סימן תקסו – דין תענית צבור
וּבוֹ ח' סְעִיפִים
א
 
בְּתַעֲנִית צִבּוּר אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר עֲנֵנוּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא, וְחוֹתֵם: בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָעוֹנֶה לְעַמּוֹ (א) יִשְׂרָאֵל בְּעֵת צָרָה וְאִם שָׁכַח עַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן קי"ט (סָעִיף ד'); וְקוֹרִים וַיְחַל בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה, בֵּין שֶׁחָל בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בֵּין שֶׁחָל בִּשְׁאָר הַיָּמִים. הגה: וּמַפְטִירִין בְּמִנְחָה, דִּרְשׁוּ, וּבְשַׁחֲרִית אֵין מַפְטִירִין, חוּץ מִבְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְקוֹרִים אֲפִלּוּ כְּשֶׁחָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת (מַהֲרִי"ל). וְאִם מִתְעַנִּים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, קוֹרִים שַׁחֲרִית פָּרָשָׁה רְֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּמִנְחָה בְּשֶׁל תַּעֲנִית (ר"ן ספ"ק דְּתַעֲנִית וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ).


ב
 
כְּשֶׁהַצִּבּוּר גּוֹזְרִים תַּעֲנִית עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶם, וְכֵן בְּתַעֲנִיּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁאַחַר הַפֶּסַח וְאַחַר הֶחָג, שֶׁנּוֹהֲגִים בְּאַשְׁכְּנַז לְהִתְעַנּוֹת הַצִּבּוּר, נָהֲגוּ הָרִאשׁוֹנִים לוֹמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר עֲנֵנוּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא, וְלִקְרוֹת וַיְחַל. הגה: מִיהוּ אִם קָבְעוּ הַתַּעֲנִית בְּב' וְה' אֵין דּוֹחִים פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ בְּשַׁחֲרִית, אֶלָּא קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית בַּפָּרָשָׁה וְלָעֶרֶב קוֹרִין וַיְחַל, בִּלְבַד (ב) בה"ב שֶׁמִּתְעַנִּין אַחַר הַפֶּסַח וְסֻכּוֹת שֶׁקּוֹרִין שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וַיְחַל וְהָכֵי נָהוּג. וְיֵשׁ שֶׁתָּמְהוּ עֲלֵיהֶם וְהִקְשׁוּ עֲלֵיהֶם, וְהָרֹא"שׁ יִשֵּׁב קֻשְׁיָתָם; הִילְכָּךְ לְמִנְהַג הָרִאשׁוֹנִים שׁוֹמְעִין; וּמִיהוּ הֵיכָא שֶׁגּוֹזְרִים תַּעֲנִית שֶׁלֹּא לְשׁוּם צֹרֶךְ, אֶלָּא לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, יֵשׁ נוֹהֲגִים לְדוּנוֹ כְּתַעֲנִית צִבּוּר לְעִנְיַן עֲנֵנוּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא וּקְרִיאַת וַיְחַל, וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְדוּנוֹ (ג) כְּתַעֲנִית יָחִיד שֶׁאַף שְׁלִיחַ צִבּוּר אֵינוֹ אוֹמֵר עֲנֵנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְאֵין מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה.


ג
 
אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר עֲנֵנוּ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (ד) עֲשָׂרָה שֶׁמִּתְעַנִּין; וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בָּעִיר עֲשָׂרָה שֶׁמִּתְעַנִּין, כֵּיוָן שֶׁאֵין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עֲשָׂרָה שֶׁמִּתְעַנִּין, לֹא.

משנה ברורה 

סעיף א

(א) בין גואל לרופא:    דכתיב ד' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ד' ביום צרה:


(ב) העונה לעמו ישראל וכו':    ובסידורים שלנו איתא העונה בעת צרה וכן העיקר:


(ג) וקורין ויחל בשחרית ובמנחה:    היינו בכל תענית צבור אבל בט"ב קורין בשחרית כי תוליד בנים וגו' ומפטירין בירמיה אסוף אסיפם כדלעיל בסימן תקנ"ט ס"ד בהג"ה ורק במנחה דומה בקריאה לשאר ת"צ. מה שהקהל אומרים שוב מחרון אפך דרך בקשה וכן ד' ד' אל רחום וחנון וגו' העולה לתורה וכן החזן הקורא אין אומר אותן פסוקים עם הקהל רק אח"כ כשסיימו הקהל אז קורא החזן עם העולה בתורה וראוי ליזהר שהש"ץ ימתין עד שיסיימו כולם ואח"כ יתחיל לקרות כדי שישמעו כולם מתורה:


(ד) בין שחל בשני ובחמישי:    עיין לקמן בס"ב בהג"ה דבתעניתים שאין קבועין לכל מנהגינו שאין דוחין פרשת השבוע בשחרית:


(ה) וקורים:    ויחל בשחרית ובמנחה וה"ה דאומר הש"ץ ענינו בין גואל לרופא:


(ו) קורין שחרית פרשת ר"ח:    ובדיעבד אם קרא ויחל נראה שאין מחזירין אותו דיש לסמוך על הירושלמי דסובר דאף לכתחלה קורין ויחל:

סעיף ב

(ז) מיהו אם קבעו התענית וכו':    היינו אם הצבור גזרו תענית ולאפוקי תעניתים הכתובין אפילו אם חלו בב' וה' דוחין פרשת השבוע וקורין ויחל לכו"ע:


(ח) אין דוחים פרשת השבוע:    דהוא תדיר ואין חשוב תענית שלא נתפשט בכל ישראל לדחות פרשת השבוע. ועיין בא"ר שהביא בשם מלבושי יו"ט שדעתו לדינא להורות כהטור וכדעת רב שר שלום דדוחין פרשת השבוע וקורין ויחל אלא דמ"מ כיון שנהגו כן אין לשנות המנהג ועיין בביאור הגר"א שדעתו ג"כ לדינא כהמלבושי יו"ט ותמה על הרמ"א עי"ש אמנם בא"ר מצדד להורות כהרמ"א שכן נמצא באגודה בשם רבותיו עי"ש. ומ"מ בדיעבד אם התחילו לקרות פרשת ויחל אין לחזור כנלענ"ד:


(ט) אלא קורין בשחרית בפרשה:    ומ"מ הש"ץ אומר ענינו בין גואל לרופא בשחרית ומנחה:


(י) בלבד בה"ב שמתענין אח"פ וכו':    לפי שתעניתים אלו קבעו בכל הארצות ומיעוט הוא אותם שאין מתענים משא"כ בשאר גזירות תענית על מדינה מיוחדת אז אין דוחין פרשת השבוע מכח ויחל וה"ה תענית של כ' סיון ג"כ יש לקרות ויחל אף בשחרית אפילו כשחל ביום ב' וה' שתענית זה הוא קבוע ונתפשט יותר בישראל מב' וה' דאחר פסח וסוכות [ט"ז ול"ח] ונ"ל שהיום שהתענית של כ' סיון אינו קבוע כ"כ שמתענים בו רק יחידים וכן תענית בה"ב שאחר פסח וסוכות דינו כשאר תעניתים ואין דוחין פרשת השבוע בשחרית ולערב קורין ויחל. ואם חל כ' סיון בע"ש שנוהגין שלא להשלים התענית רק עד שעה שיצאו מבהכ"נ צ"ע לענין ענינו איך יעשה וגם לענין קריאת התורה בצבור במנחה:


(יא) יש נוהגין לדונו כת"צ לענין ענינו וכו':    היינו דהש"ץ יאמר ענינו בין גואל לרופא בשחרית ובמנחה וכן ויחל ואם חל ביום ב' וה' לדעת הג"ה לעיל אין דוחין פרשת השבוע:


(יב) ויש וכו':    ולפ"ז ער"ח שקורין יו"כ קטן שנוהגין במקצת מקומות להתענות שהוא משום תשובה לענין ברכת ענינו ולענין קריאת ויחל תלוי במנהג המקומות ויש מקומות שנוהגין לקרות בו ויחל וכן לומר ענינו בין גואל לרופא במנחה ולא בשחרית משום דבמנחה מרבים בסליחות ווידויים ואין למחות ביד הנוהגין כן דיש להן על מה שיסמוכו אכן במקום שאין מנהג אין לקרות ויחל אף במנחה וכן הש"ץ לא יאמר ענינו רק בשומע תפלה. מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית דאגרא דתעניתא צדקתא ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית ליתן לעניים בערב [א"ר] וכן נוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש. ומ"מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש"ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש"ץ [פמ"ג]:

סעיף ג

(יג) בפני עצמה:    אבל יאמרנה בש"ת כשאר יחיד כיון שהוא ת"צ:


(יד) אא"כ יש בבהכ"נ וכו':    ולענין קריאת ויחל כשחל התענית צבור בב' וה' אע"פ שדוחין פרשת השבוע לית כאן ברכה לבטלה (דתקנת עזרא לקרות בשני וחמישי) א"כ די כשיש ששה בבהכ"נ קורין ויחל משא"כ במנחה צריך עשרה בבהכ"נ וה"ה שחרית כשחל באגד"ו צריך עשרה בביהכ"נ דוקא [א"ר ופמ"ג] וי"א שבתענית צבור של ד' צומות כיון דמדברי קבלה הם אפילו אין שם מתענים רק שבעה והשאר אינם מתענים דאניסי שהם חולים יכולים לקבוע ברכת ענינו ולקרות ויחל [שע"ת ע"ש]:


(טו) עשרה שמתענים:    ואם יש בהם אחד שאינו משלים לא יאמר ברכת ענינו: