סימן תקנד – דברים האסורים בתשעה באב
וּבוֹ כ"ה סְעִיפִים

ו חַיָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכֵן (ו) חוֹלֶה שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל, אֵין צָרִיךְ אֹמֶד אֶלָּא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד, דְּבִמְקוֹם חֹלִי לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן. הגה: וּמִיהוּ נוֹהֲגִין (ז) לְהִתְעַנּוֹת כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָהֶם צַעַר גָּדוֹל שֶׁהָיָה לָחוּשׁ לְסַכָּנָה, וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד.


ז
 
רְחִיצָה אֲסוּרָה בְּט' בְּאָב, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן; אֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם, אָסוּר.


ח
 
(ח) טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּזְמַנָּהּ, מֻתֶּרֶת; אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ, הִלְכָּךְ לֹא תִּטְבֹּל בּוֹ; וְכֵן נָהֲגוּ.

 

משנה ברורה 

סעיף ו

(ט) חיה כל שלושים יום – דמסתמא אמרינן שהיא חלושה, והויא כחולה שאין בו סכנה. ועל כן, אף דלענין יום הכיפורים היא לאחר שבעה כשאר כל אדם, כמו שכתב בסימן תרי"ז, כאן לענין תשעה באב, שהוא דרבנן, לא גזרו במקום חולי.

ועיין בט"ז ובשארי אחרונים, דאפילו ודאי אין בה סכנה, וכן בחולי הכתוב לקמיה, ואפילו לא אמרו צריכין אנו לאכול, מותר בתשעה באב.

ואף שמהרש"ל חולק על עיקר הכרעת השולחן ערוך, ודעתו דלעניין זה שווה תשעה באב ליום הכיפורים, דאפילו אמרה "צריכה אני לאכול", כיון שהוא לאחר שבעה – חייבת להתענות, אם לא שהיא גם כן קצת חולה, הרבה אחרונים הסכימו דמדינא שרי לאכול. אכן כבר נהגו להתענות, כמו שכתב הרמ"א, כל זמן שאין להם חולשה ונתרפאו מלידתן. אבל אם עדיין לא נתרפאה לגמרי, או שהיא קצת חולה או חלושה בטבעה, לא תתענה בתוך ל'.

  • ואם אירע ביולדת בריאה שמתענה ומרגשת באמצע היום שום חולשה יתירה, יש לפסוק שלא תתענה בשארית היום [אחרונים]:

(י) חולה – חסר דעה שנתרפא מיום ליום, מותר בבשר ויין כל ימי השבוע, ולא יתענה בתשעה באב [מהרי"ל]:

(יא) שהוא צריך לאכול וכו' – רוצה לומר שהוא חלוש וחש בגופו, אף על פי שאין בו סכנה, מאכילין אותו:

(יב) אין צריכין אומד – כן צריך להיות, ואתרוייהו קאי, וכן איתא בתורת האדם ובר"ן. והכוונה דאין צריך לאמוד ולשער אם תבוא לידי סכנה על ידי זה שתתענה, דאפילו אם אין בה סכנה, כיון שהיא בכלל חולה, אין צריכה להתענות.

ועיין בליקוטי פרי חדש שכתב, דרוצה לומר דמסתמא מאכילין אותה. אבל אם קים לה להיולדת בגווה דמצית (פירוש שיכולה) להתענות, דהיינו שראתה עצמה בריאה, אז מחויבת להתענות:

(יג) ומיהו נוהגין להתענות וכו' – היינו אפילו אמרה צריכה אני לאכול. ודווקא אחר שבעה; אבל תוך שבעה, אפילו אמרה איני צריכה, אין לה להתענות. וכל שכן תוך שלושה, דבוודאי אסור לה להתענות:

(יד) כל זמן שאין להם צער גדול וכו' – והוא הדין אם היא קצת חולה, וכנ"ל בס"ק ט. ואפילו לא אמרה צריכה אני.

ועיין במגן אברהם שכתב, דאפילו במקום שנוהגין להחמיר, בתשעה באב שנדחה יש להקל שלא תתענה. ועיין באליהו רבה שכתב, דאפילו יולדת שאינה מתענה, תתענה איזה שעות. אכן אם גם זה קשה לה, לא תתענה כלל:

(טו) שהיה לחוש לסכנה – ובאופן זה אסור לה להתענות:

(טז) והמיקל לא הפסיד – ומכל שכן באדם חלוש, והוא חולה שאין בו סכנה, אין כדאי להחמיר [ח"א]:

אין על סעיף ז

סעיף ח

(יז) אבל בזמן הזה – רוצה לומר, שנהגו הנשים לישב על טיפת דם שבעה נקיים דווקא, ממילא אין הטבילה בזמנה, ולמה תטבול? דהרי מצוות עונה לא יוכל לקיים בתשעה באב:

(יח) לא תטבול בו – אלא תרחוץ ותחוף ערב תשעה באב, ולמוצאי תשעה באב חופפת מעט קודם הטבילה, דבעינן סמוך לחפיפה טבילה. ולעניין לבישת לבנים בתשעה באב, עיין לעיל בסימן תקנ"א ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם: