סימן תריח – דין חולה ביום הכפורים
וּבוֹ י' סְעִיפִים
א
 
חוֹלֶה שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל, אִם יֵשׁ שָׁם רוֹפֵא בָּקִי אֲפִלּוּ הוּא (א) עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאוֹמֵר: אִם לֹא יַאֲכִילוּ אוֹתוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיִּכְבַּד עָלָיו הַחֹלִי (ב) וְיִסְתַּכֵּן, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּיו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמָּא יָמוּת. אֲפִלּוּ אִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִים לָרוֹפֵא; וְאִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר: צָרִיךְ אֲנִי, אֲפִלּוּ מֵאָה רוֹפְאִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִים (ג) לַחוֹלֶה.


ב
 
רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, מַאֲכִילִים אוֹתוֹ. הגה: וְהוּא הַדִּין לִשְׁנַיִם נֶגֶד שְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ קְצָתָן (ד) יוֹתֵר בְּקִיאִין מִקְּצָתָן כֵּן נִרְאֶה לִי.


ג
 
וְאִם הַחוֹלֶה וְרוֹפֵא אֶחָד עִמּוֹ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ; אוֹ שֶׁהַחוֹלֶה אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ.

משנה ברורה

סעיף א
(א) רופא בקי: פי' בקי באותו מקום ועיין לעיל סימן שכ"ח סעיף יו"ד דהביא שם המחבר דעת יש מי שאומר דלא בעינן בקי אלא כל אדם בחזקת בקי קצת לענין ספק נפשות (והיינו באומר עכ"פ שמבין בחולי זה) ומסיים הרמ"א שם די"א זה דוקא ברופא ישראל אבל בעכו"ם אינו נאמן עד שיהיה בקי וה"ה הכא ודע דביולדת לכו"ע מהימנינן לנשים דאינהו בקיאי בהו [ד"מ]:


(ב) ויסתכן: ה"ה אפילו אינו אומר בהדיא שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן:


(ג) שומעים לרופא: דשמא הוא נבעת ואינו מרגיש בחליו מחמת רוב חולשא. ואפילו החולה בעצמו הוא רופא מומחה [פמ"ג]:


(ד) צריך אני: אפילו אם הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעים לחולה:


(ה) שומעים לחולה: היינו כשהחולה אומר שמרגיש בנפשו שצריך לאכול שאם לא יאכל שמא יכבד עליו החולי ובלבד שמזכירין לו תחלה שהיום הוא יו"כ דשמא שכח אבל אחר שהודיעוהו שהיום יו"כ והוא שואל לאכול א"צ לדקדק עליו יותר דלב יודע מרת נפשו ואחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזקינן. כתבו הפוסקים אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. עוד כתבו דבמקום שמאכילין אותו אין צריך כפרה ע"ז דאונס רחמנא פטריה כ"ש שלא היה רק כחצי שיעור וכפרה לא נאמר רק על השוגג:

סעיף ב
(ו) רופא אחד אומר צריך: ואפילו אם הוא עכו"ם או אשה נאמנים להכחיש הרופא שני ישראל שאומר אינו צריך משום דספק נפשות להקל ודוקא אם העכו"ם הוא בקי אבל כשאינו בקי אינו נאמן להכחיש ישראל:


(ז) ורופא אחד אומר אינו צריך: והחולה שותק או שאומר שאינו יודע דאם גם החולה אומר שא"צ לא היו שומעין לרופא האומר שצריך וכדלקמיה בס"ג:


(ח) ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן: ר"ל שאותן שנים שאמרו א"צ הם יותר בקיאין ומופלגין בחכמה זו אפ"ה אין הולכין אחריהם להחמיר בספק נפשות כיון שגם האחרים האומרים שצריך לאכול הם ג"כ בקיאין בחכמה זו. ועיין במ"א ובא"ר שדעתם להורות כהפוסקים שסוברין דכשהן שוין במנין הולכין אחרי הבקיאין ומופלגין בחכמה זו יותר דלא כהרמ"א אכן אם אותן האומרים שצריך הם מרובין אזלינן בתר דידהו להקל אף שאינן חכמים ובקיאין כ"כ:

סעיף ג
(ט) ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך וכו': קמ"ל בזה דמצרפינן דברי החולה לרופא ולא אמרינן בזה דנבעת הוא ואינו מרגיש במחלתו וכנ"ל בסק"ג כיון דגם רופא אחד אומר כמותו:


(י) ורופא אחד אומר צריך וכו': ואם הרופא ההוא הוא מופלג בחכמה יותר מאחרים חוששין לדבריו להאכילו אף שהם רבים נגדו אבל אם המופלג אומר א"צ ושנים שאין מופלגים אומרים צריך הולכין אחר רוב מנין ומאכילים אותו: