"ג בין אמן למודים כי תיבת אמן קאי עניה על הש"ץ ויהא שמיה רבא הוא מאמר בפני עצמו. יהא שמיה רבא וכו' הוא תרגום של יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים [ב"י וכפי' ר"י]. שמה בלי יוד גם בלי מפיק ה"א [ט"ז] ומדברי הפמ"ג משמע שטוב יותר לומר במפיק ה"א. מברך בקמץ תחת הבית ופתח תחת הריש. לעלם בקמץ תחת העין. ולעלמי בוי"ו. וצריך הש"ץ ג"כ לומר בלחש יהא שמיה רבא וכו' ולא יאמר עוד הפעם אמן רק יתחיל יהא שמיה וכו'. אח"כ יתחיל יתברך וכו' בקול רם ויש בו ח' לשונות של שבח כנגד ז' רקיעים והרקיע שעל גבי ראשי החיות ובתחלה אומר יתגדל ויתקדש שהם ב' לשונות של שבח שהם בס"ה עשרה לשונות של שבח כנגד עשרת הדברות. מן כל ברכתא ג' תיבות ובימים שכופלים הקדישים לעילא ולעילא אין לומר רק מכל ברכתא כדי שלא יהא בס"ה רק כ"ח תיבות:

(ג) ולא יפסיק — עיין בפמ"ג ומחצית השקל דהיינו שלא יפסיק בשתיקה ביניהם אבל אין צריך לומר בנשימה אחת:

(ד) למברך — עיין במ"א ולפי דבריו גם בין יהא שמיה לרבא אין להפסיק:

(ה) בקול רם — שעי"ז מתעורר הכוונה וע"י קול זה מתבטלי' גזירות קשות ומ"מ לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא:

(ו) לשמוע קדיש — שעניית איש"ר הוא מצוה גדולה מאד. איש"ר עדיף טפי מקדושה ומודים לכן בקהלות גדולות בעזרה שיש כמה מנינים כששומע שתיהם כאחד יענה איש"ר ומ"מ אם יש לפניו שתי בתי כנסיות באחד מגיעים לקדיש שאחר שמ"ע ובאחד מגיעים לקדושה ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ הקדיש שלאחר שמ"ע. אסור להפסיק באמצע איש"ר כששומע קדושה ולהיפך צ"ע [ח"א]:

(ז) ויש לעמוד — עד אחר שיסיים איש"ר וי"א שיש לעמוד עד אמן שלאחר יתברך וכו' ואמרו אמן:

(ח) דבר וכו' — וי"א שא"צ לעמוד אלא שכל קדיש שתופסו מעומד כגון לאחר הלל לא ישב עד שיענה אמן יש"ר ויש לחוש לדברי המחמירים ויש ללמוד ק"ו מעגלון מלך מואב שהיה נכרי וקם מעצמו מעל כסאו לדבר ד' כ"ש אנחנו עמו. ובכונות איתא שהאריז"ל היה נוהג בכל הקדישים שלאחר עמידה דשחרית מנחה ערבית היה נשאר עומד ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת היה עונה ואח"כ היה יושב ובקדיש ערבית של שבת להנוהגין לומר קדיש קודם ברכו ג"כ י"א שיש לעמוד:

(ט) עונה עמהם — אפילו אם בא בעת גמר עניית אמן יש"ר דהיינו שאומרים מברך וכדומה אפ"ה יאמר יהא שמיה רבא וכו' ולא יאמר אמן דאמן קאי על יתגדל דש"ץ אבל יש"ר שבח באפי נפשיה הוא וכן לענין קדושה אם בא קודם שהשלימו מותר לאמור עמהם ואם בא בעת שרוב הצבור אומרים איש"ר יאמר ג"כ עמהם איש"ר אם יכול אז לכוין דעתו בעניית האמן שיתבונן על מה הוא עונה. [כנלע"ד כוונת המ"א סק"ה ועיין בלבש"ר]:

(י) וכשמתחיל — כלומר קודם שהתחיל דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כמבואר בריש סימן קכ"ה דצריך להאזין ולהבין מה שאומר הש"ץ וגם שידע אח"כ על מה עונה אמן:

(יא) ועתה יגדל — והאר"י ז"ל לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים. ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בקדיש דערבית שהוא בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב חיים סילמן שליט"א - בעברית

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות הרב אליהו שטרנבוך שליט"א - בעברית