סימן תרכט – ממה צריך להיות הסכך
וּבוֹ י"ט סְעִיפִים

ו בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים וְקַשׁ וְשִׁפָּה וְגֶמִי, בֵּין שֶׁהִיא חֲלָקָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לִשְׁכִיבָה, בֵּין שֶׁאֵינָהּ חֲלָקָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִשְׁכִיבָה, אִם הִיא קְטַנָּה, סְתָמָא עוֹמֶדֶת לִשְׁכִיבָה וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאָהּ (ה) לְסִכּוּךְ. הגה: דְּהַיְנוּ שֶׁרֹב בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר עוֹשִׂין אוֹתָהּ לְסִכּוּךְ (הָרֹא"שׁ פ"ק דְּסֻכָּה); וְאִם הִיא גְּדוֹלָה, סְתָמָא עוֹמֶדֶת לְסִכּוּךְ וּמְסַכְּכִין בָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה דְּהַיְנוּ (ו) שֶׁמִּנְהַג הַמָּקוֹם לִשְׁכַּב עָלֶיהָ; וְהָנֵי מִילֵי שֶׁאֵין לָהּ שָׂפָה, אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ שָׂפָה בְּעִנְיָן שֶׁרְאוּיָה לְקַבֵּל, אֲפִלּוּ אִם נִטַּל שְׂפָתָהּ אֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. הגה: בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְבֹּעַ מַחְצְלָאוֹת (ז) בַּגַּגִּין כְּעֵין תִּקְרָה, אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶם (כָּל בּוֹ).


ז
 
יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מֻתָּר לְהַנִּיחַ סֻלָּם עַל הַגַּג כְּדֵי לְסַכֵּךְ (ח) עַל גַּבָּיו. הגה: וְלָכֵן אֵין לְסַכֵּךְ עָלָיו; וַאֲפִלּוּ לְהַנִּיחוֹ עַל הַסְּכָךְ (ט) לְהַחֲזִיקוֹ, אָסוּר; וְהוּא הַדִּין בְּכָל כְּלִי הַמְקַבֵּל טֻמְאָה, כְּגוֹן סַפְסָל וְכִסֵּא שֶׁמְּקַבְּלִין טֻמְאָה מִדְרָס (מַהֲרִי"ל).


ח
 
לְחַבֵּר כְּלֻנְסָאוֹת הַסֻכָּה בְּמַסְמְרוֹת שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ לְקָשְׁרָם בִּבְלָאוֹת (פֵּרוּשׁ חֲתִיכוֹת שֶׁל בְּגָדִים בְּלוּיִים) שֶׁהֵם מְקַבְּלִים טֻמְאָה, (י) אֵין קְפֵידָא.

 

משנה ברורה:

סעיף ו
(יד) שאינה ראויה לשכיבה – אין הלשון מדוקדק דאי אינה ראויה כלל אמאי אמרינן דסתמא לשכיבה אלא ר"ל שאינה שאינה ראויה כ"כ וכן הוא בהדיא בטור:

(טו) אם היא קטנה – היינו כדי שכיבה:

(טז) סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה וכו' – פי' דכיון דסתמא לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה לכשישכב בה הזב וכיון שכן אף מעתה אינה ראויה לסיכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו וכנ"ל:

(יז) דהיינו שרוב וכו' – הנה אם עשאה בפירוש לסיכוך מהני אפילו במקום שאין מנהג מבורר בעיר בזה ולא אתי הרמ"א לאפוקי רק ההיפוך דאם המנהג בעיר לשכיבה לא מהני במה שהוא עושה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך דמי יודע דבר זה ואתו כ"ע לסכוכי בהו. ופעמים שדבר זה מהני גם להקל דהיינו אם עשאה סתמא או שאינו ידוע לן אם עשאה לסיכוך או לשכיבה ורוב בני העיר עושין אותה לסיכוך תלינן שגם הוא עשה לסיכוך:

(יח) אלא א"כ עשאה לשכיבה דהיינו וכו' – אין ר"ל לאפוקי אם היה המנהג לסיכוך אז גם מחשבה דידיה שחשב לשכיבה לא מהני מידי ומותר לסכך דזה אינו דכיון שחשב לשכיבה הרי ירדה לה תורת טומאה ואסור לסכך אלא אתי לאשמועינן דלאו דוקא אם עשאה לשכיבה אלא דה"ה אם מנהג המקום לשכיבה הוי כאלו עשאה בעצמו לשכיבה. ואם אינו ידוע מנהג המקום לכו"ע מותר לסכך בה כ"ז שלא ידעינן שעשאה לשכיבה. ודע דבמקומות הללו כל מחצלת עשויות לשכיבה וא"כ אפילו הוא עשאה לסיכוך ג"כ אין מסככין בם:

(יט) בענין שראויה לקבל – ר"ל כיון שראויה לקבל הרי יש עליה שם כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה וה"מ בסתמא אז אמרינן דכיון שיש לה שפה מוכח דנעשית לקבלה וממילא מקבלת טומאה אבל אם דעתו בהדיא לסיכוך אע"פ שיש לה שפה אינה מקבלת טומאה וקיבול זה אינו חשיב כלום כיון שאינה עשויה לקבלה ויש מאחרונים שסוברין דכיון שיש לה שפה בכל גווני מקבלת טומאה ואין מסככין בה:

(כ) אפילו אם ניטל שפתה – דומיא דכל שברי כלים שאין מסככין בהם מדרבנן וכנ"ל בס"ב:

(כא) אין מסככין בהם – ר"ל אפילו נעשו לסיכוך שאין מקבלין טומאה גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית שעשוי ממחצלאות ומחצלאות של תקרת הבית פסולין מן התורה שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה:

סעיף ז
(כב) יש להסתפק אם מותר וכו' – יש מאחרונים שמפרשי דהספק הוא אם מותר לסכך בסולמות [ומיירי שהסולם הוא רחב ארבעה טפחים דסכך פסול אינו פוסל באמצע פחות מד"ט כדלקמן בסימן תרל"ב] ומקום הספק הוא מפני שהוא פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן ויש צד לאיסור כיון דיש נקבים ביריכי הסולם שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול ויש מאחרונים שמפרשי דמיירי בסולם שאינו רחב דאי הוה רחב בודאי יש לנו להחמיר דדמי לבית קיבול ואין לסכך בו אלא מקום הספק הוא דהלא עכ"פ בכלל מעמיד הוא ואפשר דיש לנו להחמיר שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבוא לסכך בו ואע"ג שמעמידין הסכך על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם וכן העתיקו כמה אחרונים לדינא דלכתחלה יש ליזהר שלא להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים קי"ל דמותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כדמוכח בסוף סי' תר"ל:

(כג) ולכן אין לסכך עליו – עיין בד"מ [והעתיקו הגר"א בביאורו] דמיפשט פשיטא ליה דאסור לסכך בו דבית קיבול הוא ומקבל טומאה וממילא בודאי יש להחמיר שלא לסכך על גביו ומכ"ש בסולמות של עגלות או סולם של אבוס הנתון על שתי יתידות ומספוא שם למאכל בהמה בודאי בית קבול גמור הוא ומן התורה טמאין אכן כשאין להסולם נקבים והשליבות תקועין על היריכות במסמרים הם בכלל פשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אף מדרבנן ויש שמחמירין אף בזה משום לא פלוג:

(כד) ואפילו וכו' להחזיקו אסור – דגם זה בכלל מעמיד הוא ומלבד זה עכ"פ סכך פסול הוא:

(כה) שמקבלין טומאת מדרס – ר"ל שראויין לקבל ואפילו הן חדשים שבודאי לא נטמאו עדיין ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר י"א שמקבל טומאה מדרבנן דדמי לבית קבול וע"כ אין להניח מרא ומגריפה על הסכך להחזיקו או תחת הסכך להעמיד הסכך ואפילו נשברו:

סעיף ח
(כו) לחבר וכו' במסמרות של ברזל – זה מותר לכו"ע אפילו למאן דאוסר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כיון שאין סומך הסכך על המסמורים אלא שמחזיק בהם הכלונסות המעמידים להסכך ומטעם זה ג"כ מותר לקשרם להכלונסאות בבלאות או בחבלים של פשתן ואה"נ דלקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים ראוי ליזהר לכתחילה כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה [אחרונים]: