סימן תקפט – מי הם הראוים לתקיעת שופר
וּבוֹ ט' סְעִיפִים
א כָּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן.
ב חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּטוּרִים; וְחֵרֵשׁ, אֲפִלּוּ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ (א) שׁוֹמֵעַ, אֵינוֹ מוֹצִיא דְּכֵיוָן דְּאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא. הגה: אֲבָל שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן (בֵּית יוֹסֵף).
ג אִשָּׁה פְּטוּרָה מִשּׁוּם דְּהָוֵי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא.
משנה ברורה
סעיף א
(א) שאינו מחויב בדבר – היינו שאינו מחוייב בעצם, וכדלקמיה. אבל אם הוא מחויב, אלא שיצא בהמצוה, יכול להוציא ואפילו לברך בשביל חבירו.
סעיף ב
(ב) וקטן – אפילו אם הוא בן שלוש עשרה שנה, כל זמן שלא ידעינן שהביא שתי שערות, אינו יכול לתקוע להוציא אחרים.
(ג) דכיוון דאינו שומע וכו' – שהרי אנו מברכין "וציוונו לשמוע קול שופר".
(ד) אבל שומע ואינו מדבר וכו' – ואפילו לכתחילה יכול אחר לברך והוא תוקע [אחרונים].חרש ששומע על ידי כלי כמין חצוצרות, חייב בשופר.
