שולחן ערוך - אורח חיים

סימן קסח – על איזה מיני פת מברכין

ובו י"ז סעיפים

יא יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּפֵרוּרִין שֶׁנּוֹתְנִין (כו) בְּמַיִם וְהַמַּיִם מִתְלַבְּנִים מֵחֲמַת הַפֵּרוּרִין, אָזִיל לֵיהּ תּוֹרִיתָא (פֵּרוּשׁ כְּאִלּוּ אָמַר תֹּאֲרִיתָא כְּלוֹמַר תֹּאַר הַלֶּחֶם) דְּנַהֲמָא וְאֵין מְבָרֵךְ עָלֶיהָ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. 

באר היטב  (כו) במים. וה"ה הנותנים חתיכות פת שמייבשין על הגחלים בשכר וקורין פעני"ץ נמי דינא הכי של"ה. והיינו שאין בהם כזית בכל א' וכמ"ש בסעיף שאח"ז:


יב
 יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁפַּת הַשָּׁרוּי (כז) בְּיַיִן אָדֹם אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וְנִרְאֶה שֶׁאֵין דְּבָרָיו אֲמוּרִים אֶלָּא בְּפֵרוּרִין אוֹ בִּפְרוּסוֹת, שֶׁאֵין בְּכָל אַחַת כַּזַּיִת. 

באר היטב  (כז) ביין אדום. שעי"ז נשתנה צורתו אבל בלבן הוי דינו עד שיתלבן היין מחמת הפת כמ"ש בסעיף שלפני זה ולענין אם חייב לברך על היין נראה דאזלינן בתר העיקר אם היין עיקר ואכילת הפת בתוכו למתק את השתיה מברך על היין ופוטר את הפת ואם הפת עיקר והיין למתק לו האכילה מברך על הפת ופוטר את היין ואם שתיהם עיקרים מברך על שניהם על הפת במ"מ ועל היין בורא פרי הגפן ע"ת ועיין מ"א ס"ק למ"ד:


יג
 אֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁבְּלִילָתוֹ (פֵּרוּשׁ לִישַׁת הַקֶמַח בְּמַיִם) עָבָה, אִם בִּשְּׁלוֹ אוֹ טִגְּנוֹ אֵין מְבָרֵךְ עָלֶיהָ הַמּוֹצִיא, אֲפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ תּוֹרִיתָא (כח) דְּנַהֲמָא וַאֲפִלּוּ נִתְחַיְּבָה (כט) בְּחַלָּה, דְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר שְׁעַת אֲפִיָּה; וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דְּכָל שֶׁתְּחִלַּת הָעִסָה עָבָה, אֲפִלּוּ רִכְּכָהּ אַחַר כָּךְ בְּמַיִם וַעֲשָׂאָהּ סֻפְגָּנִין (פֵּרוּשׁ עִסָה שֶׁלָּשׁוּהָ וַעֲשָׂאוּהָ כְּמִין סְפוֹג) וּבִשְּׁלָהּ בְּמַיִם אוֹ טִגְּנָהּ בְּשֶׁמֶן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם הַמּוֹצִיא וְנָהֲגוּ (ל) לְהָקֵל, וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְלֹא יֹאכְלֵם אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ עַל לֶחֶם אַחֵר תְּחִלָּה. הגה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בִּדְאִית בֵּהּ לְאַחַר אֲפִיָּה תֹּאַר לֶחֶם (לְשׁוֹן הַטּוּר וְהַפּוֹסְקִים), אֲבָל אִי לֵית בֵּיהּ תֹּאַר לֶחֶם כְּגוֹן לאקשי"ן שֶׁקּוֹרִין בְּל"א ורומזלי"ף, לְכֻלֵּי עָלְמָא אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם הַמּוֹצִיא וְלֹא ג' בְּרָכוֹת, דְּלֹא מִקְרֵי לֶחֶם; אֲבָל פשטיד"א (לא) וקרעפלי"ף מִקְרֵי תֹּאַר לֶחֶם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה) וְאֵין לְאָכְלָם אֶלָּא אִם כֵּן בֵּרַךְ עַל שְׁאָר הַפַּת תְּחִלָּה. וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּעִסָּה שֶׁאֵין בָּהּ שֶׁמֶן וּדְבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּטֻגָּן בָּהֶן, אֲבָל אִם נִלּוֹשׁ בָּהֶן כְּבַר נִתְבָּאֵר דִּינוֹ אֵצֶל פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין. 

באר היטב  (כח) דנהמא. פי' כגון שאפאו באלפס אפ"ה לא הוי לחם ול"ד למ"ש בסעיף י' דהתם הוי לחם מעיקרא לכן כל זמן שיש בו תואר לחם לא נפיק מתורת לחם ועי' סי"ד בהג"ה דמעט משקה לא מיקרי משקה: (כט) בחלה. פי' למ"ד דחייב בחלה אבל אנן קי"ל דפטורה כמ"ש בי"ד סי' שכ"ט עיין מ"א: (ל) להקל. פי' שאין מברכין המוציא רק במ"מ ומ"מ נ"ל שאם שבע ממנו הוי ספק דאורייתא וצריך לברך בה"מ מספק כמ"ש סי' קפ"ד ס"ד מ"א: (לא) וקרעפלי"ך. פי' שממולאין בבשר דאלו ממולאים במיני פירות הוי כיסנין כמ"ש ס"ז אפי' נאפה בתנור מ"א. וט"ז כתב דלעולם הוי כיסנין אפילו ממולאים בבשר ע"ש ועמ"ש בס"ק ד':

משנה ברורה

סימן קסח – על איזה מיני פת מברכין

ובו י"ז סעיפים

סעיף יא

(סא) דפירורין שנותנין וכו' – היינו כשאין בהם כזית דאלו יש בהם כזית א"צ תואר לחם כמש"כ בסעיף הקודם:

(סב) במים – והנותנים חתיכת פת שמיבשין על הגחלים בשכר [שקורין פעניץ] ואין בהם כזית והשכר מתלבן ע"י השריה נמי דינא הכי דמברכין עליהם במ"מ ואם נתן רק מעט לחם דק דק לתוך השכר חם כדי שיתן בו טעם ולא בשביל אכילה אינו מברך רק שהכל על השכר דהוא העיקר והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב:

(סג) אזיל ליה וכו' – ואף דמבואר בסוף סעיף הקודם דפירורין שאינם מבושל ולא מחובר אפילו אם אין בהם תואר לחם מברך המוציא [ואפילו היו שרוים במים כמש"כ שם] דוקא התם שלא נשתנה צורת הפת בעצם כלל שנשרה במים רק זמן מועט ומה שלא מינכר בו תואר לחם הוא רק מפני קטנותו משא"כ הכא שנשרה הרבה במים עד שנתלבנו המים עי"ז הוא סימן שנפסדה צורתה ע"י השריה ואבד ממנה שם לחם:

סעיף יב

(סד) ביין אדום – דוקא אדום ומשום דכיון שנתאדם הפת ע"י היין אבד ממנה תואר לחם אבל אם שרה פתו ביין לבן בעינן דוקא שישתנה היין מצורתו ע"י הפת השרוי בתוכו וכדלעיל בסי"א:

(סה) אלא במ"מ – ר"ל לאפוקי שלא יברך עליה המוציא. ולענין ברכת היין אם כונתו העיקר בשביל אכילת הפת והיין בא רק למתק האכילה נעשה היין טפל ואינו מברך כ"א במ"מ על הפת וכן השורה פת כיסנין ביין או ביין שרף ג"כ דינא הכי [וכ"ש השורה פרוסות שיש בהם כזית או השורה פת ביין לבן דמברך המוציא אפילו על פרוסות שאין בהם כזית וכנ"ל בודאי נעשה היין טפל להפת] אבל אם כונתו גם בשביל שתיית היין שרוצה לאכול ולשתות ביחד נכון שיברך מתחלה על קצת יין בפני עצמו בפה"ג ואח"כ יברך ברכה על הפת השרוי ואם כונתו רק בשביל היין שבו והפת בא רק למתק השתיה נעשה הפת טפל ליין ואינו מברך רק בפה"ג. והנה לפ"ז לענין שתיית קאוו"י הנהוג בינינו שטובלין בו פת כיסנין ושם הלא כונתו ג"כ בשביל שניהם נראה ג"כ דנכון הוא שקודם שבירך על הפת כיסנין יברך על הקאוו"י שהכל וישתה מעט ויותר טוב שיברך מתחלה על הפת כיסנין לבד בלא שרייה ואח"כ יברך מתחלה על מעט צוקער ברכת שהכל להוציא הקאוו"י [מאמר מרדכי]:

(סו) שאין וכו' – דאם היה בו כזית הלא מבואר לעיל בס"י דמברך המוציא אפילו בשאבד תואר לחם:

סעיף יג

(סז) שבלילתו עבה – היינו לאחר שיצק המים לתוך הקמח לש אותה עב כמו פת:

(סח) אם בשלה וכו' – בשול במים וטיגון בשמן:

(סט) אין מברך וכו' – אפילו על פרוסות שיש בהם כזית ולא דמי למש"כ בסעיף י' דהבישול אין מבטל אותם מתורת לחם דהתם הוי לחם גמור מעיקרא שהיה אפוי משא"כ הכא דלא נאפה מעולם להכי הבישול והטיגון מבטל מתורת לחם ועיין לקמן בסי"ד בהג"ה דאם נותן במחבת מעט שמן שלא ישרף העיסה לא מקרי טיגון במשקה והוי אפיה גמורה:

(ע) תורייתא דנהמא – ואפילו אכל הרבה וקבע סעודתיה עליהן הוי כמו דייסא ומברך במ"מ לפניה ומעין שלש לאחריה:

(עא) ואפילו נתחייבה בחלה – ר"ל אפילו הוא בענין שקרוי לחם לענין חלה כגון שבשעת לישה לא היה בדעתו לבשלו או לטגנו ואח"כ נמלך שהוא חייב בחלה לד"ה כמבואר ביו"ד סימן שכ"ט אפ"ה אינו מברך המוציא:

(עב) שעת אפיה – דלא מקרי לחם אלא אפוי וכיון שלא נאפה בתנור או במחבת בלא משקה אין שם לחם עליה משא"כ לענין חלה הכל הולך אחר גלגול הקמח במים שאז חל חיוב הפרשת חלה שנעשית עיסה ושוב לא נפקע ממנה ע"י בישול וטיגון:

(עג) ויש חולקים וכו' – דס"ל דכיון דמעיקרא היה בלילתו עבה ועתה אית ביה תואר לחם מברך המוציא ואפילו באוכל אכילת עראי שלא קבע סעודה ע"ז דלחם גמור הוא לדידהו וכדלקמן בהג"ה:

(עד) ונהגו וכו' – פי' כסברא הראשונה דאין צריך לברך המוציא וג' ברכות:

(עה) להקל – כתב המ"א דזה דוקא בלא אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא רק מדרבנן לכך נקטינן כדעה הראשונה להקל אבל באכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז הוא מדאורייתא צריך לברך בהמ"ז מספק וכן משמע מהגר"א אך כ"ז בשעה שלש ועשה בלילתו עבה היה דעתו לאפות פת אלא שאח"כ נמלך ועשה אותה סופגנין אבל כשהיה דעתו מתחלה לבשל ולטגן אותה אפילו אכל כדי שביעה אין מברך עליה בהמ"ז רק ברכה אחת מעין ג':

(עו) וירא שמים יצא וכו' – היינו אפילו בשהיה דעתו בשעת בלילה לבשל ולטגן:

(עז) ולא יאכל וכו' – היינו אפילו אכילה מועטת בלא קביעת סעודה:

(עח) לאחר אפיה – הלשון אינו מדוקדק כ"כ ופירושו אחר הבישול בקדירה והטיגון במחבת והסכימו הרבה אחרונים דדוקא אם יש בהפרוסות כזית דאל"ה ע"י הבישול או טיגון נתבטל שם לחם לגמרי לענין המוציא וכההיא דלעיל ס"י:

(עט) תואר לחם – ול"ד לס"י דלא בעינן תואר לחם ביש כזית דהתם היה תחלה פת גמור:

(פ) פשטיד"א וקרעפלי"ך וכו' – פי' שממולאין בבשר וכמ"ש סוף סימן זה בהג"ה דאלו ממולאים במיני פירות הוי פת הבאה בכיסנין וכמ"ש בסעיף ז' ומברכין לכתחלה בורא מיני מזונות בדלא קבע סעודה עלייהו ואפילו בדנאפה בתנור. וכ"ז הוא לדעת הרמ"א אכן הט"ז חולק וס"ל דגם פת הממולא בבשר ודגים וכה"ג הוי ג"כ בכלל פת הבאה בכיסנין ואה"נ בדלא קבע לכו"ע מברך עלייהו במ"מ ולאחריו מעין ג' ובסוף הסימן יתבאר להלכה בזה:

(פא) מקרי תואר לחם ואין וכו' – ר"ל בי"ש הרוצה לצאת דעת היש חולקים הנ"ל [והיינו בנתבשל במים או נטגן בשמן]:

(פב) וכ"ז וכו' – פי' היש חולקים הנ"ל דס"ל דהוי לחם גמור ומברך עליה המוציא ואפילו בדלא קבע סעודה מיירי דוקא בעיסה שלא נילושה מתחלתה בשמן ודבש ולכך ס"ל דכיון דהוי מתחלתה עיסה גמורה כשאר לחם לא נפקע שמה לענין חיוב המוציא אף דנטגנה אח"כ בשמן ונעשה כפת כיסנין אבל כשנלושה מתחלה בדבש וכה"ג קודם הטיגון א"כ לא היה עליה שם עיסה גמורה מעולם ולכן אף להיש חולקים אינו כלחם גמור לברך עליה המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דהרי היא פת כיסנין ואם קבע סעודה עלייהו לדעה קמייתא אינו מברך אלא במ"מ דהטיגון הפקיע מתורת לחם לגמרי וליש חולקים מברך המוציא וברכת המזון כדין פת כיסנין:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - בעברית