ז אִם יֵשׁ תִּינוֹק לָמוּל, מָלִין אוֹתוֹ אַחַר שֶׁגּוֹמְרִים הַקִּינוֹת; וְיֵשׁ מַמְתִּינִין לְמוּלוֹ עַד אַחַר חֲצוֹת, וּמְבָרְכִים בִּרְכַּת הַמִּילָה בְּלֹא בְּשָׂמִים וְהַמִּנְהָג כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה. וְאִם הַיּוֹלֶדֶת מְצוּיָה בִּמְקוֹם הַמִּילָה, יְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס וְתִשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ הַיּוֹלֶדֶת; וְהוּא שֶׁתִּשְׁמַע הַבְּרָכָה וְלֹא תַּפְסִיק בִּדְבָרִים בֵּין שְׁמִיעַת הַבְּרָכָה לִשְׁתִיַּת הַכּוֹס; וְאִם אֵינָהּ שָׁם, יְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס וְיַטְעִים (יא) לְתִינוֹקוֹת.

 באר היטב  (יא) לתינוקות. ב"ח כת' דליתן לתינוק הנימול כמ"ש סי' תרכ"א סעיף ג' לענין יוה"כ אבל דעת רמ"א כיון שט"ב הוא דרבנן לא מחמרינן כ"כ ומוטב ליתן לתינוק גדול קצת שחייב לחנכו בברכה. מ"א:


ח
 
בַּעַל בְּרִית לוֹבֵשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, אַךְ לֹא לְבָנִים מַמָּשׁ. הגה: וַאֲבִי הַבֵּן, וְהַמּוֹהֵל, וְהַסַּנְדָּק כֻּלָּם נִקְרָאִים בַּעֲלֵי בְּרִית (בֵּית יוֹסֵף) וּמֻתָּרִים לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי (יב) שַׁבָּת לְאַחַר שֶׁגָּמְרוּ הַקִּינוֹת וּבָאִין לָמוּל הַתִּינוֹק, אֲבָל לֹא יִלְבְּשׁוּ לְבָנִים (מַהֲרִי"ל).

 באר היטב  (יב) שבת. ואם הם עדיין חדשים וניכר הגיהוץ בהן נ"ל דאסור ללובשן כמה שכתוב סימן תקנ"א סעיף ו' מ"א. ומותרים בכתונת לבן ואחר המילה פושטין בגדיהם. מהרי"ל:


ט
 
ט' בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת (יג) וְנִדְחָה לְיוֹם רִאשׁוֹן, (יד) בַּעַל בְּרִית מִתְפַּלֵּל מִנְחָה (טו) בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, וְרוֹחֵץ, וְאֵינוֹ מַשְׁלִים תַּעֲנִיתוֹ לְפִי שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלּוֹ הוּא.

משנה ברורה 

סעיף ז

(כה) אחר שגומרים הקינות – דמצווה זו, עושין אותה ישראל בשמחה, ולכן אין מלין בשעת קינות והספד.


(כו) עד אחר חצות – דמקודם חל עדיין אבילות, ואינו כדאי. וסברא ראשונה סבירא לה, דאף על פי כן מצווה להקדים, דזריזין מקדימין למצוות.


(כז) בלא בשמים – אף שתמיד גם כן אין מביאין בשמים למילה, מכל מקום צריך להשמיענו דכהיום גם כן אין מביאין, ולאפוקי מדעת הגאונים שסוברין דהיום אין מביאין כוס לברכה אפילו ליתן לתינוק, אלא מביאין בשמים במקום כוס לברכה, קא משמע לן דלא, דבתשעה באב צריך למעט תענוג בכל מה דאפשר.


(כח) והמנהג כסברא הראשונה – הג"ה זו צריכה להיות קודם תיבת ומברכין.


(כט) היולדת – עיין לעיל בסימן תקנ"ד סעיף ו' ובמ"ב שם.


(ל) לתינוקות – ולא חיישינן דלמא אתי להתרגל ולשתות אף בגדלותו, כיוון שאינו דבר קבוע. אף על גב דגבי הבדלה כשחל תשעה באב במוצאי שבת, חיישינן ואין נותנין לתינוקות, וכדלעיל בסימן תקנ"ו, היינו משום דלפי קביעות השנים שלנו על כרחין יבוא לפעמים לסוף שלוש או ארבע שנים פעם אחד במוצאי שבת, וחשוב כמו דבר קבוע. מה שאין כן במילה, שאין לה קביעות כלל, לא חיישינן לזה.

סעיף ח

(לא) בגדים אחרים – ומותרים להחליף הכתונת, כמו בשבת חזון.


(לב) ואבי הבן – והוא הדין אמו.


(לג) בגדי שבת – ואם הם חדשים, שניכר הגיהוץ בהן, אסור ללובשן [מ"א ודה"ח]. ובספר בגדי ישע מצדד דווקא אם הם חדשים ממש, אבל בלאו הכי, אף שניכר הגיהוץ שלהם, מותר.


(לד) ובאין למול התינוק – ולאחר המילה פושטין בגדיהן.

סעיף ט

(לה) ונדחה וכו' – אבל אם חל מילה בתשעה באב שלא נדחה, צריך להשלים התענית. ולאו דווקא בתשעה באב, דהוא הדין בסתם תענית שגזרו הציבור, או בכל ארבעה צומות אם לא היו דחויין, צריך להשלים. וכן הדין לעניין חתן ביום חופתו בסתם תענית ציבור, או בכל ארבעה צומות אם לא היו דחויין, צריך להשלים התענית, ונותנין הכוס לתינוק לשתות. אבל אם היו דחויין, אין צריך להשלים, ומותר לשתות הכוס וכן לאכול אחר חופתו, דרגל שלו הוא.


(לו) בעל ברית – בכלל זה אבי הבן ואמו והמוהל והסנדק, אבל לא המכניס והמוציא, וכל שכן שארי קרואים. ומכל מקום, אף שמותרים לאכול, לא יעשו ביום סעודה גדולה כמו שעושין בשאר הימים אילו לא היה בתשעה באב.


(לז) מתפלל מנחה – והסכימו האחרונים דהיינו מנחה גדולה אחר חצות היום. ומותר אחר כך לאכול, אך צריך להבדיל על הכוס קודם שיאכל.


(לח) שיום טוב שלו הוא – יש אומרים שהוא הדין אם חל פדיון הבן בתשעה באב שנדחה, נקרא גם כן אצלו יום טוב, והאב והכהן אין צריכין להשלים התענית. ומכל מקום אינו מותר לעשות הסעודה, שאין מצוַת הסעודה דוחה התענית, וכנזכר לעיל לעניין בעל ברית. ודווקא כשחל פדיון הבן בזמנו, שחל יום ל"א שלו בו ביום. אבל שלא בזמנו, ואפילו היה יום ל"א בשבת, דאף על פי כן הוא שלא בזמנו, צריכין להשלים.