סימן תרנא – דיני נטילת הלולב וברכתו
וּבוֹ ט"ו סְעִיפִים

יד לֹא יוֹסִיף מִין אַחֵר עַל אַרְבַּעַת הַמִּינִים, מִשּׁוּם (כד) בַּל תּוֹסִיף (דְּבָרִים ד, ב).


טו
 
לֹא יִטֹּל יוֹתֵר מִלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, אֲבָל בַּעֲרָבָה וַהֲדַס מוֹסִיף בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה; וְיֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל לְהַנִּיחַ הֲדַס (כה) שׁוֹטֶה בַּלּוּלָב, נוֹסָף עַל הַשְּׁלֹשָׁה בַּדִּין עָבוֹת, וְיֵשׁ מַתִּירִין; וְהַמְדַקְדְּקִים אֵינָם מוֹסִיפִים עַל שְׁתֵּי עֲרָבוֹת וּשְׁלֹשָׁה הֲדַסִים עָבוֹת.


סימן תרנב – זמן נטילת לולב
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א
 
מִצְוַת לוּלָב (א) בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה; וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִנְטִילַת לוּלָב, שֶׁאִם לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטְּלֶנּוּ אַחַר כָּךְ. וּמִכָּל מָקוֹם זְרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְוֹת וְנוֹטְלִים אוֹתוֹ בַּבֹּקֶר; וּזְמַנּוֹ הוּא מִשֶּׁתָּנֵץ (ב) הַחַמָּה, וְעִקַּר מִצְוָתוֹ בִּשְׁעַת הַהַלֵּל, וְאִם צָרִיךְ לְהַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, נוֹטְלוֹ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. הגה: וְהַמְדַקְדֵּק יֶאֱחֹז הַלּוּלָב בְּיָדוֹ כְּשֶׁנִּכְנָס מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, גַּם בִּשְׁעַת (ג) הַתְּפִלָּה, וְכֵן יַחֲזִירוֹ לְבֵיתוֹ, כְּדֵי לְחַבֵּב הַמִּצְוֹת (טוּר).

משנה ברורה:

סעיף יד
(נח) לא יוסיף מין אחר וכו' – עיין בב"י דדעתו דאפילו אם אינו מכוין בהדיא לשם מצות לולב ג"כ אסור ועיין בבה"ל:

סעיף טו
(נט) לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג א' – דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ וגו' משמע אחד ולא שנים וה"ה ללולב דכתיב כפות תמרים חסר וי"ו דהיינו אחד וי"א דעובר בזה גם על בל תוסיף אבל בערבה לא נתן בה תורה קצבה והאי דקי"ל דבעינן שתי ערבות משום דכתיב ערבי נחל היינו דבהכי סגי דמיעוט ערבי שתים אבל טפי ג"כ שפיר דמי וה"ה בהדס דכתיב ענף עץ עבות ג"כ יכול להוסיף כמה שירצה:

(ס) להניח הדס שוטה – טעמם דהוא מין אחר ואסור כנ"ל בסי"ד והיש מתירין ס"ל דלאו מין אחר הוא דהא גדלי בערוגה אחת ובענף אחת אלא שהתורה פסלתו ועיין לעיל בסימן תרמ"ז איזהו נקרא הדס שוטה. ומן הנכון לחשוב לכתחלה שאינו אוגדן לשם מצוה אלא לנוי בעלמא [ואף דדעה ראשונה ס"ל דאף לנוי אסור לכתחלה לאוגדן הרבה פוסקים אין סוברין כן]:

סעיף א
(א) ביום ולא בלילה – דכתיב ולקחתם לכם ביום ולא בלילה. [גמרא]:

(ב) וכל היום כשר וכו' – ואם לא נטלו עד ביה"ש ביום ראשון מחוייב אז ליטלו דספיקא דאורייתא הוא ובלי ברכה (דהברכות הם דרבנן) והאחרונים הסכימו דבשאר הימים אף שהוא דרבנן ג"כ נכון ליטלו דאין בו טרחה ורק יזהר שלא יברך אז על הנטילה:

(ג) משתנץ החמה – ואם נטלו מעמוד השחר יצא דמעמוד השחר יממא הוא אלא מפני שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה ועיין לעיל בסימן פ"ט בביאור הלכה דלפי דעת כמה אחרונים אינו נקרא עמוד השחר עד שהאיר פני המזרח:

(ד) בשעת ההלל – כדי לנענע בהודו והושיעה נא. וקצת מן המהדרים נוהגים לברך על הלולב בהנץ החמה בתוך הסוכה ולנענע ואח"כ בשעת ההלל מנענעים עוד:

(ה) נוטלו משעלה עה"ש – אע"פ שאח"כ יקרא הלל בלא לולב. וצריך לנענע בשעה שנוטלו:

(ו) גם בשעת התפלה – ואע"פ שאסור להחזיק שום דבר בשעת התפלה הכא כיון דלקיחתו מצוה לא מיטריד ביה. והנה אף דבגמרא איתא שכן היו עושין אנשי ירושלים היה אדם יוצא מביתו ולולבו בידו קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו וכו' מ"מ כתבו אחרונים דכהיום מחזי כיוהרא אם לא מי שמפורסם למדקדק במעשיו מיהו זה נוהגין גם היום שמוליכין הלולב בבקר בעצמו לביהכ"נ וכן מחזיר לביתו בעצמו: