סימן תרמה – דיני לולב

וּבוֹ ט' סְעִיפִים

ג בְּרִיַּת עָלִין שֶׁל לוּלָב כָּךְ הִיא: כְּשֶׁהֵם גְּדֵלִים, גְּדֵלִים שְׁנַיִם שְׁנַיִם וּדְבוּקִים מִגַּבָּן, וְגַב שֶׁל שְׁנֵי עָלִין הוּא הַנִּקְרָא תִּיֹּמֶת; נֶחְלְקָה הַתִּיֹּמֶת בְּרֹב הֶעָלִין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף), פְּסוּלָה; הָיוּ עָלָיו אַחַת אַחַת מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ וְלֹא הָיָה תִּיֹּמֶת, אוֹ שֶׁכָּל עָלָיו כְּפוּלִים מִצִּדּוֹ הָאֶחָד וְצַד הַשֵּׁנִי עָרֹם בְּלֹא עָלִין, פָּסוּל. הגה: וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים לוֹמַר דְּאִם נֶחְלַק הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן הָאֶמְצָעִי שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה עַד הַשִּׁדְרָה, מִקְרֵי נֶחְלְקָה הַתִּיֹּמֶת וּפָסוּל; וְהָכֵי נוֹהֲגִין (ת"ה סי' צ"ו). מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, נוֹהֲגִין לִטֹּל לוּלָב שֶׁלֹּא נֶחְלַק הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן כְּלָל כִּי יֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בְּנֶחְלַק (ה) קְצָת; וְאִם אוֹתוֹ הֶעָלֶה אֵינוֹ כָּפוּל מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, פָּסוּל (כָּל בּוֹ). 


ד
 
לֹא הָיוּ עָלָיו זֶה עַל גַּב זֶה כְּדֶרֶךְ כָּל הַלּוּלָבִין, אֶלָּא זֶה תַּחַת זֶה, אִם רֹאשׁ זֶה מַגִּיעַ לָעִקָּר שֶׁלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁנִּמְצָא כָּל שִׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב מְכֻסֶה בְּעָלִין, כָּשֵׁר; וְאִם אֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִקָּר שֶׁל זֶה, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ הַרְבֵּה עָלִין זֶה עַל זֶה אֶלָּא מִכָּל צַד יוֹצֵא אֶחָד לְמַטָּה סָמוּךְ לְעִקָּרוֹ וְעוֹלֶה עַל רֹאשׁוֹ, פָּסוּל.


ה
 
לוּלָב שֶׁיָּבְשׁוּ רֹב עָלָיו אוֹ שִׁדְרָתוֹ (טוּר), פָּסוּל; וְשִׁעוּר הַיַּבְשׁוּת מִשֶּׁיִּכְלֶה מַרְאֵה יַרְקוּת שֶׁבּוֹ וְיַלְבִּינוּ פָּנָיו. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מִקְרֵי יָבֵשׁ אֶלָּא כְּשֶׁנִּתְפָּרֵךְ (ו) בְּצִפֹּרֶן מֵחֲמַת יַבְשׁוּתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין לוֹלָבִין מְצוּיִין (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ז').

 

משנה ברורה:

סעיף ג

(יא) ברוב העלין – ורוב כל עלה ועלה:

(יב) פסולה – דהוי כאלו ניטלו לגמרי. והנה לדעה זו הראשונה אין שום נ"מ בין שאר העלין לעלה האמצעית ואם נחלקה אפילו כולה כשירה:

(יג) וצד השני ערום בלא עלין פסול – עיין בחי' הריטב"א דבזה ודאי פסול כל שבעה ימים אבל באחת אחת מתחלת ברייתו מסתפק שם עיי"ש:

(יד) העלה העליון – שדרכה להיות כפול כשאר עלי הלולב:

(טו) האמצעי – ואם כלה השדרה בשני עלין יש על שניהם שם תיומת ואם נחלקה אחת מהם פסול:

(טז) עד השדרה – עיין בביאור הגר"א שהסכים דלדינא יש להחמיר ברובו דבכל פסול רובו ככולו ועל מקצתו אין להחמיר כלל:

(יז) ופסול – היינו ביום הראשון אבל בשאר הימים כשר:

(יח) לכתחלה מצוה מן המובחר וכו' – היינו אם יש לו לולב אחר אבל א"צ לברך על לולב של חבירו משום זה:

(יט) כי יש מחמירין וכו' – וטעמם דע"י הנענועים רגיל להיות בסופו סדוק כולו ועיין בט"ז דלדעתו אין להחמיר בזה רק אם נחלק כשיעור טפח ובח"א כתב דלדעה זו יש להחמיר אפילו במשהו ועיין במה שכתבנו בסקט"ז בשם הגר"א וע"כ אם יש לו לולב אחר יותר טוב לברך עליו משום מהיות טוב וגו' אבל מדינא אין לחוש לזה כלל כ"ז שלא נחלק רובו ועיין לקמיה בס"ז דאם נתרחקו ב' סדקיו זה מזה עד שנראה כשנים פסול:

סעיף ד

(כ) ואם אין וכו' פסול – הטעם בכל זה שאינו הדר:

סעיף ה

(כא) לולב שיבשו וכו' – שאין זה הדר:

(כב) רוב עליו – ואם יבש העלה העליונה התיומה פוסל הראב"ד:

(כג) או שדרתו – מיהו הרב ב"י כתב דאין מצוי שיהא שדרתו יבש והעלין לחים וליכא לספוקי בזה:

(כד) משכלה מראה ירקות שבו – שזהו סימן שכלה הלחלוחית שבו:

(כה) בצפורן – ורוב הפוסקים לא הסכימו לפירוש זה אלא שרמ"א כתב דעה זו כדי ליישב מנהגם שנהגו כך במקומותיו לסמוך ע"ז לפי שאין לולבין מצויין ע"כ אין להקל בזה כ"ז שיש בעיר לח: