תפריט
אבותינו הקדושים אברהם ויצחק הטביעו בנו יסוד גדול: יהודי מהותו היא "מסירות נפש". אם זכה הוא מוסר את נפשו כיצחק ועוקד את עצמו ורצונותיו בחייו לד' יתברך. אולם גם אם הוא ח"ו לא זכה לכך, הוא לא ינותק משרשרת הזהב של עם ישראל, ויקדש את ד' במותו.
כל מי שלב שומע לו, מבין כי דברים אלו אינם רעיונות בעלמא. בדור האחרון הרגיש וחווה עם ישראל על בשרו את דורו של שמד. היה זה דור שבו נשפך דם יהודי כצבי וכאיל, דור שבו התייחסו ליהודים כבהמות ממש וכלשון חז"ל (כתובות דף קי"א ע"א): "אני מתיר את בשרכם כאילות השדה" עד למלחמת העולם השניה, עד לשואה, לא נשמע כדבר הזה בתולדות האנושות, שתקום אומה ותייצר סבונים מבני אדם, שתיטול עורות אדם ותעשה מהם אהילים למנורות, שתערוך ניסויים בבני אדם משל היו חיות מעבדה! היתה זו שעה מיוחדת של קידוש ד' "כאילות השדה".
השואה היתה ההתגשמות של שחיטת האיל במעשה העקידה. המשרפות ותאי הגזים היו המזבח של אברהם אבינו. שם נעקדו ונשחטו רבבות, רבבות יהודים, קרבנות שנזרק דמם והוקטרו איבריהם על גבי המזבח, כעולה כליל לד'. על הפסוק "וירח את ריח הניחוח", מפרשים חז"ל: "הריח ריח דורו של שמד" (בראשית רבה פל"ד, פ"ט).
יהודים רבים שעד לאותו זמן היו נאחזים בסבך בקרינהם. כידוע, קרן בעלי החיים מסמלת את גאוותם, והיא היתה מסבכת אותם ונאחזת באומות העולם. ויותר מכך, אותם יהודים ויתרו על הגאווה היהודית וסיגלו לעצמם את הגאווה הגרמנית. באותה שעה העמיד עליהם הקב"ה מלך קשה כהמן, והחזירם לאהבתו. יהודים שכבר שלושה דורות נטשו את יהדותם, נרדפו על ידי הגויים ימ"ש. הם גילו את מי שסב סבו היה יהודי והובילו אותו אל המזבח והקריבוהו לפני השי"ת.
במטרה להמחיש את הרעיון המובא לעיל, נספר את אחד מהסיפורים שאירעו בתקופת השואה: לאחד ממחנות ההשמדה הובא יהודי מתבולל כבן שבעים. היה זה בימיה האחרונים של מלחמת העולם השניה. אותו קשיש התהלך כל היום וזעק: "הכל באשמתי! הכל באשמתי!"
לשווא ניסו האנשים סביבו לשכנע אותו כי יסביר את עצמו. הוא שמר על שתיקה והתבייש לדבר. לבסוף הצליח אחד מאסירי המחנה לדובב את היהודי, וכה הוא סיפר:
"הכל באשמתי. לא שמעתי בקולה של אמי לפני חמישים שנה. אז אמי התחננה לפני שלא אשא גויה לאשה. חשבתי אז לעצמי: 'מה היא כבר מבינה, אמי הזקנה?' המריתי את פיה ונשאתי לי אשה גרמניה. היו לנו חיים נפלאים והקמנו משפחה נהדרת. יש לי ילדים ונכדים. והנה באחד הימים, התקבצה משפחתי "הנהדרת" ואמרה לי כך: 'אבא, אתה יהודי ואינך שייך אלינו. עליך ללכת עם כל היהודים האחרים!' הם לא הסתפקו בדיבורים, אלא הסגירו אותי לידי הגיסטאפו! הבנים שלי, עצמי ובשרי, הסגירו אותי! אשתי שלי הסגירה אותי! כל זה הוא באשמתי! הכל באשמתי. אימי הזקנה היטיבה להבין הרבה יותר ממני! היה עלי לשמוע בקולה!"
הוא אשר למדנו, כאשר תנתן רשות לאומות העולם "לבנות ירושלים", להכביד את עולן על ישראל, ולעורר את אהבתם של ישראל להקב"ה, הם ישיבו אפילו את היהודי האחרון, "לבלתי ידח ממנו נידח", וכפי שנאמר: "אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלוקיך".
גם את היהודי המתבולל הזה ואת דומיו, הם ישיבו להיקרב על המזבח, להשחט כאיל. למרות שאין הוא יודע מאומה מיהדותו. הוא גם אינו מבין על מה ולמה הוא נשחט, הוא אינו מבין מה דופי מצאה בו משפחתו הגרמנית. הוא ישחט כבהמה שאין בה דעת, אך יזכה להיקרב לפני ד' יתברך, לקדש את ד' במותו, למות בגלל היותו יהודי, ולהיקרא "קדוש".
מפורסמים הם דברי הרמב"ם בהלכות גירושין (פרק ב'): "אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר: 'רוצה אני', כבר גירש לרצונו".
הרמב"ם מלמדנו כאן נקודה יסודית וחשובה. לבו ופנימיותו של כל יהודי קשורים לעמו ולאלוקיו. גם כאשר הרצון החיצוני אינו מורה זאת, הפנימיות נותרת טהורה. לכן, כאשר מגיעים לאותה פנימיות ע"י החלשת כח היצר החיצוני בעיקר ע"י מכות או עונשים, אז מתגלה הפנימיות האמיתית, והיא היא רצונו האמיתי של אותו אדם.
מעטה חיצוני של היצר הוא המכסה את זוהר פנימיות נפשו של היהודי, שהרי מזרעו של אברהם אבינו הוא, זרע קודש המוכן להישרף חי על קידוש ד' בכל רגע. כאשר אומות העולם מסירות ממנו מעט את מכסה החומריות ע"י הצרות שהן מעוללות לו, בוקע האור הנצחי האין סופי, שאינו כבה משום רול שבעולם, ומאיר במלוא עוזו ותפארתו.
כזה היה סיפורו המרגש של יהודי מומר בפולין של טרום השואה. יהודי זה נטבל לנצרות, ועלה והתקדם בסולם החברתי, עד שהגיע למשרת ראש עיר. כפי שניתן לצפות מיהודי מומר הוא הכביד עולו על אחיו היהודים, גזר עליהם גזירות קשות ואכזריות ללא רחם, והפך להיות אחד מגדולי האנטישמים בתקופתו. והנה הגיעה מלחמת העולם השניה. הנאצים כבשו את עירו וגרשו ממנה את כל היהודים למחנות. בדרך כל שהיא הגיעה לאזני הנאצים השמועה שראש העיר הוא יהודי מומר. הם קראו לו ושאלו אותו האם נכונה השמועה שהוא יהודי. משום מה שמר היהודי על שתיקה, לא הודה ולא הכחיש. אך הם ימ"ש לא ויתרו. שאלות קשות הותכו על ראשו, עד שהפכו להיות חקירה של ממש שהלכה והחמירה.
בסופו של דבר החליטו הנאצים להעמיד אותו במבחן. הם הביאו אותו לבית הכנסת, נתנו בידו ספר תורה, הורו לו להשליך את ספר התורה מידו, ולדרוך עליו רח"ל. 'אם תעשה זאת', אמרו לו, ' זוהי הוכחה עבורינו שאינך יהודי'. בעוד ספר התורה אחוז בידו, פרץ לפתע ראש העיר בקריאות גיל ושמחה: 'תודה לכם! השבתם לי את יהדותי, אני השלכתי אותה ככלי שאין חפץ בו, ואתם החזרתם לי אותה. תודה לכם!' כך צעד האיש בגאווה אל מותו.
יהודי זה חי את חייו כבוגד בעמו ממדרגה ראשונה. הוא התאכזר לאחיו היהודים ורדף אותם. אך כאשר בקע מפנימיותו אור הנשמה היהודית הנצחית, לא עמד בפניה כל חושך. יהודי זה, הנידח והאובד, חזר לחיק אביו שבשמים.
זה היה תוכנה של ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לאחר מעשה העקידה, וכפירושו של הרמב"ן (בראשית כ"ב, י"ג – י"ט): "והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו או שיפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו".
אין מציאות שבה יפול יהודי ולא יכול לקום בסופו של דבר ולחזור ליהדותו. ועל כך נאמר (ישעיה כ"ז, י"ג): "ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים מארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים".
הנה כי כן, טעות היא לראות בסבלו של העם היהודי עונש גרידא. איננו גרועים יותר מכל אומה ולשון, אולם מציאותנו היא מציאות שונה. מציאות של בני העולם הבא, בני א-ל חי. אם נדע לשמור על יחודינו ונשתדל בכל מעשינו, דיבורינו ומחשבותינו להיות בני עולם הבא, אם ישכילו היהודים לקדש את ד' בחייהם מוטב, אך גם אם לאו, לא בטל סיכויים ולא אפסה תקוותם. בסופו של דבר הם ישובו אל אביהם שבשמים. אין זו נקמה או עונש אלא זיכוך וטהרה. זוהי קירבה שאין כמוה לטוב הגמור והשלם, זוהי עליה לעולה על מזבח אהבת השי"ת.
"ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים מארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים".
