שולחן ערוך - אורח חיים

סימן קצז – דין צרוף לזמון שלשה או עשרה

ובו ד' סעיפים

ב תִּשְׁעָה שֶׁאָכְלוּ דָּגָן וְאֶחָד אָכַל כַּזַּיִת יָרָק, (ב) מִצְטָרְפִין לְהַזְכִּיר שֵׁם וַאֲפִלּוּ לֹא טִבֵּל עִמָּהֶם אֶלָּא (ג) בְּצִיר אוֹ לֹא שָׁתָה עִמָּהֶם אֶלָּא כּוֹס אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְבִיעִית מִכָּל מַשְׁקֶה חוּץ מִן (ד) הַמַּיִם, מִצְטָרֵף עִמָּהֶם; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ אֶחָד מֵאוֹכְלֵי הַפַּת; וַאֲפִלּוּ שִׁבְעָה אָכְלוּ דָּגָן וְשְׁלֹשָׁה יָרָק, מִצְטָרְפִין; אֲבָל שִׁשָּׁה, לֹא, דְּרֻבָּא דְּמִנְכַּר בָּעֵינָן. 

באר היטב  (ב) מצטרפין. ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב לא יוכל לזמן עמהם דכבר נסתלק מהם ול"ד לסי' קצ"ד ס"א דהתם עכ"פ אכל לחם. מ"א: (ג) בציר. ומ"מ בעי שיעורא: (ד) המים. ומ"א חולק ופסק אפי' במים מצטרפין:


ג
 הַמִּצְטָרֵף צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל מַה שֶּׁאָכַל וְאֵינוֹ נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן (ה) שֶׁל אֵלּוּ; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּסָגֵי בְּכָל מַאֲכָל, לְהִצְטָרֵף לַעֲשָׂרָה; אֲבָל לִשְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ מִצְטָרֵף עַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכַזַּיִת דָּגָן מְהָנֵי אֲפִלּוּ אֵינוֹ פַּת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְיָרָק וּבְכָל מַאֲכָל, (ו) מְהָנֵי; הִלְכָּךְ שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ וּבָא שְׁלִישִׁי, אִם יְכוֹלִים לְהַזְקִיקוֹ שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת פַּת, מוּטָב; וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה, לֹא יִתְּנוּ לוֹ לִשְׁתּוֹת וְלֹא מַאֲכָל אַחֵר; וְאִם אֵרַע שֶׁנָּתְנוּ לוֹ (ז) לִשְׁתּוֹת אוֹ מַאֲכָל אַחֵר, יְזַמְּנוּ עִמּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל פַּת. 

באר היטב  (ה) של אלו. דבה"מ אינו פוטרת ברכה של בורא נפשות רבות. וביין משמע בב"י דמיפטר בבה"מ דיין נמי מיזן זיין ועי' סי' ר"ח סי"ז דה"ה בתמרים ועיין ט"ז סי' קע"ד ס"ק ח' שכתב שכר שלנו ודאי זיין. ומ"מ לכתחילה יכוין שלא לצאת בבהמ"ז. מ"א: (ו) מהני. ודוקא כזית. מ"א: (ז) לשתות. וב"ח כתב שרבותיו נהגו ליתן לו לשתות אם לא רצה לאכול ומצטרף וכן נהגו עכשיו:


ד
 חֲבֵרִים שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, קְצָתָם אָכְלוּ כְּדֵי שְׂבִיעָה וּקְצָתָם לֹא אָכְלוּ אֶלָּא כַּזַּיִת, אִם כֻּלָּם יוֹדְעִים לְבָרֵךְ מִצְוָה שֶׁיְּבָרֵךְ אוֹתוֹ שֶׁאָכַל כְּדֵי (ח) שְׂבִיעָה וְיוֹצִיא אֶת הָאֲחֵרִים; וְאִם אֵין יוֹדְעִים כֻּלָּם לְבָרֵךְ, מִי שֶׁאָכַל כַּזַּיִת יָכוֹל לְהוֹצִיא אַף אוֹתָם שֶׁאָכְלוּ כְּדֵי שְׂבִיעָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְבָרֵךְ מִדְּאוֹרַיְתָא אִם לֹא שָׁתָה וְהוּא תָּאֵב לִשְׁתּוֹת (מָרְדְּכַי פ' ג' שֶׁאָכְלוּ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם כָּל בּוֹ וְשִׁבּוֹלֵי לֶקֶט); וְטוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה אִם מִקְּצָתָן שָׁתוּ וּמִקְּצָתָם לֹא שָׁתוּ, שֶׁיְּבָרֵךְ מִי (ט) שֶׁשָּׁתָה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). 

באר היטב  (ח) שביעה. כתב הב"י דאם כל אחד מברך לעצמו בלחש רק שמזמנין יכול לברך מי שאכל כזית ואפי' אם כולם יודעים לברך. עיין הלק"ט ח"ב סי' רע"ז ועיין יד אהרן. האוכל אכילה גסה דהיינו שלא היה צריך לאותה אכילה מוציא אחרים בבה"מ והוא שנהנה גרונו. ש"ג ועיין כנה"ג: (ט) ששתה. ואם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע. מ"א ע"ש:

משנה ברורה

סימן קצז – דין צרוף לזמון שלשה או עשרה

ובו ד' סעיפים

סעיף ב

(ז) ואחד אכל וכו' – דאף דעל ירק אין מברכין בהמ"ז מ"מ יכול להצטרף ולענות ברוך שאכלנו משלו:

(ח) כזית ירק – טעמו דכיון שאומר שאכלנו ואין אכילה פחותה מכזית או משום דבעינן שיתחייב עכ"פ בשום ברכה ובפחות מכזית אין חיוב בשום ברכה אחר אכילתו כמבואר לקמן סי' ר"י:

(ט) מצטרפין – ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב אין יכולין לזמן עליו דכבר נסתלק מהם [מ"א וש"א]:

(י) בציר – היינו שטבל ירק בהציר ובין כולם היה רק כזית אפ"ה מצטרף:

(יא) כוס אחד – דשתיה בכלל אכילה ויכול לומר שאכלנו:

(יב) חוץ מן המים – דמים לא זייני ואינו חשוב להצטרף אפי' הוא צמא ורוצה לשתות ומ"א חולק ופסק דמצטרף דכל שתיה בכלל אכילה היא והעתיקוהו איזה אחרונים להלכה אכן בספר בגדי ישע ובמגן גבורים הסכימו להמחבר וכן מצדד בספר חמד משה:

(יג) המברך אחד וכו' – דכיון שהוא מוציא את חבריו בברכת הזימון חמיר טפי:

(יד) ירק – וה"ה איזה משקה וכנ"ל:

סעיף ג

(טו) צריך לברך – לאחר שגמר לשמוע ברכת הזימון:

(טז) ואינו נפטר – ר"ל אפילו אם ירצה לכוין לצאת בבהמ"ז ג"כ לא מהני כדקי"ל [לקמן בסימן ר"ח סי"ז ובאחרונים שם] דאין ברכת שלשה פוטרת מעין שלשה ולא ברכת בנ"ר אך אם אכל תמרים או שתה יין בודאי מהני בדיעבד דהא קי"ל בסימן ר"ח דאם בדיעבד בירך עליהן בהמ"ז יצא ולפי מה דפסקו שם כמה אחרונים דאף על דייסא אם בירך בהמ"ז יצא גם בדייסא דינא הכי וכתב המ"א דמ"מ לכתחלה יכוין בהם שלא לצאת בבהמ"ז דצריך לברך על כל מין ברכתו הראויה לו:

(יז) להצטרף לעשרה – דבלאו דידיה יש חיוב זימון מן האוכלים פת ולא בעינן ליה אלא להזכרת השם:

(יח) כזית פת – דמחוייב בבהמ"ז:

(יט) דבכזית דגן וכו' – היינו כגון דייסא וכיוצא בו ממיני מזון שחייב לברך עליו ברכה אחת מעין שלש:

(כ) דבירק ובכל מאכל – וה"ה שתיה וכנ"ל בס"ב לענין עשרה וטעם דעה זו דס"ל דלענין צירוף לזימון אקילו גם לענין שלשה כיון ששנים מהן אכלו פת ומחויבין בבהמ"ז והוא שהשלישי אכל כזית שמחויב עכ"פ לברך ברכה אחרונה:

(כא) הלכך שנים וכו' – הוא מדברי המחבר להכריע בין השיטות דלכתחלה יש לזרזו שיאכל פת דוקא כדי לצאת ידי דעה ראשונה ואם אינו רוצה לא יתנו לו כלל כדי שלא להכניס עצמן לספק חיוב אך בדיעבד אם אירע שנתנו לו איזה דבר שאינו פת צריך לחוש לדעה שניה ולזמן עמו:

(כב) לשתות – ועכשיו נוהגים שאם לא רצה לאכול פת נותנים לו לכתחלה לשתות או לאכול איזה דבר וכדעה האחרונה [אחרונים]:

סעיף ד

(כג) מצוה וכו' – דכיון דהרבה מהם אכלו כדי שביעה ומחוייבים בבהמ"ז מן התורה מוטב שיוציאם ג"כ אותו שאכל כדי שביעה ומחוייב מן התורה כמותו. וכתבו האחרונים דכ"ז אם מוציאם בבהמ"ז אבל אם מברכים כל אחד בפני עצמו אלא שאחד מזמן עליהם לא קפדינן כולי האי ולכתחלה יכול לזמן עליהם אף מי שלא אכל כ"א כזית:

(כד) יכול להוציא וכו' – דמן התורה יכול להוציא חבירו בבהמ"ז אע"פ שלא אכל כלל כיון שחבירו כבר אכל וחייב לברך וכל ישראל ערבים זה בזה אלא מפני שאומר שקר במה שאומר שאכלנו והוא לא אכל הצריכוהו חכמים שיאכל כזית מתחלה ועיין במ"א שמסתפק דלפ"ז אם הם רק שנים דבלא"ה אינם מזמנים אפשר דיכול להוציא חבירו שאינו יודע לברך אפילו אם לא אכל כלל ומצדד להחמיר וכ"כ בא"ר דמדרבנן בכל גווני אין אחד מוציא חבירו בבהמ"ז אא"כ הוא ג"כ מחוייב בדבר וכן מוכח בהדיא בחידושי הרא"ה לברכות ובריטב"א ר"ה כ"ט ובשיטה מקובצת ברכות דף מ"ח ע"ש:

(כה) י"א שאינו חייב וכו' – דס"ל דמה דדריש ר"מ בגמרא ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה הכוונה דאם שתה לאחר אכילה אז חייב לברך ואם לאו אינו חייב אלא מדרבנן:

(כו) והוא תאב לשתות – דאם אינו תאב לשתות לכו"ע חייב מדאורייתא אף בלי שתיה:

(כז) וטוב ליזהר לכתחלה – ר"ל דלפי פסק המחבר מקודם דאם יש מי שמחוייב בדבר מדאורייתא שיודע לברך מצוה שיברך הוא להוציא אחרים טוב לחוש גם לשיטה זו שיברך מי ששתה אחר אכילתו להוציא אחרים דהוא מחוייב בודאי מדאורייתא אם לא שאותן ששתו אין יודעין לברך דאז יוכל להוציא אותן אפילו מי שלא שתה וכמו שכתב גם המחבר לענין כדי שביעה:

(כח) שיברך מי ששתה – ואעפ"כ אם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע דחייבין מדאורייתא לדעת הפוסקים אף שלא שתו ודעת המרדכי בשם הרא"מ דעת יחידאה היא. מי שהיה שבע קודם שאכל ואכל אכילה גסה שלא היה צריך לאותה אכילה אעפ"כ אם נהנה גרונו מאותה אכילה מברך עליו לפניו ולאחריו ומוציא אחרים ואם נפשו קצה עליו ואינו נהנה גרונו אינו ראוי לברך לא לפניה ולא לאחריה לפי שזו אינה חשובה אכילה כלל לכל מצות שבתורה כמו שנתבאר בסימן תע"ו ובסימן תרי"ב:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - בעברית