שולחן ערוך - אורח חיים

סימן קפג – המברך איך יתנהג בכוס של ברכת המזון

ובו י"ב סעיפים

ו מִשֶּׁנָּתְנוּ לוֹ כּוֹס לְבָרֵךְ לֹא יָשִׂיחַ הַמְבָרֵךְ; וְהַמְּסֻבִּין אֵין לָהֶם לְהָשִׂיחַ מִשֶּׁהִתְחִיל הַמְבָרֵךְ, לֹא מִבַּעְיָא בִּשְׁעַת שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, שֶׁצְּרִיכִין לִשְׁמֹעַ וּלְהָבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר הַמְבָרֵךְ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה אֵין לָהֶם לְהָשִׂיחַ; וְאִם עָבְרוּ וְשָׂחוּ בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה בְּשָׁעָה שֶׁהַמְבָרֵךְ שׁוֹתֵק מְעַט, יָצְאוּ. הגה: אֲפִלּוּ אִם סָח הַמְבָרֵךְ עַצְמוֹ, אֲבָל אִם שָׂחוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, לֹא יָצְאוּ.

ז
 נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁכָּל אֶחָד מֵהַמְּסֻבִּין יֹאמַר (ט) בְּלַחַשׁ עִם הַמְבָרֵךְ כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וַאֲפִלּוּ הַחֲתִימוֹת. הגה: וְיַקְדִּים לְסַיֵּם קְצָת קֹדֶם הַמְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲנֶה אָמֵן, כְּדִלְעֵיל סי' נ"ט. אֵין נוֹתְנִין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אֶלָּא (י) לְטוֹב עַיִן (גְּמָרָא פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין). 

באר היטב  (ט) בלחש. והב"ח כתב דיותר טוב לשמוע וכ"כ בתשו' פנים מאירות סי' נ"ז ע"ש. ובט"ז כתב הואיל בעו"ה שבאותו פעם שהמברך מברך בזימון אין שומעין לו ומדברים דברים אחרים ובפרט בסעודות גדולות וטוב מאוד היה הדבר שלא לברך בזימון כלל דאז היה כ"א מברך בפני עצמו משא"כ עכשיו שטועים לומר שהם יוצאים בברכת המברך. ע"כ חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עם המברך ע"ש ובתשב"ץ כתב דצריכים לשמוע עד הזן את הכל שהוא ברכת הזימון וכתב המגן אברהם וכ"נ עיקר: (י) לטוב עין. פי' לשונא בצע וגומל חסד בממונו. רש"י:


ח
 לְעִנְיַן לִשְׁאֹל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִפְּנֵי הַיִּרְאָה אוֹ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁדִּינָהּ כִּתְפִלָּה.

משנה ברורה

סימן קפג – המברך איך יתנהג בכוס של ברכת המזון

ובו י"ב סעיפים

סעיף ו

(כא) משנתנו לו כוס – ועד אחר שתייתו שהוא לאחר גמר בהמ"ז:

(כב) משהתחיל המברך – אבל מקודם רשאין להשיח אף שכבר נטל המברך הכוס בידו ויש מן הפוסקי' דס"ל להחמיר בזה ונכון לחוש לדבריהם:

(כג) שצריכין לשמוע וכו' – דהמברך מוציא אותם בבהמ"ז ואם לא ישמעו לא יצאו:

(כד) אין להם להשיח – דכיון דשומע כעונה הרי הם כמברך עצמו:

(כה) אפי' – דהשיחה שבינתים אינה מפסדת הברכות בדיעבד. ודע דמ"א מצדד דכ"ז הוא דוקא בשיחה בשוגג אבל במזיד אפילו בשיחה מועטת ואפילו בין ברכה לברכה חוזר לראש בהמ"ז וכמו גבי תפלה לעיל בסימן קי"ד ס"ז אמנם בא"ר נשאר בדין זה בצ"ע וכן הכרענו לעיל בסימן ס"ה במ"ב דבדיעבד אין לחזור אפילו כששח במזיד וע"ש בבה"ל אך לכתחלה יש ליזהר בזה הרבה. ואם היה בין ברכה לברכה שיהוי מרובה שהיה יכול באותו הזמן לגמור כל בהמ"ז מראש ועד סוף אפילו אם לא שח כלל בינתים י"א דצריך לחזור לראש בהמ"ז ודוקא אם השיהוי היה מחמת אונס שהיה צריך לנקביו או שהיה המקום אינו נקי וכמבואר לעיל בסימן ס"ה לענין ק"ש וה"ה כאן ועיין בבה"ל שכתבנו דאין דין זה ברור למעשה דיחזור בשביל שהיה בין ברכה לברכה אך אם שיהוי כזה היה באמצע ברכה צריך לחזור ורק לראש הברכה:

(כו) לא יצאו – ותלוי בזה דאם לא גמר המברך עדיין את הברכה חוזרין המסובין ומברכין בעצמן ממקום שפסקו לשמוע לדברי המברך ואם גמר המברך את הברכה וכוונו לשמוע צריכין המסובין לחזור לתחלת הברכה ולברך בעצמן דכיון שדלגו באמצע הוי כלא אמרוה כלל. וכ"ז דוקא אם ע"י השיחה שבאמצע לא שמעו ודלגו דברים שהם מעיקר הברכה כמו ברית ותורה וכיו"ב שהם לעיכובא כמ"ש בסימן קפ"ז אבל אם דלגו רק דברים שהם שלא מעיקר הברכה יצאו בדיעבד ואינם צריכים לחזור בשביל זה וכ"ש אם לא דלגו כלל כגון שהמברך עצמו שח אז באמצע ושחו גם הם אף דבודאי שלא כדין עשו מ"מ בדיעבד יצאו ואינם צריכים לחזור:

סעיף ז

(כז) נכון הדבר – היינו אף דמדינא היה יותר נכון שישמעו המסובין כל הבהמ"ז מפי המזמן והוא יוציאם בברכתו ובעצמן לא יברכו כלל מ"מ בעבור שמצוי בעו"ה שהמסובין מסיחין דעתם ואינם מכוונין לדברי המברך כלל ונמצא שחסר להם בהמ"ז לגמרי ומבטלין עשה דאורייתא בידים לכך נכון כהיום יותר שהמסובין יאמרו בעצמן בלחש כל מלה ומלה עם המברך כדי שיברכו יחדו ונקרא עי"ז ברכת זימון ומתקיים מה שאמר הכתוב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו דמזה ילפינן ברכת זימון וכמ"ש לקמן [בסימן קצ"ב במ"ב]:

(כח) כל ברכה וברכה – ועכ"פ יזהרו לומר עמו בלחש ברכה ראשונה דאל"ה להרבה פוסקים לא מקרי זימון כלל וכדלקמן בסימן רי"ש [אחרונים] ולפ"ז מה שנוהגין הרבה אנשים שאחר שאמרו ברוך שאכלנו וכו' כל אחד ואחד מברך בקול רם בפ"ע שלא כדין הם עושין אלא המברך צריך לברך ברכה ראשונה עכ"פ בקול רם כדי שישמעו המסובין והם יאמרו בלחש עמו מלה במלה ורק בסיום הברכה יקדימו לסיים כדי שיענו אמן כמו שכתב רמ"א ועיין במ"א שהוא מצדד להורות כהתשב"ץ שס"ל דעד הזן את הכל צריכין לשתוק ולשמוע ולכוין לצאת מן המברך [ומשם ואילך יברכו בעצמן בלחש עם המברך] דעד שם היא ברכת הזימון אבל אין אנו נוהגין כן ומ"מ הטוב והישר כשיודע במסובין שיכוונו לדבריו לעשות כהתשב"ץ רק שיודיע להם מתחלה שיכוונו לצאת וגם הוא יכוון להוציאם ודוקא כשהשומעים כלם מבינים לשון הקדש דאל"ה בודאי טוב יותר שיברכו בעצמן כל הבהמ"ז ולא לצאת מן המברך [א"ר]:

(כט) לטוב עין – שהוא שונא בצע וגומל חסד בממונו שנא' טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך [גמרא]:

סעיף ח

(ל) שדינה כתפלה – שאין שואלין ומשיבין כלל והטעם מדמצינו שהחמירו חכמים בבהמ"ז שאין מברכין אלא במקום אחד כתפלה לאפוקי ק"ש שיכול לאומרה במהלך מן פסוק ראשון ואילך וי"א מעל לבבך ואילך וכדלעיל סימן ס"ג ע"ש במ"ב:

חדש באתר - שיעורים בהלכה יומית באידיש ובעברית - לרגל מחזור ט"ז

שיעור בהלכה יומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - באידיש

שיעור בהלכה היומית מאת פה מפיק מרגליות
הרב איסר המאירי שליט"א - בעברית