סימן תקמד – דין צרכי רבים בחל המועד
ובו ב' סעיפים


ב
 נִרְאֶה לִי שֶׁאִם אֵין לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה כָּשֵׁר לִקְרוֹת בּוֹ בְּצִבּוּר, מֻתָּר לְהַגִּיהַּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד כְּדֵי לִקְרוֹת בּוֹ בְּצִבּוּר; וְכֵן בְּסִפְרֵי מִקְרָא (ג) וּגְמָרָא שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לְהַגִּיהָם בַּמּוֹעֵד מִשּׁוּם דַּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד. וְאִם אֵין לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה כְּלָל, אִם אֶפְשָׁר לְכָתְבוֹ כֻּלָּהּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד עַל יְדֵי סוֹפְרִים הַרְבֵּה, יִכְתְּבוּהוּ, דְּצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד הוּא לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר בַּמּוֹעֵד. הגה: וְהוּא הַדִּין שְׁאָר סְפָרִים לִלְמֹד בָּהֶם (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן פ"ה וְרוֹקֵחַ).


ג
 
כּוֹתֵב אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ, וְטוֹוֶה עַל (ד) יְרֵכוֹ תְּכֵלֶת וְצִיצִית (בֵּית יוֹסֵף) לְבִגְדּוֹ; וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, כּוֹתֵב וּמוֹכֵר לַאֲחֵרִים כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ. הגה: אוֹ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ הוֹצָאוֹתָיו יוֹתֵר (ה) בְּרֶוַח לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב; (טוּר) וְאִם כְּתָבָן כְּדֵי לְהַנִּיחָן בַּמּוֹעֵד, בְּכָל עִנְיָן (ו) שָׁרֵי (סְמַ"ג). וְאֵינוֹ אָסוּר רַק כְּתִיבָה, אֲבָל עֲשִׂיָּתָן שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת).


ד
 
מֻתָּר לִכְתֹּב (ז) חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו וְלַחֲשֹׁב יְצִיאוֹתָיו. הגה: וְהוּא הַדִּין הַכְּתָבִים שֶׁכּוֹתְבִים כְּשֶׁמַּלְוִין עַל מַשְׁכּוֹנוֹת, שָׁרֵי (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי כָּל בּוֹ וּמַהֲרִי"ל סוֹף פ' מִי שֶׁהָפַךְ).

פרוש המשנה ברורה 

סעיף ב

(ו) לקרות בו בצבור – דצורך המועד הוא ואפילו מעשה אומן שרי וכמו שנתבאר בסימן תקמ"ד ס"ב:

(ז) מותר להגיהו – וה"ה אם חסר איזה אות או תיבה מותר לכתוב:

(ח) וכן בספרי מקרא וכו' – תמוה הא יכול ללמוד בהם אפילו אינם מוגהים רק יעשה רושם במקום הטעות ואחר המועד יתקנם וצ"ל דמיירי שמגיה מתוך השכל ולא מתוך ספר אחר ואפשר שאחר יו"ט ישכח עיון הזה והוי דבר האבד [ט"ז] ומ"א תירץ דמיירי שאינו יכול ללמוד מתוכו ע"י הרבה טעיותיו אם אינו מגיה מתחלה וזה נחשב דבר האבד מה שאינו לומד:

(ט) שאר ספרים ללמוד בהם – ר"ל שצריך ללמוד בהם במועד מותר להעתיקם כדי ללמוד בהם. ועיין בב"י דמשמע שם דוקא אם הוא צורך רבים אבל מדברי המ"א והגר"א משמע דאפילו צורך עצמו מותר:

סעיף ג

(י) לעצמו – אפילו להניחן אחר המועד דאלו להניחן בתוך המועד [במקומות שנוהגין להניח בחוה"מ] אפילו לאחרים שרי וכדלקמן בהג"ה:

(יא) על יריכו – לאו דוקא דאפילו בפלך שרי ולא אתי לאפוקי אלא בגלגל דאוושא מילתא טובא:

(יב) לבגדו – אפי' להניחן בבגדו וללובשו אחר המועד וכנ"ל:

(יג) ומוכר לאחרים וכו' – היינו אפילו האחרים אינם לוקחים אלא להניחן אחר המועד שרי דלא גרע משאר מלאכות דשרי לבעה"ב לשכור לזה פועל שאין לו מה לאכול וכדלעיל בסימן תקמ"ב ס"ב:

(יד) או שיהיו לו וכו' – ר"ל אפילו יש לו מה יאכל דבעלמא אסור לעשות מלאכה הכא דהוא מצוה הקילו כדי שיהיה לו יותר וכו' אבל אופן זה אין להקל רק היכא דהקונה לוקחו כדי לקיים מצות תפילין בחוה"מ גופא אבל לא כשלוקחו בשביל אחר המועד ועיין בבה"ל:

(טו) יותר בריוח לשמחת יו"ט – אבל כשאין צריך גם לזה שהוא עשיר אסור לכתוב וליקח שכר אבל לכתוב בחנם בשביל חבירו כדי שיהיה יוכל לקיים בחוה"מ מצות תפילין דעת הטור דשרי ואלאחר המועד לכו"ע אסור:

(טז) ואם כתבן כדי להניחן במועד – אף דמתחלה מיירי ג"כ דכתבן כדי להניחן במועד זה קאי אדברי המחבר שכתב בריש הסעיף כותב אדם תו"מ לעצמו משמע מזה דלאחרים לא יצוייר שום היתר אם לא שאין לו מה יאכל ע"ז כתב דזהו דוקא כשכותב בשביל אחר המועד אבל כשכותב לאחר כדי להניחן במועד גופא מותר אף בשכר בין יש לו מה לאכול בין אין לו מה לאכול וזהו מה שסיים בכל ענין שרי:

(יז) ואינו אסור וכו' – קאי לכותב כדי להניחם אחר המועד דאסור בשכר אא"כ אין לו מה יאכל ואהא קאמר דאינו אסור רק הכתיבה אבל עשייתן שרי והטעם דכיון דצורך מצוה הוא לא גזרו:

סעיף ד

(יח) מותר לכתוב חשבונותיו – דהוי דבר האבד שמא ישכח ואם אינו דבר האבד אסור אא"כ הוא לצורך המועד שצריך לחשוב מה שמוציא על המועד אבל אז אינו שרי לכו"ע כ"א מעשה הדיוט כמ"שסימן תקמ"ד ועיין לעיל סק"ד וע"כ יראה לכתוב אותן בכתב משיט"א ואם חשבונותיו כתובים כבר רק שרוצה לסדרם אסור במועד. ואפילו בשאינם כתובים מכבר יראה עכ"פ שלא לכוין אותם במועד [א"ר]:

(יט) וה"ה הכתבים שכותבים וכו' – דהוי דבר האבד שמא ישכח ופשוט דה"ה הסחורות שמותר למוכרן בחוה"מ כגון שהם לצורך המועד וכנ"ל בסימן תקל"ט ס"י וי"א מותר החנוני לכתוב ההקפות שמקיף כדי שלא ישכח: