ז מִצְוָה לְהַנִּיחוֹ בַּטֶּפַח הַסָמוּךְ לַפֶּתַח מִשְּׂמֹאל, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְזוּזָה מִיָּמִין וְנֵר חֲנֻכָּה מִשְּׂמֹאל; וְאִם אֵין מְזוּזָה בַּפֶּתַח, מַנִּיחוֹ מִיָּמִין; וְאִם הִנִּיחוּ בַּדֶּלֶת עַצְמוֹ, יַנִּיחֶנּוּ (ט) מֵחֶצְיוֹ שֶׁל כְּנִיסָה לְצַד שְׂמֹאל. הגה: וּמִיהוּ בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁכֻּלָּנוּ מַדְלִיקִין בִּפְנִים וְאֵין הֶכֵּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים כְּלָל, אֵין לָחוּשׁ כָּל כָּךְ אִם אֵין מַדְלִיקִין בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַפֶּתַח; וּמִכָּל מָקוֹם הַמִּנְהָג לְהַדְלִיק בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַפֶּתַח כְּמוֹ בִּימֵיהֶם, וְאֵין לְשַׁנּוֹת אֶלָּא אִם כֵּן רַבִּים בְּנֵי הַבַּיִת שֶׁעָדִיף יוֹתֵר לְהַדְלִיק כָּל אֶחָד בְּמָקוֹם מְיֻחָד מִלְּעָרֵב הַנֵּרוֹת בְּיַחַד וְאֵין הֶכֵּר כַּמָּה נֵרוֹת מַדְלִיקִין; וּמִכָּל מָקוֹם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק בַּמָּקוֹם שֶׁמַּדְלִיקִין הַנֵּרוֹת כָּל הַשָּׁנָה, כִּי אָז לֹא יִהְיֶה הֶכֵּר כְּלָל; וְאַף כִּי אֵין הֶכֵּר רַק לִבְנֵי הַבַּיִת, מִכָּל מָקוֹם הֶכֵּר קְצָת מִיהָא בַּעְיָא. וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת מַנִּיחוֹ בְּכֹתֶל דָּרוֹם אוֹ בִּדְרוֹם הַמְּנוֹרָה, וּמְסַדְּרָן מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב (ת"ה סי' ק"ד בֵּית יוֹסֵף), וּמַדְלִיקִין (י) וּמְבָרְכִין (יא) בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִשּׁוּם פִּרְסוּמֵי נִסָא. הגה: וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בַּנֵּרוֹת שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַדְלִיק בְּבֵיתוֹ (ריב"ש סִימָן קי"א); וְנוֹהֲגִין לְהַדְלִיק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב; וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַדְלִיק בְּעֶרֶב שַׁבָּת (יב) קֹדֶם מִנְחָה (כָּל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם); אִם רוֹצִים לְמַהֵר לְהִתְפַּלֵּל לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְהִדְלִיק אֶחָד מֵהֶן, יוּכַל (יג) הַשַּׁמָּשׁ לְהַדְלִיק הַנִּשְׁאָרִים, וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יִתְפַּלֵּל (מַהֲרִי"ל).


ח
 
חָצֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי פְּתָחִים מִשְּׁנֵי רוּחוֹת, צָרִיךְ לְהַדְלִיק בִּשְׁתֵּיהֶן מִפְּנֵי (יד) הַחֲשָׁד; וְאִם שְׁנֵי הַפְּתָחִים בְּרוּחַ אֶחָד וְהֵם בְּבַיִת אֶחָד (כָּל בּוֹ) דַּי לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶם. הגה: וְאִם מַדְלִיק בִּשְׁנֵי פְּתָחִים אֵינוֹ מְבָרֵךְ רַק בְּאֶחָד מֵהֶם וּבַשֵּׁנִי מַדְלִיק בְּלֹא בְּרָכָה, (ר"ן) מִיהוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁכֻּלָּם מַדְלִיקִין בִּפְנִים מַמָּשׁ, וְאֵין הֶכֵּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים כְּלָל, אֲפִלּוּ יֵשׁ לֶחָצֵר אוֹ לַבַּיִת הַרְבֵּה פְּתָחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת אֵין מַדְלִיקִים אֶלָּא פַּעַם אַחַת בִּפְנִים, כֵּן נ"ל וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט.


סימן תרעב – זמן הדלקת נר חנכה
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א
 
אֵין מַדְלִיקִין נֵר חֲנֻכָּה קֹדֶם שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, אֶלָּא עִם (א) סוֹף שְׁקִיעָתָהּ, לֹא מְאַחֲרִים וְלֹא מַקְדִּימִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הוּא טָרוּד יָכוֹל לְהַדְלִיק מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בָּהּ שֶׁמֶן עַד (ב) שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק.

משנה ברורה:

סעיף ז
(לא) בטפח הסמוך וכו': שאם ירחיקנה להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה"ב הניחו שם:


(לב) לפתח: בין אם ההנחה הוא על פתח הבית או על פתח החצר:


(לג) כדי שתהא וכו': ויהיה מסובב במצות מיהו בדיעבד אם הניח נר חנוכה מימין יצא:


(לד) ואם אין וכו' מימין: דכל מידי דמצוה ימין עדיף ועוד דאיכא פרסומי ניסא טפי שהכל פונין לצד ימין:


(לה) ואם הניחו בדלת עצמו וכו': קאי אריש הסעיף:


(לו) מחציו של כניסה וכו': היינו מקום הדלת שנכנס משם לתוך הבית יחלקנו לשנים ובחצי הנוטה לצד שמאל [שהוא נגד המזוזה שהמזוזה בימין] שם יניחנו [מ"א] ומשמע מזה דיכול להניח בכל שטח אותו החצי ועיין בט"ז שדעתו דלמעשה ראוי להחמיר להניח הנרות בצד השמאל בקצה האחרון סמוך לכותל:


(לז) ומ"מ המנהג וכו': כדי שיכנס בין שתי מצות:


(לח) ואין לשנות: ומ"מ אם יש לו חלון הסמוך לר"ה נכון יותר שיניחנו שם כדי שיהיה היכר לבני ר"ה ויתפרסם הנס אם לא במקום דשכיחא הזיקא עי"ז:


(לט) ובבית הכנסת: או בבית המדרש:


(מ) בכותל דרום: או על השולחן שעומד אצל כותל דרום והטעם בכ"ז זכר למנורה שמקומה במקדש בדרום:


(מא) כנרות המנורה: או בדרום המנורה: ט"ס וצ"ל כנרות המנורה:


(מב) ומסדרן ממזרח וכו': זהו ג"כ כעין מנורה דהנרות היו מסודרין במקדש בין מזרח למערב כן יסדר ג"כ נרות חנוכה. ודע דיש מהראשונים דס"ל דאף דהמנורה היתה עומדת בדרום מ"מ נרותיה היו מסודרין מצפון לדרום וממילא לדידהו גם נרות חנוכה יש לסדר באופן הזה ויש מקומות שנהגו כן ואין למחות בם דיש להם על מה לסמוך:


(מג) למערב: והמדליק עומד אחוריו לדרום ופניו לצפון ומתחיל מימינו שהוא הנר הסמוך לארון הקודש ושוב מוסיף והולך ומתחיל מהשמאלי ופונה לימינו [תשו' ח"ס סי' קפ"ו] ועיין לקמן בס"ס תרע"ו מה שנכתוב בזה:


(מד) ומדליקין ומברכין: אף דבבהכ"נ הוא רק מנהגא מ"מ מברכין עליו כמו שמברכין על הלל דר"ח שאינו אלא מנהג. אם אבל מתפלל בערב חנוכה מדליק אדם אחר הנרות משום שהחיינו דמברכין אז ומינכר דעת שמחה היא לצבור ואין כדאי שאבל ידליקם [אבל בביתו יכול לברך שהחיינו] אבל שאר ערבית דחנוכה דאין מברכין שהחיינו יכול האבל להדליק נר חנוכה. ומתפלל האבל בחנוכה מנחה ומעריב. ובט"ו באב ושבט ול"ג בעומר דלית הלל האבל מתפלל שחרית ג"כ. ובחוה"מ דהוי כיו"ט מנעתי לפעמים להניח האבל להתפלל מנחה ומעריב [פמ"ג]:


(מה) וצריך לחזור ולהדליק: ואפילו הש"ץ שבירך בביהכ"נ צריך לחזור ולהדליק בביתו דיש חיוב על כל אחד להדליק בביתו ומ"מ לא יחזיר לומר בביתו ברכת שהחיינו אם לא שמדליק להוציא אשתו וב"ב:


(מו) להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב: ר"ל אפילו הנוהגים להדליק בכל יום בצה"כ בבהכ"נ נוהגים אחר מנחה בשעה שהעולם מקובצים וגם דלאחר מעריב אין נכון לעכב העולם לזה דצריך כ"א למהר לילך לביתו ולהדליק נ"ח:


(מז) קודם מנחה: וכ"כ רש"ל אבל בד"מ כתב שאין אנו נוהגין כן אלא אף בערב שבת מדליקין בבהכ"נ בין מנחה למעריב בשעה שהעולם מתחילין להתקבץ ואיכא פרסומי ניסא אכן אם העולם מתאחרין לבוא וטרם שיבוא מנין לביהכ"נ יתקדש היום לא ימתין כלל אלא יברך וידליק מיד אפילו קודם מנחה דמ"מ איכא פרסומי ניסא כשבאים אח"כ לביהכ"נ ורואים הנרות ולענין יחיד עיין לקמן בסוף סימן תרע"ט במשנה ברורה:


(מח) אם רוצה למהר וכו': ודוקא באופן זה אבל בלא"ה טוב יותר שיגמור בעצמו המצוה שהתחיל בה:


(מט) יוכל השמש וכו': דהברכה חל על האחד שהדליק דהיא העיקר והשאר אינן אלא הידור מצוה בעלמא וה"ה בביתו כשמזדמן לו איזה דבר נחוץ לאחר שהדליק אחד מהן יוכל אחר להשלים בשבילו את שארי הנרות:

סעיף ח
(נ) חצר שיש לו שני פתחים: וה"ה בית:


(נא) מפני החשד: שיאמרו בני עירו מדלא אדליק בהא באחרת נמי לא אדליק וע"כ אפילו כל הבתים שבחצר שייך לאדם אחד או שאין לו שם בחצר רק בית אחד צריך להדליק בשתי הפתחים:


(נב) ברוח אחד וכו': הטעם דהא חזי ליה שהדליק באחד ומה שלא הדליק בשני ידעו אנשי עירו שמבפנים הוא בית אחד ושני הפתחים שייכים לאדם אחד ודי להדליק במקום אחד:


(נג) והם בבית אחד: אבל אם הם בשני בתים או שבית אחד חלוק מתוכו אע"פ שהם של אדם אחד צריך להדליק בשתיהן משום חשד שיחשדו ששני בני אדם דרין שם ויש מקילין בששתיהן שייכין לאדם אחד:


(נד) בפנים ממש: היינו שבזמן הטור היו מדליקין אצל פתח הבית מבפנים והיו עושין עכ"פ היכר לעוברים ע"כ יש חשד כל שאין היכר כראוי לעוברים משא"כ עכשיו שמדליקין ממש בפנים ולא איכפת לן כלל לעשות היכר לבני ר"ה ע"כ לא איכפת לן בחשדא דידהו:

סעיף א
(א) עם סוף שקיעתה: היינו צאת הכוכבים שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתו ואיכא פרסומי ניסא. אכן בע"ש מקדימין וכדלקמן בסי' תרע"ט והנה המחבר סתם כדעת הטור וסייעתו דס"ל דמה שאמר הגמרא דזמן הדלקת נר חנוכה הוא משתשקע החמה היינו סוף שקיעה אבל באמת יש הרבה ראשונים דס"ל דכונת הגמרא הוא על תחלת שקיעה שניה והוא בערך רבע שעה מקודם ועיין בביאור הלכה שביארנו דלאותן האנשים הנוהגין להתפלל מעריב בזמנו דהיינו אחר צאת הכוכבים נכון לנהוג כן לכתחלה להדליק קודם מעריב וכ"כ במור וקציעה וכן נהג הגר"א [אכן יטיל בה כ"כ שמן שידלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים] ואם לא הדליק מקודם והגיע זמן צה"כ יקדים להתפלל מעריב דהוא תדיר וגם יש בה מצות ק"ש שהיא דאורייתא [שע"ת] ודע דאפילו הנוהגין תמיד להדליק אחר תפלת ערבית מן הנכון שיכינו עכ"פ השמן בתוך הנרות קודם תפילת ערבית כדי שיהיה מוכן תיכף אחר תפלת ערבית להדליק דאם יעשה הכל אחר תפלת ערבית בודאי יש לחוש שיעבור עיקר זמן הדלקתו והוא חצי שעה מדינא דגמרא:


(ב) שאם הוא טרוד וכו': ר"ל שלא יהיה לו פנאי אח"כ:


(ג) מפלג המנחה: הוא שעה ורביע קודם צה"כ וחשבינן השעה לפי קוצר היום דהיינו שעות זמניות. ויכול לברך ג"כ:


(ד) שיתן בה שמן עד וכו': דאם לא ידלוק בלילה ליכא פרסומי ניסא. ואם לא נתן בה שמן רק כשיעור חצי שעה כנהוג בכל יום יחזור ויתן בה שמן וידליק ומ"מ לא יחזור ויברך: