סימן תקסט – דין נודר בעת צרה
וּבוֹ ב' סְעִיפִים

ב יָחִיד שֶׁמִּתְעַנֶּה עַל צָרָה וְנוֹדַע שֶׁקֹּדֶם קַבָּלַת הַתַּעֲנִית כְּבָר עָבְרָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׁלִים. הגה: וְה"ה לְצִבּוּר שֶׁשָּׁמְעוּ אַחַר (ג) חֲצוֹת שֶׁקִּבְּלוּ הַתַּעֲנִית בְּטָעוּת, אֵינוֹ צָרִיךְ (ד) לְהַשְׁלִים (תה"ד סי' ר"פ).


סימן תקע – דין חנכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחנה שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית,
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א
 
יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְאֵרְעוּ בָּהֶם שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם קִבְּלוֹ בִּלְשׁוֹן (א) קַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, אֵין צָרִיךְ הַתָּרָה; וְאִם קִבְּלוֹ בְּלָשׁוֹן (ב) הֲרֵי עָלַי, שֶׁהוּא לְשׁוֹן נֶדֶר, (ג) צָרִיךְ הַתָּרַת חָכָם, וְיִפְתַּח בַּחֲרָטָה שֶׁיֹּאמַר לוֹ: אִלּוּ שַׂמְתָּ אֶל לִבְּךָ שֶׁיֶּאֶרְעוּ בָּהֶם אֵלּוּ הַיָּמִים לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וּמַתִּיר לוֹ. וּלְהָרַמְבָּ"ם, מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר וּפָגְעוּ בּוֹ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טובים אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ, חַיָּב לָצוּם בָּהֶם אִם לֹא יַתִּירוּ לוֹ; אֲבָל אִם פָּגַע בּוֹ חֲנֻכָּה וּפוּרִים, נִדְרוֹ בָּטֵל וְלֹא יָצוּם בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִדִּבְרֵיהֶם וּצְרִיכִים חִזּוּק. הגה: וְהַמִּנְהָג כִּסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה. מִי שֶׁנָּדַר לְהִתְעַנּוֹת סָךְ יָמִים וְאָמַר: חוּץ מִיָּמִים טוֹבִים, אֵין חֲנֻכָּה (ד) וּפוּרִים בַּכְּלָל; וְאִם אָמַר שֶׁדַּעְתּוֹ הָיָה עֲלֵיהֶם, הוֹלְכִים אַחֲרָיו (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תרצ"ט); אֲבָל (ה) עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּכְּלָל, וְהָכֵי (ו) נָהוּג וּדְלֹא כְּמוֹ שֶׁפָּסַק בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן רט"ו (סָעִיף ב').


ב
 
הַנּוֹדֵר לְהִתְעַנּוֹת בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים, דִּינָם שָׁוֶה לְנוֹדֵר לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְאֵרְעוּ בָּהֶם יָמִים הַלָּלוּ; אִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, דִּינוֹ כִּמְקַבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, וְאִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן קַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, דִּינוֹ כִּמְקַבֵּל בִּלְשׁוֹן קַבָּלַת תַּעֲנִית.

משנה ברורה 

סעיף ב

(ז) ונודע שקודם קבלת התענית – דנמצא שהיתה הקבלה בטעות אבל אם עברה אחר קבלת התענית אף שלא התחיל עדיין להתענות צריך להשלים [א"ר וש"א]:

(ח) אחר חצות – ר"ל אפילו לאחר חצות שעבר רוב היום בתענית אפ"ה לא ישלימו וכ"ש קודם חצות:

(ט) אין צריכים להשלים – ובזה אין שייך לת"ח ורוב צבור להחמיר כיון שהיה בטעות אם לא שכבר העריב היום ביותר:

סעיף א

(א) יחיד שקבל עליו תענית וכו' – דאלו אם גזרו תענית על הצבור בא"י והתחילו להתענות ואירע בהם אלו הימים חל גזירתם בדיעבד וכדלעיל בסימן תי"ח משא"כ ביחיד:

(ב) א"צ התרה – דאין כח קבלתו חל כלל על יום זה ועיין בסימן תי"ח במ"ב סק"ז מש"כ שם:

(ג) בלשון הרי עלי – פי' שאמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם ומשום דנדר חל אפילו על דבר מצוה דנדר אוסר החפץ עליו ואין שום ציווי על החפץ אבל בשבועה שנשבע להתענות בימים אלו אינו חל וכמבואר בס"ג משום דשבועה אוסר נפשיה על חפצא והוא כבר מצווה שלא לעשות כן:

(ד) שהוא לשון נדר – כתב מ"א דאם אמר הריני נודר להתענות יום אחד לא מיקרי נדר ולכן נהגו שמי שאמר הריני נודר להתענות ב' וה' כל ימות השנה א"צ להתענות בר"ח וא"צ התרה ועיין בפמ"ג. ועיין ביו"ד סימן ר"ו ס"ה:

(ה) צריך התרת חכם – ויראה להתיר כדי שלא יהיה מחוייב להתענות [ואם לא התיר והתענה צריך למיתב אח"כ תענית לתעניתו כדי שיכופר לו על מה שהתענה בימים אלו וכנ"ל בסימן תקס"ח ס"ה] וכשמתיר לו ממילא הותר כל הימים (יו"ד סי' רט"ו):

(ו) ופורים – שאין אלו הימים נקראין יו"ט וה"ה ר"ח אבל חוה"מ מקרי יו"ט:

(ז) הולכין אחריו – פי' ואין מחוייב להתענות:

(ח) ערב יום הכיפורים בכלל – דבנדרים הולכין אחר לשון ב"א ובלשון ב"א מקרי יו"ט. ועיין לקמן בסימן תר"ד במ"ב סק"ב:

(ט) והכי נהוג – ר"ל כסברא הראשונה הנ"ל ולא כדעת הרמב"ם:

(י) סי' רט"ו ס"ד – כצ"ל. ועיין בש"ך שם מש"כ בזה:

סעיף ב

(יא) דינו שוה וכו' – ר"ל דאף שפרט בפי' אלו הימים מ"מ אם הוציאו בלשון נדר חל דנדר חל אף על דבר מצוה כנ"ל: