ה הָא דְּבָעֵינָן שִׁעוּר הַיְנוּ לְחִיּוּב כָּרֵת אוֹ חַטָּאת, אֲבָל (א) אִסוּרָא אִכָּא בְּכָל שֶׁהוּא.

ו אָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לַאֲכִילָה, אוֹ שֶׁאָכַל אֲכִילָה גַּסָה, כְּגוֹן מִיָּד עַל אֲכִילָה שֶׁאָכַל (ב) עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עַד שֶׁקָּץ בִּמְזוֹנוֹ, (ג) פָּטוּר. הגה: וְאִם אָכַל מַאֲכָלִים מְבֻשָּׂמִים אוֹ מְתֻבָּלִים, עַל אֲכִילָתוֹ, חַיָּב, דְּרַוְחָא לְבַסּוּמֵי (ד) שְׁכִיחָא (כָּל בּוֹ). וְאָסוּר בְּיוֹם כִּפּוּר לִטְעֹם דָּבָר לְהַפְלִיט, אֲפִלּוּ עֲצֵי (ה) בְּשָׂמִים; וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן תקס"ז (סָעִיף ג' בְּהַגָּ"ה).

ז אָכַל עָלֵי קָנִים, פָּטוּר; וְלוּלָבֵי גְּפָנִים שֶׁלִּבְלְבוּ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, פָּטוּר, דְּעֵץ בְּעָלְמָא הֵם. וְאִם לִבְלְבוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּב.

משנה ברורה

סעיף ה
(י) הא דבעינן שיעור: היינו בין לענין אכילה בין לענין שתיה כדלקמן בס"ט:


(יא) אבל איסורא איכא: מן התורה:

סעיף ו
(יב) שאינם ראוים לאכילה: היינו דברים מרים או נבאשים עד שאינם ראוים מחמת זה לאכילה כלל ודברים ראוים לאכילה רק שהם איסורים כגון חלב ונבילה וטרפה וכה"ג בודאי חייבים עליהם גם מחמת יוה"כ:


(יג) שאכל: דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה:


(יד) עד שקץ במזונו: שאוכל עכשיו ולאפוקי אם אינו קץ ורק שהיה שבע ואינו מתאוה לאכול ואעפ"כ הוא מרגיש טעם כשאוכל חייב:


(טו) פטור: דאכילה גסה לא שמה אכילה ומ"מ לכתחילה יש איסור בזה וכן באוכלים שאינם ראוים לאכילה יש איסור לכתחלה מדרבנן ואפילו בחצי שיעור מהן ג"כ יש ליזהר לכתחלה [פמ"ג]:


(טז) על אכילתו חייב וכו': והב"ח כתב דאם אכל עד שקץ במזונו אפילו בזה פטור אכן באמת הכל תלוי לפי מה שהוא מרגיש בנפשו [כ"כ מ"א ור"ל דבסתם תלינן דבמאכל מתובל כשהוא אוכל אפילו אם היה מתחלה שבע ביותר אינו קץ בה ובזה מיירי הרמ"א ואעפ"כ אם מרגיש בנפשו שכואב לו האכילה וקץ בה פטור]:


(יז) לטעום דבר להפליט: אפילו פחות מכשיעור ואפילו אם יודע שיכול לעמוד על עצמו שלא יבלע כלום:


(יח) אפילו עצי בשמים: שהוא עץ בעלמא דמ"מ כשלועסו מרגיש טעם. אבל מותר להריח למלאות מנין מאה ברכות. וכ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך דהוי ברכה שא"צ ויש אנשים שמריחים במים המריחים (שקורין שפירטוז אבל כשאינו מריח אין צריך לברך עליו כלל) ואין מברכים עליו כלל ועושים איסור [ח"א]:

סעיף ז
(יט) עלי קנים: יש גורסין עלי גפנים והטעם משום דאינם ראוים לאכילה:


(כ) שלבלבו: פירוש שהניצו וכדמתרגמינן ויוצא פרח ויצץ ציץ ואפיק לבלבין:


(כא) מראש השנה ועד יום הכיפורים וכו': משום דעדיין לחין ורכין הן וראוין לאכילה: