סימן תקמה – דיני כתיבה בחל המועד
ובו י"א סעיפים

ה מֻתָּר לִכְתֹּב שְׁטַר קִדּוּשִׁין וְשִׁטְרֵי פְּסִיקְתָא, גִּטִּין וְשׁוֹבָרִים, דַּיְיתִיקֵי, מַתָּנוֹת, פְּרוֹזְבּוֹלִין, אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן (פֵּרוּשׁ שִׁטְרֵי פְּסִיקְתָא, שֶׁאָדָם פּוֹסֵק לָתֵת לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ כָּךְ וְכָךְ, וּפֵרוּשׁ דַּיְיתִיקֵי, שְׁטַר דָּא תְּהֵא לְמֵיקַם וְלִהְיוֹת, וּפֵרוּשׁ פְּרוֹזְבּוֹל, פְּרוּז בּוּלֵי וּבוּטֵי כְּלוֹמַר תַּקָנַת הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא יֹאבַד מָמוֹנוֹ, וְתַקָנָה לַלּוֹוֶה שֶׁיִּמְצָא מִי שֶׁיַּלְוֶנּוּ, וּפֵרוּשׁ אִגֶּרֶת שׁוּם, שֶׁשָּׁמוּ בַּיִת דִּין נִכְסֵי לוֹוֶה וּנְתָנָם לַמַּלְוֶה, וְאִגֶּרֶת מָזוֹן, שֶׁמָּכְרוּ בֵּית דִּין אֶת הַקַרְקַע לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת וְכָתְבוּ מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין עַל זֶה, אִי נָמֵי שֶׁקִבֵּל עָלָיו לָזוּן אֶת בַּת אִשְׁתּוֹ); שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין, וְשִׁטְרֵי בֵּרוּרִין וּפִסְקֵי דַּיָּנִין. הגה: וּמֻתָּר לִכְתֹּב כְּתֻבָּה בַּמּוֹעֵד (כָּל בּוֹ); וְיֵשׁ (ח) אוֹסְרִים (סְמַ"ק); וְאִגֶּרֶת שְׁאֵלַת שָׁלוֹם שֶׁאָדָם שׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ עַל דְּבַר פְּרַקְמַטְיָא שֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה; וְיֵשׁ אוֹסְרִין בִּשְׁאֵלַת שְׁלוֹם (טוּר בְּשֵׁם ה"ג); וְנָהֲגוּ (ט) לְהַחְמִיר אֲפִלּוּ בִּכְתִיבָה שֶׁלָּנוּ שֶׁהִיא כְּתִיבָה משיט"א.


ו
 
אֵין כּוֹתְבִין (י) שִׁטְרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד; וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ מַלְוֶה לַלּוֹוֶה וְהַלּוֹוֶה צָרִיךְ לַמָּעוֹת, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ לַסוֹפֵר מַה יֹּאכַל, הֲרֵי זֶה יִכְתֹּב: הגה: וּמֻתָּר לִכְתֹּב שְׁטַר מְכִירָה בַּמּוֹעֵד (תּוֹסָפוֹת); אֲבָל אֵין לִכְתֹּב שְׁטַר (יא) אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת שֶׁקִּבֵּל קֹדֶם הַמּוֹעֵד. (רַ' יְרוּחָם).


ז
 
כָּל הַדְּבָרִים שֶׁמֻּתָּר לִכְתֹּב, אֲפִלּוּ בְּלֹא שִׁנּוּי מֻתָּר; וְכָל מַה שֶּׁאָסוּר לִכְתֹּב, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי (יב) אָסוּר. הגה: וּבְלוּחוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה (יג) מֻתָּר לִכְתֹּב, לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּתָב הַמִּתְקַיֵּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח).

פרוש המשנה ברורה 

סעיף ה

(כ) מותר לכתוב וכו' – הטעם בכל זה י"א משום דכל דבר המזדמן תדיר אע"פ שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי כצרכי רבים חשיבא ואפשר דמקרי צורך המועד הואיל שדבר זה צריכין להם במועד וי"א משום דהוי דבר האבד פן ימותו העדים או ילכו למדינת הים או ימות הנותן או הב"ד:

(כא) פסיקתא – הוא כמו כתיבת תנאים בזמנינו [אחרונים]:

(כב) דייתיקי מתנות – דייתיקי הוא צוואת שכיב מרע ומתנות הוא מתנות בריא:

(כג) כשלא יאבד ממונו – ע"י שמיטה:

(כד) ומיאונין – היינו שטרי מיאונין והוא לקטנה יתומה שהשיאוה אחיה או אמה לדעתה ויוצאת ממנו במיאון בעלמא שתאמר אי אפשי בו וכותבין ע"ז שטר מיאון:

(כה) ברורין – שכותבין זה בורר לו פלוני לדיין וזה פלוני או שטרי טענתא מי שברח בממון אחרים מותר לכתוב עליו גזירות הדיינים והרשאה אבל אם הדבר בטוח שיחזור לעירו אסור:

(כו) ופסקי דינין – מה שפוסקים הדיינין:

(כז) ומותר לכתוב וכו' – ומיירי שנשא ערב הרגל דהא אין נושאין נשים במועד ואף דאסור להתייחד עם אשתו בלי כתובה צ"ל שהיה שעת הדחק שאז רשאי לסמוך להתייחד על עידי קנין [מחה"ש]:

(כח) כתובה במועד – מטעם דבר האבד שמא יבואו לידי ערעור בהסכמת תנאיהם וא"כ במדינתינו שכותבין כל הכתובות בשוה אסור לכתוב לכו"ע אבל תוספת כתובה מה שמוסיף הבעל מרצונו שרי [מ"א] ועיין בפמ"ג דבכתב משיט"א יש להקל אף בזמנינו:

(כט) ויש אוסרים – טעמם דהוי כשט"ח. והלכה כדעה א' ועיין לעיל דבמדינתינו אין להקל כי אם בכתב משיט"א:

(ל) ואגרות שאלת שלום – הטעם מפני שאין אדם נזהר מאד בכתיבתו בתיקונן וכמעשה הדיוט הוא ומקרי צורך המועד קצת מה ששואל בשלום חבירו דאל"כ אסור אף מעשה הדיוט כדלעיל בסימן תקמ"א:

(לא) שאינה אבודה – וכ"ש אם יוכל להגיע לו הפסד כשלא יכתוב דבודאי מותר. וכ"ז מותר להמחבר לכתוב אפילו בלא שינוי ומ"מ בכל גווני אין להקל כ"א בשלא כיון מלאכתו במועד:

(לב) ויש אוסרין – טעמם דכל כתיבה מעשה אומן הוא:

(לג) בשאלות שלום – וכ"ש לענין פרקמטיא:

(לד) ונהגו להחמיר – ונהגו להחמיר לשנות אפילו וכו' כצ"ל. והשינוי הוא שכותבים באלכסון כל השורות ואף דמבואר בס"ז דכל האסור לכתוב אסור אפילו בשינוי [אם לא שהאותיות חתוכות ושבורות באמצעיתן] מ"מ כיון שמדינא מותר לכתוב אגרת שלום בלא שינוי כמ"ש הרב"י אלא שנהגו לשנות די בשינוי זה:

(לה) שהיא כתיבה משיט"א – וכמה אחרונים כתבו דבמדינתינו נהגו להקל בכתב משיט"א וכן בכתב שלנו דאינו מעשה אומן ויש להם על מה שיסמוכו והמחמיר יחמיר לעצמו ונוהגין לשנות קצת לעשות שורה עליונה עקומה ועיין בבה"ל. ודע דבפרקמטיא אבודה לכו"ע יכול לכתוב אפילו בכתב שהוא מעשה אומן וא"צ לשנות כלל:

סעיף ו

(לו) שטר חוב במועד – דיכול להמתין לכתוב את השטר אחר המועד ואם כבר נתן לו המעות אפילו בפני עדים וקנין מותר לכתוב דיש לחוש שמא ימותו העדים ויכפור אח"כ וכמ"ש ס"ה גבי מתנות [מ"א וכן הוא בירושלמי]:

(לז) והלוה צריך למעות – בחוה"מ אפילו שאינו לצורך המועד אבל כשלוה לצורך אחר המועד אסור ואם לא ימצא אחר המועד מעות ללות מותר לכתוב דהו"ל דבר האבד:

(לח) או שאין לו לסופר מה יאכל – לדעת המ"א לעיל בסימן תקמ"ב היינו דוקא שאין לו כלל אפילו לחם ומים ולהי"א שם היינו שאין לו כדי צרכו לשמחת יו"ט:

(לט) לכתוב שטר מכירה במועד – כגון שמכר לו קרקע לצורך המועד (כגון שהיה צריך לחפור שם טיט לתקן תנורו לצורך המועד וכנ"ל בסימן תק"מ וכה"ג) וכנ"ל בסימן תקל"ט בסי"ב אבל כשמכר קודם מועד אסור לכתוב במועד אע"פ שיש לחוש שיחזור בהן כמו שטר אריסות דאסור לקמיה [אם לא דהיה לו אונס או שלא היה לו פנאי לכתוב קודם מועד] והטעם דאף שיחזור המוכר או בעל השדה ליכא פסידא ללוקח או להאריס דיכול לקנות שדה או לקבל באריסות במקום אחר. ואם המוכר צריך למעות ואין הלוקח רוצה ליתן לו כל זמן שאין כותב לו שטר מכירה נראה דמותר וכנ"ל לענין הלואה:

(מ) אבל אין לכתוב שטר אריסות וכו' – באמת ה"ה בשטר מכירה אם מכר לו קודם המועד ג"כ אסור וכנ"ל אלא משום דלענין שטר מכירה יכול לצייר היתר כתיבה כגון שמכרו במועד לצורך המועד משא"כ באריסות וקבלנות לא שייך לומר שיקבל השדה לצורך המועד ולהכי שייך תיבת אבל:

(מא) שקבל קודם המועד – ולא אמרינן בזה דהוי דבר האבד וכנ"ל. מיהו אם נאנס או לא היה לו פנאי לכתוב קודם המועד מותר אף לענין חכירות וקבלנות. אם שלח שלוחו ליריד מותר למשלח לכתוב לו אגרת בענין סחורתו דכל זה הוי דבר האבד [ח"א] והיינו כשלא כיון מלאכתו במועד:

סעיף ז

(מב) כל הדברים וכו' – היינו המבוארים לעיל בס"ה או שהוא דבר האבד:

(מג) אפילו ע"י שינוי אסור – פי' שעושה שינוי בידו בשעת הכתיבה כגון שאוחז הקולמוס בין גודל לאצבע או שעושה שורות עגולות או עקומות והכתב עצמו אין בו שינוי זה אסור אבל אם יש שינוי בכתב עצמו כגון שעושה האותיות חתוכות ושבורות באמצעיתן והיו"ד עושה אותו כעין עיגול קטן זהו מותר. וזהו לענין כתיבה מרובע אבל לענין כתב משיט"א או כתב שלנו עיין לעיל בס"ק ל"ה:

(מד) של שעוה – ואפשר דה"ה בלוחות שלנו כתב הפמ"ג מה שכותבין בקנה עופרת על הלוחות מעופצות בסיד וכדומה אפשר דשרי ע"ש עוד: