סימן תקנט – מנהגי תשעה באב ודין מילה בתשעה באב
וּבוֹ י' סְעִיפִים


ג
 וְכֵן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְנַגֵּן בִּכְלֵי שִׁיר וְכָל מִינֵי זֶמֶר וְכָל מַשְׁמִיעֵי קוֹל שֶׁל שִׁיר לְשַׂמֵּחַ בָּהֶם; הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא מִי (ו) שֶׁרָגִיל בָּהֶם, כְּגוֹן הַמְּלָכִים שֶׁעוֹמְדִים וְשׁוֹכְבִים בִּכְלֵי שִׁיר אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה (טוּר), וְאָסוּר לְשָׁמְעָם מִפְּנֵי הַחֻרְבָּן; וַאֲפִלּוּ שִׁיר בַּפֶּה עַל הַיַּיִן, אֲסוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (יְשַׁעְיָה כד, ט) וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר דִּבְרֵי (ז) תִּשְׁבָּחוֹת אוֹ שִׁיר שֶׁל הוֹדָאוֹת וְזִכְרוֹן חַסְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל הַיַּיִן. הגה: וְכֵן לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן, בְּבֵית חָתָן וְכַלָּה, הַכֹּל שָׁרֵי (תּוֹסָפוֹת וּסְמַ"ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).

 באר היטב  (ו) שרגיל. הב"ח ושל"ה הסכימו לסברא ראשונה דכל שאין שירות ותשבחות או לשמוח חתן וכלה אף בפה אסור אפי' בשבתות וי"ט ונשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות להם ואם אינם שומעין מוטב שיהיו שוגגין: (ז) תשבחות. דהיינו שירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור עמ"א וכתב ט"ז בסעודות נהגו לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ה' וכ"ש שיש עון גדול במה שלוקחין ליצין ועושין שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות אשרי אנוש לא יעשה זאת וע"ז אמרו בניך עשאוני ככנור:


ד
 
וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ כְּלָל, וְשֶׁלֹּא יָנִיחַ הֶחָתָן בְּרֹאשׁוֹ שׁוּם כָּלִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה (יְחֶזְקֵאל כא, לא); וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת הַכַּלָּה, אִם הִיא שֶׁל כֶּסֶף, אֲבָל שֶׁל (ח) גְּדִיל מֻתָּר לַכַּלָּה; וְדַוְקָא לְחָתָן וְכַלָּה, אֲבָל בִּשְׁאָר כָּל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים לֹא גָּזְרוּ.

 באר היטב  (ח) גדיל. כתב הט"ז דמה שמכסין הכלה בהינומא של משי ויש שם חוטי כסף או זהב יש איסור לכסות הכלה ע"ש:


ה
 
אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא פִּיו (ט) שְׂחוֹק בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 באר היטב  (ט) שחוק. ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים. ט"ז (ובספר אליה רבה הניח בצ"ע):

משנה ברורה 

סעיף ג

(יא) שלא – היינו דבכלי אסור אפילו שלא על היין לדעה זו.


(יב) או בבית המשתה – רוצה לומר, לפי שהוא על היין אסרו בזה, ואפילו למי שאינו רגיל בזה.
ודע דאפילו בפה אסור על היין לכולי עלמא. ועל כן יש למחות באותן שיושבין לאכול סעודתן, ובחוץ עומדים ומנגנים, ובכל יום עושין כן, דזהו ודאי איסור גמור [פמ"ג].


(יג) ואפילו שיר – וב"ח פסק דאפילו בלא יין גם כן אסור, דאמרינן בגמרא, דווקא זמרא של מושכי הספינות או מושכי הבקרים שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם, אבל דגרדאי אסור, שהוא לשחוק בעלמא. ועל כן, נשים המזמרות בפה בעת מלאכתן, יש למחות להן. ואם אינן שומעות, מוטב שיהיו שוגגין. אכן בבית חרושת המעשה, שיש שם גם אנשים, ואלו מזמרות ואלו עונין אחריהן, הוא כאש בנעורת, ומצווה רבה לבטלם.


(יד) דברי – כתב בליקוטי מהרי"ל: שלא כדין הוא שמשוררין במשתה "אודך כי עניתני" וכהאי גוונא לשמחת מריעות, כי אז התורה חוגרת שק ואומרת: "עשאוני בניך כמין זמר" (סנהדרין קא א עיין שם). אך בבית הכנסת לרגלים מצווה לזמר. ועל כן מסיק המגן אברהם, דלא שרי בשבת לזמר אלא אותן שירים שנתקנו על הסעודה, אבל פיוטים אחרים אסור.


(טו) וזכרון – ובאיזה סעודות נוהגים לשורר קדיש, דהיינו יתגדל, וזהו ודאי חטא גדול, דלא התירו אלא זכרון חסדי ד'. וכל שכן במה שלוקחין על הסעודה ליצ"ן אחד, ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות, וזהו עוון פלילי [ט"ז].


(טז) הכל שרי – פירוש, בין בפה ובין בכלי ועל היין, רק שלא יהא בה ניבול פה. ומכל מקום אין לשמוח ביותר.

סעיף ד

(יז) אם היא של כסף – הוא הדין של מרגליות ואבנים טובות, יש לומר כל שכן דאסור.

ואימתי נקראת כלה? יש לומר, כל שבעת ימי המשתה בבתולה [וכן כתב ים של שלמה פרק קמא דגיטין דף ז'], גם לילה שלפני החופה. ואם כן, אותן המניחין בראש כלה תכשיטין בראש שקורין בינד"א וכדומה, צריך עיון [פמ"ג].


(יח) אבל של גדיל מותר לכלה – כדי שלא לנוולה.

ועיין בב"י, דמסתפק לדעת הרמב"ם אם היה עיקרה של גדיל וקבועים משבצות של כסף וזהב, אם שרי. וכהיום אין משגיחין בזה העולם ומקילין בזה. וכתב האליה רבה דסומכין על דעת הרמב"ן, דסובר דעיקרו של גדיל שרי אף שיש בו כסף וזהב. והעושין הינומא מיוחדת לכלה קרוי"ן של כסף וזהב, אף שיכרוך הכסף על משי יש לאסור, וצריך עיון [פרי מגדים].


(יט) אבל בשאר וכו' – שלא גזרו אלא בשעת שמחה.

סעיף ה

(כ) אסור למלאות פיו שחוק – שהשמחה יתירה משכח המצוות. ועיין בט"ז ופרישה, דאפילו בשמחה של מצוה, כגון בחתונה ופורים, לא ימלא פיו שחוק.