טהרת הכלים

כלי עץ, עור או עצם טמאים, שניקבו נקב בגודל "מוציא רימון", היינו שיכול רימון לצאת מן הנקב – טהרו. ודוקא כלי בעלי בתים, כיון שבעלי בתים חסים על כליהם, וכשניקב כמוציא קטנית מצניעו לזיתים, וכשניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים – עד לנקב גדול כמוציא רימון. אבל אצל האומן, שהכלי עומד למכירה, אין שיעור הנקיבה גדול כ"כ.

וכן כלים שעומדים רק לשימוש מסויים, שיעור נקיבתם אינו במוציא רימון, אלא כל אחד לפי שימושו. כגון סלים של פת, שיעורן בככרות של פת.

וכלים קטנים שאינם יכולים לקבל רימונים, שיעורן כשנפחתו רובן, דברי רבי מאיר, ור' שמעון אומר, בזיתים.

כלי שניקב, כמו שהוא נטהר על ידי כך, כמו כן אם היה נקוב באותו שיעור, לא יקבל טומאה.

ובאיזה רימון אמרו? לא קטן ולא גדול אלא בינוני. ואגב זה אומרת המשנה שמה שמשערים בבינוני הוא גם בשיעור "כביצה" – ביצה בינונית, בשיעור "כגרוגרת" – תאנה יבשה בגודל בינוני, בשיעור "כזית" בינוני, וכן בשיעור "כשעורה" ו"כעדשה".

אופן נוסף לטהרת הכלים הוא ע"י שנשברו. כגון ארון או שידה העומדים על רגלים, וניטלה רגל באופן שאינם יכולים לעמוד. והכלל הוא, כשהכלי אינו ראוי לשימוש מחמת השבירה – נטהר.

ולדוגמא: כסא שנטלה אחת מרגליו, טהור. אך כסא של כלה, שהוא כסא מיוחד ומכובד, גם אם נטלו המשענות שבצדדיו טהור.

בפרק כ"ד, פרק שרגילים ללמדו לעילוי נשמת, מהסיבה שנפרט להלן, מביאה המשנה רשימה של כלים שיש בכל כלי שלשה סוגים שונים לאותו כלי, כלי אחד טמא מדרס, השני טמא טמא מת, והשלישי טהור. וכך פותחת כל משנה: שלשה תריסין הם, שלש עגלות הם, שלש עריבות הן, וכן הלאה. וכל משנה מסיימת במילה "טהור". וזו הסיבה שנהגו ללמוד משניות אלו לעילוי נשמת הנפטרים, לרמוז לטהרת נשמתן.

גם מסכת כלים מסיימת במילה "טהורה" ואומר על זה רבי יוסי שם במשנה האחרונה: "אשריך כלים, שנכנסת בטומאה, ויצאת בטהרה".