השומר שאישר להניח תפילין

תמוז תשפ"ג

תמונה: אוסף התצלומים יד ושם

מספר ר' זלמן יהודי שעבר את השואה:

"במשך כל זמן שהותי בגטו שמרתי על כל מצוות התורה בלי לוותר על קוצו של יו"ד. למרות הפחד לבאות, הרעב, הקור והמגפות המשתוללות לא נחלשה אמונתי בקב"ה. אסור היה בתכלית ללמוד תורה או לקיים מצוות בגטו. מי שנתפס, נענש בעונש החמור ביותר. על אף האיסור שמרתי על הכול.

התפללתי את שלוש התפילות היום-יומיות, הנחתי תפילין בכל יום חול, שמרתי שבת, למדתי תורה – אולי לא "כרגיל", כי במציאות האיומה בגטו המושג "כרגיל" אינו קיים. בנסיבות אלה הצלחתי, ברוך ה', די טוב.

כאשר הבניינים התמוטטו תחת ההפגזות הכבדות, ברחנו ממרתף אחד לשני. בשל המצב הבלתי יציב, החבאתי זוג תפילין קטן בתוך שערותיי המגודלות על מנת להיות בטוח שהתפילין יהיו תמיד קרובים אליי.
ידעתי שימיי בגטו ספורים. יבוא היום בו גם אני אתפס ואשלח ברכבת. לא טעיתי. גם אותי גילו והעלוני תחת שמירה קפדנית לאחד הקרונות ברכבת הארוכה. היעד: מחנה ריכוז.

כשהגענו, בדקו בקפדנות את חבילותינו ובגדינו. כל דבר בעל ערך נלקח מאיתנו. למזלי לא גילו את התפילין הקטנות שהיו מוחבאות בין תלתליי השחורים.

לאחר זמן קצר קיבלנו פקודה להסתפר (הגרמנים השתמשו בשערות למילוי מזרונים) ועלי היה למצוא פתרון מהיר היכן לשמור על התפילין.

כאן המקום להעיר, שלא רק אני הנחתי את התפילין במחנה הריכוז. שורה ארוכה של אנשים ביקשו להשתמש בתפילין שלי, ביניהם גם יהודים מתבוללים שלפני המלחמה לא שמרו על דיני התורה. גם הם חיכו בכל יום לתורם על מנת להניח תפילין ולומר קריאת שמע. הדבר כמובן נעשה בסוד גמור, כי אסור היה לשמור מצוות במחנה.

לבסוף מצאתי מקום מתאים. המיטות שבצריף היו בעלי שלוש קומות, ובין המיטות היה חלל. כאן יכולתי להסתיר את התפילין היקרות.

כך נמשך הסדר במשך כמה ימים. יום אחד בשובנו מעבודת הפרך נבהלתי לראות כיצד חייל גרמני עובר בין המיטות עם מקל בידו ומקיש על המיטות. התברר שגם אסירים אחרים גילו חללים דומים והסתירו בהם תכשיטים ודברי ערך שהגרמנים לא הצליחו לגלות אצלם. כעת הלך החייל והקיש במיטות על מנת להאזין לקול חלול או לקול עמום המצביע על כך שיש כאן חפץ מוסתר.

ליבי התכווץ בקרבי. התפללתי תפילה חרישית שה לא ייתן לחייל הגרמני לגלות את התפילין. נשמתי לרווחה כאשר החייל עזב את הצריף בלי לגלות דבר.

מאותו יום השתנה הסדר. בכל יום החביאו את התפילין בצריף אחר. המקום הבטוח ביותר היה הצריף שכבר נבדק באותו יום. כך נמשך הדבר עד ש…

היה זה יום חורפי סגריר. זמן רב לפני עלות השחר העירו אותנו וקיבלנו פקודה לעמוד למיסדר בחצר על מנת להתפקד. לאחר מכן הובלנו על משאיות ליער. קיבלנו פקודה לרדת וציוו עלינו לחפור באדמה הקשה. חפרנו תעלות במשך שעות ארוכות. המאמץ היה גדול, עבדנו קשה במשך כל היום, ורק לקראת ערב שבנו למחנה, מותשים לגמרי.

למרות עייפותי נקרה בראשי רק מחשבה אחת: התפילין! לא הנחתי תפילין היום. יצאנו לעבודה ביער בעוד חושך, וכעת הייתי במתח גדול האם נספיק להגיע בחזרה לפני שקיעת השמש. הרגשתי הקלה בליבי כשהמשאית נכנסה בשער המחנה דקות מיספר לפני השקיעה. שמעתי כיצד אחד המפקדים צועק: "עוצר במשך הערב!" אך לא שמתי את ליבי לכך. מחשבתי היחידה הייתה להיכנס לצריף ולהניח תפילין.

באותו רגע נזכרתי שהעבירו את התפילין לצריף הרביעי בגלל החיפוש. מה היה עלי לעשות כעת? נותרו רק דקות ספורות מהזמן שמותר להניח תפילין, וכיצד אגיע לצריף השכן? עוצר פירושו איסור חמור ביותר לצאת מהצריף. מי שנתפס בחוץ לא נשאל לפשר המצאו בחצר, אלא נורה מיד. אין ציווי שיהודי ימסור את נפשו עבור הנחת תפילין, ותוך אנחה כבדה חשבתי שהפעם אוותר על קיום המצווה.

אבל בן רגע שיניתי את דעתי. כיצד יעבור יום בחיי ללא הנחת תפילין? ומי יודע מה יקרה מחר? אולי לא אהיה בחיים – הרי בכל יום יהודים נרצחים? וכי איזה ערך יש לחיי הנתונים על כף מאזניים לגבי קיום מצוות הקב"ה? החלטתי להניח תפילין.

חבריי לצריף הביטו עלי במבט מלא חרדה כשראו כיצד אני פותח בזהירות את דלת הצריף. הם ידעו היטב את משמעות החלטתי. הסתכלתי החוצה לחצר. המקום היה ריק לחלוטין ורצתי בכל כוחי במהירות גדולה לצריף הרביעי. נכנסתי וסגרתי את הדלת – ברוך ה', לא גילו אותי.

נעמדתי בתור להנחת תפילין. הזמן היה קצר ביותר. הייתי האחרון שהניח תפילין באותו יום.
לא היו אלה מילים שגרתיות. כשאמרתי 'שמע ישראל, ידעתי שחיי תלויים לי מנגד. עד כה הכול הלך למישרין, אבל חייב הייתי לחזור לצריפי. אם תיערך ביקורת (והדבר נעשה בתדירות גבוהה) וימצאו אסיר שלא שייך לצריף, עלול הדבר לעלות בחייהם של כל האסירים שבצריף, ח"ו.

חברי הצריף בירכו אותי בברכת הצלחה. פתחתי את הדלת והסתכלתי החוצה. פקודת העוצר עדיין היתה בתוקף, שוב רצתי במהירות אל עבר הצריף שלי. כבר הגעתי לדלת, ולפתע דמי קפא בעורקיי.
קול גס צעק לעברי: "האלט!"

הסתובבתי והרגשתי כיצד האדמה כאילו מתמוטטת מתחתיי. שומר אוקראיני, משתף פעולה עם הגרמנים, גילה אותי ברגע האחרון. אקדחו כבר היה שלוף בידו, והוא כיון את הקנה אל עבר גופי הצנום.
השומר הזה היה ידוע כאיש אכזרי במיוחד. נהנה היה להסתכל כיצד יהודי נופיל לארץ מרוסס מכדורי רובהו. הליכתו הבלתי יציבה הראתה שהוא שתוי.

הוא לא לחץ על ההדק אלא סימן לי לבוא אליו. "כנראה הוא חפץ להשתעשע עם הקרבן לפני-כן", חשבתי בליבי.

הוא שאל אותי: "היכן היית? יש עוצר!"

ניסיתי בכל כוחי למצוא תירוץ, אך הבנתי שזה לא יעזור לי מאומה. החלטתי לומר את האמת בגאווה יהודית: "הלכתי להניח תפילין", אמרתי.

"מה?!" הוא צעק. "הנחת תפילין למרות האיסור החמור?! אני יודע מה הם תפילין – שכניי היו יהודים. אך אינני מאמין לך. הראה לי את זרועך!"

הפשלתי את שרוולי השמאלי והראיתי לו את הסימנים הברורים של הרצועות.

פניו האדימו, והוא רץ לפעמון הגדול והתחיל לצלצל בחזקה. היה זה סימן שעל כל האסירים להסתדר בשלשות למיסדר. בתחילה התפלאו האסירים על כך שהעוצר בוטל, אך כאשר הבחינו בי כיצד אני עומד בראש מורכן, הבינו את המתרחש. כעת יתקיים "משפט פומבי" על מנת ללמד את כולם לקח שלא כדאי לעבור על חוקי המחנה.

כאשר כולם הסתדרו, עמד השומר לפניהם וצעק בקול רם:
"הביטו על חברכם, יהודונים! הוא עבר על איסור העוצר – ובשביל מה? כדי להניח תפילין, שגם זה איסור חמור. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד שהוא לא ידע על זה!"

הוא שתק מיספר רגעים והמשיך באיטיות:
"ואני בחיים שלי לא האמנתי שמישהו מכם יהיה מוכן להקריב את חייו למען דתו. כיוון שכך, אני נותן לו בזה רשות להניח תפילין מתי שרוצה בכך, ואני אישית אדאג שאף אחד לא יפריע לו!"

למאמרים נוספים
.

רשום על לבושו של הקב"ה

.

שפוך חמתך

.

אצילות בין הכבשנים

.

ספר משניות במקום ככר לחם

האזנה לשיעורי הרב אברהם יעקב בוים

0723323020 >> 1 >> 1 >> 4

אנחנו שולחים למייל (בתזמון שאתם בוחרים)
תוכן תורני מרתק וייחודי!

מיד לאחר ההרשמה תקבלו מייל עם פירוט אפשרויות התזמון לבחירה

דילוג לתוכן