וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ… וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים

החיים בירושלים בזמן בית שני / הפילוג בין 'עמי הארצות' לקהילת ה'חברים' / מתווה הקפסולות בהיכלי הישיבות בימי בית שני / להיות תלמיד ב'קיבוץ' האוכל חולין על טהרת הקודש – היא פסגת השאיפות / אחראי ה'טהרה' ו'נאמני הטומאה' / ומה קרה כשהתברר לכהן הזריז שהמקווה הסמוכה לנחל קדרון נמצאה בה תקלה?

 נתק של אלפי שנים לא יצליח לטשטש את רישומה של צורת החיים הזו, חיים עם זהירות ורגישות. במשעולי המשנה ובמאמרי חז"ל בגמרא אנו פוגשים בה פעם אחר פעם, בדיונים בענייני טומאה וטהרה, באוכלין ובמשקין, בנגיעה או בישיבה. הדיונים הללו, שהיו אמורים להוות חלק בלתי נפרד מחיינו, לא פחות מדיני תפילה או הלכות שבת – הפכו באותו יום מר ונמהר של חורבן בית המקדש ל'הלכתא למשיחא'. צעירי הצאן וגם מבוגרים מהם לא מוצאים ידים ורגלים בסוגיות סבוכות אלו, שהנתק המעשי חופף עליהן.

אבל הנה הקרה לנו ה' הזדמנות. הרה"ג רבי שמואל פולק שליט"א עורך גליונות 'שלהבת' ו'אז נדברו', נדרש למשימה זו תמידין כסדרן, ומצליח בעז"ה בעטו, עט סופר מהיר, לקרב את ההווי היהודי שלפני אלפי שנים ולחוש אותו ממש כאן לידינו.

ל'קורונה' שהתדפקה אל פתחנו בשנת תש"פ הוא נקלע בדיוק כמו כל עמך בית ישראל, ומעבר לנקודות החיזוק והאמונה שהצליח לשזור במאמריו החביבים והנפלאים, הוא אף גילה לטעמו, שהנה, כאן זוהי נקודת ההכנה לגאולה, הזדמנות לסטאז' ייחודי לימות המשיח. הקב"ה מכין אותנו לימים נעלים, ימים שבהם ניזהר לגעת בחפצים – ולא בגלל נגיף כל שהוא, אלא בגלל וירוס אחר לגמרי, חשש טומאה.

עד כאן דברי ההקדמה של סופר 'המודיע', הרב יוחנן הרשקוביץ, שהביא את מאמרו המרתק של הרב פולק. כעת, לקראת תחילת לימוד סדר 'טהרות' במשנה היומית, אמרנו 'אל תמנע טוב מבעליו' והבאנו את המאמר המאלף בגליוננו לצורך המחשת ופישוט הדברים למציאות חיינו. תשוח"ח להגאון הרב שמואל פולק שליט"א על מאמר נפלא זה כמו גם שאר מאמריו המופלאים, וכן שגורה בזאת תודתנו להרב יוחנן הרשקוביץ ולעיתון 'המודיע' שבין דפיו פורסם המאמר המאלף.

עם אחד, שתי קבוצות

לפני התחלת המסע המרתק במשעולי ירושלים דאז, ובהיכלי ישיבותיה מקדים הרב פולק מעט רקע הלכתי והיסטורי להבנת הדברים.

לא ביום אחד התחיל הכל. שנים שנים היו בני ישראל מלוכדים כאיש אחד בלב אחד. מחלוקות הלכתיות עדיין לא נכנסו ללקסיקון. לכל בעיה יש פתרון, כי סנהדרין יש בירושלים שעל פיהם ישק כל דבר ואחריהם אין עוררין. רק בדורות מאוחרים יותר, לקראת אמצע בית שני הפך דבר הסמיכה על קרבנות ביום טוב לסלע מחלוקת, זו הנזכרת במשנה במסכת חגיגה. ונחלקו האמוראים בכוונת מחלוקתם, אם המחלוקת היא בדבר הלכה של שבות או בסמיכה על קרבנות חובה.

בזמן הלל ושמאי, רבו התלמידים שלא שמשו כל צרכם – אומרים לנו חז"ל – ואז התרחש מפנה בקורות ימי עמנו: רבו המחלוקות בישראל. במקביל, החלו לגזור גזירות ותקנות שהרחיבו עד למאד את שמירת הטהרה בישראל. ביניהם ידוע מעשה שהיה שהתקבצו ובאו תלמידי הלל ושמאי בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון, ואמרו "הנכנס יכנס והיוצא יידקר בחרב", ומעליה זו יצאה רשימת הנחיות מפורטות ובהם 18 גזירות, רובן ככולן נוגעות בדיני טומאה וטהרה.

מאז, ארע 'מהפך שלטוני', רעידת אדמה במונחים גלובליים. אלפי אנשים שמאז ומתמיד חיו כטהורים למהדרין, הפכו בין יום לטמאים. עפר ארץ העמים הפך להיות אב הטומאה, ובעקבות רצועה של עמים שחצתה בין גליל לארץ יהודה, כמעט לא היה עולה לרגל מצפון הארץ שלא נטמא בדרכו ירושלימה, וזו רק דוגמא אחת מני רבות.

האנדרלמוסיה החלה להרים ראש. היו אנשים שנפשם חפצה והשתוקקה להמשיך לשמור על הטהרה כדבעי, ובכל מקום שהיה ספק – להם לא היה ספק. החמירו על עצמם בכל מיני חומרות והידורים. התאמצו להרגיל את עצמם לחיים מסוג חדש, רכשו הרגלים והמשיכו לשמור על טהרתם. כנגדם, היו אנשים שנאלצו להתפשר, המציאות לא הותירה להם ברירות. ומכאן, ההפרדה היתה בלתי נמנעת. לא יתכן שאלו ישבו לצד אלו, שכן כל נגיעה בלי שימת לב, כל חיבור לא זהיר, היה עלול לטמא את ה'חבר'.

מני אז החלה קהילה קדושה לפרוח בישראל: קהילת ה'חברים'. בהמשך, נתקבעו כללים והליכות בדרך לכניסה לחבורה קדושה זו, והמשימה להפוך לחבר מן המניין הפכה למשימה של ממש. נדרש היה מהמבקש להוכיח את ידענותו ורצונו העז להתחבר לחבורה קדושה זו.

הפילוג בתוך העם היה קשה מנשוא, לא בכדי היו עמי ארצות שונאים את ה'חברים' שנאה עזה. הריחוק החברתי, הבידול מהתחברות עמם, יצרו חיץ בין שתי קטגוריות. לא בכדי אנו מוצאים בחז"ל תקנות מדורות מאוחרים יותר שכל מטרתן "מפני דרכי שלום". גם בימי הרגל תקנו חז"ל "כל ישראל 'חברים' ", שכן לא היתה קיימת אפשרות אחרת לקיים את החג כהלכתו.

דיוני חירום ב'קבינט הקודש'

העולם החל להתרגל לדברים חדשים שמעולם לא שמעו על כך. הסנהדרין, שמלבד שליטתם הרוחנית על כל עם ישראל, היו גם הגורם הבלעדי בניהול הגשמי של העם, על כתפם רבצה האחריות לתיקון הכבישים ובניית בארות המים לעולי הרגלים, ואנשי ביצוע היו על כל תחום – עתה המציאות כפתה עליהם תיק מזן חדש: ועד הקודש והמקדש.

'קבינט הקודש' יצא לפעולה ודרש ואיזן וחקר את כל הנוגעים בדבר, היכן הבעיות, ועל מה יש לשים את עיקר הדגש. וכך נפלה ההחלטה באחד הימים, שדווקא היכלי הישיבות, בעיקר הירושלמיות, נמצאים בסיכון טהרה גבוה.

"בישיבות מתקבצים ובאים מכל רחבי הארץ תלמידים שחשקה נפשם ללמוד תורה", טענו המומחים, "אחוזים גבוהים מהם הינם בני כפר שבאים עם מעשר שני של אביהם לאכלו בירושלים. עמי ארצות בלי ידע בסיסי בשמירת הטהרה. אי אפשר לשכן את התלמידים בני החברים עם בני עמי הארצות".

הדילמה היתה קשה בפני חברי הוועד, שלא ידעו כיצד לתקן את צעדיהם. האם להכריז עליהם סגר או שמא חובת בידוד? כל הערכה לא נכונה עלולה למנוע מהם להשתלם בתורה. אך האפשרות השניה – לתת להם להסתובב ללא הגבלות – גם היא לא ישימה, ה'חברים' יברחו מפניהם לכל עבר.

ואז הוחלט ברוב קולות: אין ברירה אלא לאמץ את מתווה הקפסולות של שנת תש"פ…

נא להכיר: שלמיהו מ'יקירי ציון'

בעקבות כך יצאנו לסיור במתווה הקפסולות של בית שני. יצאנו בזהירות הנדרשת ופגשנו את שלמיהו, עלם חמודות שזה עתה נכנס לשערי הישיבה הקדושה.

קול התורה המהדהד בישיבת 'יקירי ציון' הפריע לנו להתרכז בדבריו, הסטנו אותו הצידה בזהירות והוא החל בשטף דיבורו:

"מוצאִי בצידון שבנחלת זבולון", פתח שלמיהו את נועם שיחו. "הורי היקרים שלחו אותי לירושלים כדי שתהיה להם נציגות בציוֹן, ממנה תצא תורה. מדי כמה חודשים גם הם עולים לכאן ומעניקים לי דמי כיס – את כל מעות מעשר שני שהצטברו אצלם, ואני אוכל אותם על טהרת מעשר".

אחר שהתוודענו לכך ששלמיהו נמנה על מצוייני תלמידי שיעור א', הוא החל להסביר את חלוקת השיעורים: "בדרך כלל נהוג בישיבות שה'שיעורים' הם לפי שנתון וגיל, אך בישיבה שלנו זה עובד בצורה אחרת לגמרי. בישיבה שלנו ניתן למצוא בחור בן 19 ובן 12 באותו שיעור. וזאת משום שאצלנו, שיעור א' – אלו הבחורים שאוכלים חולין בטהרה ברמה הבסיסית, על פי רמת ידיעתם במבחני הקבלה לישיבה, בהם נבחנים גם על רמת הלימוד וגם על בקיאותם בשמירה מטומאה. לשמור ידיו ולשמור גופו – אלו דרישות המינימום לשיעור א', מה שנקרא טירונות.

מתברר, שבמהלך השנה הבחורים אינם שוקטים על השמרים: "לצד השאיפות שלנו בלימוד התורה, אנו גם שואפים לעלות כיתה, לשיעור ב'. אם תשאל מה זה אומר? אוהו, שיעור ב' זה רמה אחרת. שם לומדים בחורים שאוכלים על טהרת מעשר, כלומר: לא לאכול ראשון לטומאה. זה אומר שאי אפשר לאכול בסתם חתונות, ולא קוגלים בקידושים. האמת, שאפשר לאכול, אבל אחר כל אכילת כביצה ומחצה צריך להיטהר במקווה. כך מתרגלים במהלך כל השנה, ועם ההתקדמות והעמידה במבחנים, כולל מבחני פתע, נקבל אישור לעבור לקפסולה הבאה — לשיעור ב'. משם לשיעור ג' שאוכלים על טהרת תרומה. אך הדרגה מעליה זו דרגה שאין למעלה ממנה. זאת הפסגה: הקיבוץ.

"בקיבוץ יושבים בחורים מרוממים שאוכלים 'חולין על טהרת קודש', מדובר בבחורים מרוממים בעלי השגה שעדינותם בתורה ובמידות גם היא מושלמת וניכרת בעליל. מרגע הכניסה לישיבה ואף כבר בתור ילד בחיידר, השאיפה של כל אחד היא לזכות להיות חבר בקפסולה הזו, להפוך ל'חבר מן המניין'".

ושלא נטעה: "החלוקה בין הקפסולות היא לכל הרוחב. זאת לא רק קפסולת לימודים, אלא חיים נפרדים של ממש. מטבח אחר ופנימיה אחרת. כי יש להבין: שיעור א' וב' יכולים לצאת למקרי הצורך מחוץ לישיבה, אלא שהתנאי לכניסה חזרה לישיבה זו טבילת במקווה ואז דינו כ'טבול יום'. לעומת זאת, בשיעור ג' זה כבר לא מועיל, כי 'טבול יום' אינו יכול לאכול על טהרת תרומה, וכן על זה הדרך יש עוד הרבה פרטים שאין כאן המקום להאריך.

"למרות זאת", אומר לנו שלמיהו בהתרגשות, "המציאות שאנו משוכנים ב'מתווה הקפסולות', עדיין אינה אומרת שאנו מנותקים לגמרי זה מזה. כי למרות ההפרדה – אנחנו עדיין ישיבה אחת, ולפעמים גם מקבלים היתר לפתוח את הקפסולות במקרים מיוחדים – בדיוק כמו המקרה שהיה בשבוע האחרון…"

"ביום ששי האחרון", ממשיך שלמיהו בסיפורו המפעים, "הגיע לישיבה אורח אמריקאי, שביקש לתרום חמשה כבשי שלמים לטובת בחורי הישיבה. עם קריאת ראש הישיבה "התקדשו ובואו עמי לזבח" – התארגנו כל בני הישיבה להתקדש ולהתכונן לטהרה של אכילת קודש  ב"מבצע טהרה".

"לא נוכל לפרט את כל הפרטים. אבל למשל, נעלנו את החדר שלנו, כי לטהר את כל החדר על טהרת קודש זה סיפור מורכב, וגם הזמן הדוחק לא העניק לנו אפשרות לעשות זאת מהרגע להרגע. במקום להתחיל לפרק את המיטות ולגרור אותם למקווה, הוצאנו מהחדר את כל מה שאנחנו צריכים לשבת הקרובה, והצטיידנו עם שק שינה מיוחד כזה שמטבילים אותו בקלות, עמו טבלנו את כל בגדי שבת, משקפיים, גרבים, נעלים, מצעים וכריות, וכולנו טבלנו לשם אכילה על טהרת קודש.

"ברגע שנטהרנו לגמרי, 'אחראי הטהרה' הגיע לבדוק אם נהגנו כפי כל הכללים. במקום לבדוק חום כמו בשנת תש"פ, הוא בדק אם אכן טבלנו את כל הכלים כיאות, אם הציפורניים שלנו קצוצות כדבעי, מחשש חציצה. לאחר הדרישה והחקירה ניתנה ההוראה ונפתחו המחיצות, נפתחה הקפסולה וכל בני הישיבה התאחדו לשבת אחים גם יחד.

"במשך כל ליל שבת ישבנו בדיבוק חברים כל בני הישיבה, ואכלנו את השלמים ושמחנו לפני ה' עם כיסופי רגש באתר די ביה יחדון רוחין ונפשין. ראש הישיבה אמר חידושים שלא שמעתן אוזן, והדברים היו מאירים ושמחים כנתינתם בסיני. השבת היתה מרוממת ביותר, וזכינו לאכול שלמים לשני ימים ולילה אחד עד מוצאי שבת. ואז… שוב נפרשו המחיצות ומתווה הקפסולות כבש שוב את חיי השגרה"…

החליפה שהוחלפה

"אך מה שקרה בהמשך, טרף את הקלפים – ממשיך שלמיהו לספר. "אל שולחנו של 'אחראי הטהרה' בישיבה, הגיע מידע על בחור משיעור א' שמרוב לחץ ובלבול החליף את חליפתו עם אחר.

"אירוע כזה הוא אמנם לא נורא כל-כך בדרך כלל, אבל עבורנו זה נורא ואיום. כי ברגע שקרה דבר כזה, זה אומר שהוא הסיח את דעתו משמירת החליפה שלו והיא בחזקת טמאה. ממילא הכל פה נכנס לבלגן. כל האזור נכנס לבידוד עד להשלמת החקירה".

מחיצה של ניילון

"אגב, מעניין לציין, שבדומה לתקופתכם", אומר שלמיהו ומצביע עלינו, בני תש"פ, "המלצת 'ועדת הקודש' היא שגם קריאת התורה בישיבה שלנו תיעשה בצורה סטרילית.

"הוחלט שבעל-הקורא וכל המחזיקים ב'עץ החיים' יהיו דווקא בחורים משיעור א' וב', ואילו בני שיעור ג' ו'קיבוץ' עדיף שלא יגעו בספר תורה, כי ספר תורה מטמא את הידיים.

"לכן, הוחלט שבחור משיעור ב' יקרא בתורה, ויעמידו מחיצה של ניילון בינו לעולה, ובחור ה'קיבוץ' שעומד מהעבר השני יזהר שלא לגעת בספר תורה עצמו"…

חברותא מקפסולה אחרת

שלמיהו ממשיך לספר: "באחד הימים השתוקקתי לקבוע חברותא עם בחור בן עליה מהקפסולה של הקיבוץ. דא עקא, שאני בקפסולה של שיעור א' שאוכל חולין בטהרה, והוא אוכל חולין על טהרת קודש. מה עושים?

בתחילה הגענו לפשרה שאשב רחוק ממנו שני מטר עם מסיכה, כי בייחס אליו הרוק שלי הוא אב הטומאה. וכך רק אני ישבתי עם מסיכה והוא לא, כי כל החשש הוא שאדביק אותו, ואילו הוא? הלואי וידביק אותי, 'ודבקנו ביצר הטוב'.

"אבל בשלב מסוים הוא ראה שמאוד קשה לי לשבת עם מסיכה, הלכנו לראש הישיבה וביקשנו פתרון. הוא חשב וחשב ואז נתן לנו הקלות חדשות. 'שבו במרחב הפתוח', הוא אמר לנו, 'גם ללא מסיכה'.

"הפתרון היה כל כך מוצלח, שפלא שלא חשבנו עליו קודם. פשוט, כי ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא, ולכן צריך לשלול כל זרביב רוק, אבל ספק טומאה ברה"ר — ספקו טהור (אם כי רה"ר לעניין טומאה זה לאו דווקא במרחב פתוח, אלא תלוי בהגדרות שונות).

"לסיום רק אספר, כי בשבוע הקרוב בעז"ה אני מתכנן להתאמץ ולהתקדם צעד אחד קדימה, ולעלות לכל הפחות לשיעור ב'. וזאת משום שישנו יהודי אחד שהולך לעלות לירושלים עם ביכורי ענבים, והורי שלחו עמו את דמי מעשר שני שאוכל כנגדם בירושלים, זאת אומרת: בחודש הקרוב יהיה לי ארבע מאות שקל לקוח בכסף מעשר שני, שאותם עלי לאכול על טהרת מעשר.

"ההתלבטות שלי כעת היא, האם לעלות לגמרי לשיעור ב', או להמשיך עם השיעור שלי במשך כל היום, ורק לפני השקיעה ללכת למקווה ולהטהר לערב. ואם כך, אז במקום להחליף את כל החברותות, אחליף רק את החברותא של סדר ערב לבחור משיעור ב'"…

בשלב זה סיימנו את שיחתנו עם שלמיהו החביב, הודינו לו ונפרדנו ממנו לשלום. אך מסענו עדיין לא הסתיים…

חקירות אפידמיולוגיות

בירושלים לא חסרים כרוזים. באמת אמרו, שהכלל הארצי של שעות מנוחה בין 2:00 ל-4:00 תקף גם בירושלים, רק שהכוונה ל-2:00 ו-4:00 לפנות בוקר…

"היה זה בעת שצעדתי למאפייה", מספר לנו שאלתיאל תושב הגליל. "בתור מחזיק כרטיס 'חבר' אני משמש כ'מפריש חלה' במפעל. בדרכי שמעתי כרוז: 'תושבים יקרים: מי שהתפלל ביומיים האחרונים בבית הכנסת 'דרכי אברהם' בשלושת הספסלים האחוריים, מתבקש לטבול ולהטביל את בגדיו ואת כל הטהרות שנגע בהם ביממה האחרונה, עקב התגלות טמא מאומת'!

"אהה! אנחת רווחה נפלטה מפי. נס! ב"ה ביומיים האחרונים לא דרכתי בבית הכנסת הזה. אם ח"ו הייתי שם, הייתי עכשיו בצרות צרורות. בעלי המאפייה לא יסלחו לי על תאונה שכזו. הדבר יגיע לכותרות העיתונים והדימוי של המפעל יירד…

"אך לפתע אני מביט בפניו המחווירות של ידידי ר' יצחק, ומבין שאירעה תקלה…"

'חוששני שבני אכן התפלל שם'… הוא לוחש לאזני בהססנות. בירור קצר מעלה כי אכן, יענקי התפלל שם. 'אוי, אוי, יענקי, אתה ראשון לטומאה, וכך גם הבאת את החלה לר' ירמיה הכהן… אוי אוי, איזה סיפור נורא, הכשלנו את ר' ירמיה באכילת תרומה טמאה בשגגה'.

"בריצת אמוק אץ ר' יצחק לביתו של הכהן, לשמחתו התברר שהעיסה עדיין לא נאכלה. זו עשויה מקמח כוסמין וזהותה ודאית. בבכיה של הודיה, הודה ר' יצחק על שה' לא הביא תקלה לצדיקים. עם כפיפה מצרית נטל ר' ירמיה הכהן את העיסה, והסיקה תחת התבשיל כדין תרומה שנטמאה שמותרת בהנאה'.

*

"— אבל עם כל הכבוד לסיפור הזה, כמה שהוא מזעזע ודרמטי, זה ממקרי ההדבקה המוכרים והקלאסיים. בתי ישראל ערוכים בקביעות למציאות של טומאה למפרע, מעת לעת או מפקידה לפקידה. אלו מעשים שבכל יום. אבל בירושלים? זה סיפור אחר, שם הסיפור הגדול.

"במקרה של ירושלים, זה מורכב הרבה יותר, רק בגלל שאחוזי ההדבקה שם הם הכי גבוהים ועם השלכה רוחבית רבה. כשקורה משהו בעיר הקודש זה עלול להיות כדור שלג, שלפעמים שיקום הנזקים מורכב ומסובך עשרות מונים. בדיוק בשביל זה יש לנו את 'נאמני הטומאה' מבני הלויים, שחלק משמעותי ונכבד מהתפקיד שלהם הוא לטפל בכל מיני 'פיגועי טומאה' נרחבים!

"הנה דוגמא: בשבוע שעבר היה פה כהן תלמיד חכם מופלג וזריז במעשיו, בקי בעבודה, שכולם סומכים עליו בעיניים עצומות. ביום ה'בית אב' שלו עבד עבודה, ופתאום בחצות היום חלפה שמועה כאש בשדה קוצים שמקווה 'שוקת יהוא' הסמוך לנחל קדרון, נמצאה בו תקלה, כיון שהנקב שמשיק אותה למעין היה פחות משפופרת הנוד—  ברגע שהדבר הגיע לאזני הכהן, הוא קרס תחתיו מתעלף.

"בפעם הרביעית שהעירו אותו, הוא קם בשארית כוחותיו והחל לרוץ בבהלה עצומה בדרך קצרה לכיוון היציאה מהעזרה, גם אז לא הספיק להגיע לשער העליון ושוב קרס מתעלף. כולם הבינו שקרה פה משהו נורא. הפעם, במקום להעיר אותו המשיכו לגרור אותו ליציאה מהעזרה והעירו אותו בעדינות. 'זה בסדר… אתה בחוץ'.

"מדבריו התברר, שהגרוע מכל התרחש. כי את כל הטבילות שלו הוא מהדר לטבול דווקא שם, מתוך כוונה טהורה ללכת למקווה המהודר ביותר בירושלים, שיש לו השקה למעיין. והנה פתאום התברר שבדיוק המקווה הזה היה פסול, והמשמעות היא שכל העבודות שאותו כהן עשה מהבוקר עד עכשיו — הכל טמא ופסול.

"אפשר לקלוט איזו קטסטרופה קרתה פה. רק תנסה לדמיין רק כמה קבלת הדם הכהן הקדוש והזריז הזה עשה מהבוקר עד עכשיו. הסיפור הזה עורר סערה בכל ירושלים. אם עד לפני שעתיים עבר כרוז ש'שוקת יהוא' פסול, מהר מאוד חלף כרוז נוסף בירושלים: 'רבותי, ר' חובב הכהן נמצא טמא טומאת מת, וכל מי שנדב שלמים והקריב אצלו — שיפסיק לאכול מיד, ומי שנדר קרבן והקריב אצלו, צריך לעשות שאלת רב'… אי אפשר לתאר את תחושות האכזבה שנפלו על אותם אנשים שהקריבו חטאת ויצאו מהמקדש והיו בטוחים שכבר התכפרו, ופתאום חזרו שוב בפנים נפולות.

"אבל, כמה שזה די נפוץ בירושלים, יש גם מסר אחד מרגיע: כי בטומאת מקדש וקדשיו יש קולא מיוחדת, שרק מי שהיתה לו ידיעה בתחילה ואז נעלם ממנו, רק אז הוא חייב, אבל אם הוא לא ידע מראש בכלל — זה פחות חמור (בניגוד לשאר חטאות שחייבים גם בלא ידיעה בתחילה). במילים אחרות: כרוז שמודיע בפתאומיות 'רבותי, התגלה חולה מאומת וכולם כעת טמאים' – זה אמנם משבש את המערכת, אבל אם לא ידענו את זה מראש, אז זה לא חמור בסדר גודל של דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. שעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים מכפר עליו, והעובדה הזו מרגיעה בהחלט. למרות זאת, כולנו תפילה 'מנסתרות נקני', גם נסתרות מהסוג הזה.

* * *

כולם מכירים את הסיפור הזה, אבל הרב שמואל פולק מעניק לו פן חדש ומעניין, ששווה בהחלט לקרוא למרות שמדובר רק בפרשנות בלתי מחייבת בעליל…

חתונה בירושלים, בשלהי ימי הבית. סעודת המצוה החלה, כל ה'חברים' יושבים בחרדת קודש ובשמחה של מצוה סביב שולחנות ערוכים. ההמון מברך 'המוציא' ו'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת לחמי תודה', לאחר מכן אוכלים בשר קודש, כאשר שמחה של מצוה ושמחת חתן וכלה מתאגדים יחדיו. מי מאיתנו, דור הגלות, יכול להבין ולהשיג את ההשגות הנעלות שעלו בראשם בשעה שנהנו מזיו השכינה ואכלו קדשים קלים בטהרה בירושלים. אשרי העם שככה לו.

ואז, לפתע ללא הודעה מראש, נצפה אדם לא כל כך מוכר מהלך בין השולחנות ותר אחר מקום לישב עליו. בלי הודעה מוקדמת החלה שערוריה באולם. "זה לא פשוט שבן אדם לא מוכר מסתובב לנו בין שולחנות עמוסים בבשר קודש", אומר שם איש לרעהו, והחברים מאזינים ושותקים. זאת תאונה שעלולה להסתיים בתאונת שרשרת. יש סיכוי גדול שהוא עם הארץ, ודי אם רק יגע בבשר קודש והבשר הזה יהפוך לראשון לטומאה, הבשר הזה יגע בבשר אחר שנמצא לידו והוא נהיה שני, והשני נוגע בשלישי והשלישי ברביעי. בקיצור: הוא עלול לטמא את כל הסעודה במחי יד. מפגע תברואתי לכל דבר.

תוך כמה רגעים הקיפו אותו כמה בחורים כמו פושע הכי מסוכן ושאלו אותו: "מי אתה? איך קוראים לך?" הוא נבהל וענה: "בר קמצא."

"מה?! קוראים לך בר קמצא? אתה הבן של ה'חבר' קמצא?"

הסיפור עם קמצא הוא קצת מורכב. קמצא הוא אכן 'חבר', הוא משלנו. אבל בנו יקירו לא בדיוק כזה. עד כמה שזכור לנו, בכל בוקר לפני שקמצא מגיע לבית המדרש הוא נאלץ לטבול, בגלל שהבן שלו בר קמצא לדאבון לבו הוא עם הארץ, והוא אוכל יחד אתו מידי ערב והבגדים שלו טמאים מדרס.

"אה, אז זה אתה? אתה הוא הבן המדובר שאבא שלך טובל 'עליך' כל בוקר בשביל שהוא יוכל לשבת איתנו?"

בר קמצא נעלב עד עמקי נשמתו. הוא לא ידע לאן הוא נקלע. בלאו הכי הוא טיפוס רגיש ופגיע נכון, אני עם הארץ, לא זכיתי להיות 'חבר' כמו אבי היקר, אבל עדיין אני יהודי טוב שמתפלל שלוש תפילות ביום ומפריש תרומה. אמנם אני לא כל כך מבין מה זה תרומת מעשר, ולא מעשר שני, וגם בטומאת משכב ומושב אני מסתבך, אבל עדיין אני שומר שבת ירא ה' ושומע שיעור תורה.

כל ערב אני סוחב אתי עלבונות ומשקעים מכל אלו שרואים בי הטמא של השכונה, והנה, סוף סוף קבלתי הזמנה לחתונה של יונדב, השמחה שלי עלתה על גדותיה שיש כמה שלא מנדים אותי לגמרי, והנה מתברר שבסך הכל הדוור התבלבל…

דווקא נשיא ישראל, רבן יוחנן בן זכאי היה מקדים בשלום כל אדם, והוא לא ראה פחיתות בלהתייחס אלי. הוא לא חשש שאם הוא יתייחס, הוא יפסיק להבין ב'שיחת מלאכי השרת ובמעשה מרכבה', הוא לא פחד כמו כל אלו שחוששים שאם אדבר אתם אולי תנתז טיפת רוק ממני ואז הוא יטמא. לא. הוא לא היה כזה 'צדיק' שלא מעז לחייך אלי. לעומת זאת כאן אני עם אנשים ששונאים אותי ועוד בשם התורה. מעליבים בשם הקדושה והטהרה.

הסיפור הזה יצא מכלל שליטה, ועל דא וכיוצא בזה נאמר "טובה ארוחת ירק ואהבה בה, משור אבוס ושנאה בו". עדיף שכל הסעודה תהיה חולין ויהיה בה אהבת ישראל, מאשר שור שכל כולו קודש קודשים אבל שנאה בו. שנאת חינם זו החריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו לבין האומות.

 על שנאת חינם…

וכאן ישאל כל שואל: למה זה שנאת חינם? הרי לכאורה הם צודקים. הלא אותו עם הארץ היה עלול לעשות נזקים אדירים?

אך התשובה היא, שאותו יהודי גם הוא בנו של הקב"ה, גם עליו צריך לחלל את השבת הוא נכנס בבריתו של אברהם אבינו, והוא בכלל 'קידש ידיד מבטן'. הקב"ה אוהב אותו ונעלב בשבילו. ואם יש לו זכות קיום להסתובב בעולם הזה, זו ההוכחה שאבא שבשמים עדיין 'בונה' עליו. כי אם הוא היה מיותר הקב"ה כבר היה מזמן נוטל את נשמתו. ואם אבא שבשמים 'בונה' עליו גם אנחנו צריכים לתת לו את האפשרות, גם אנחנו צריכים להכיר בו כאח שלנו. ואם יש לו יראת שמים במידת מה אזי מחויבים אנחנו ב"חבר אני לכל אשר יראוך", מחויבים אנו ברגש אחווה כלפיו, והאחווה שלנו כלפיו היא ערך רוחני, שצריך לפנות לו מקום בלב שלנו גם אם הוא לפעמים מכריח אותנו ללכלך את ידינו ולהניח מסלסול הפרישות, בה איננו מחויבים בה לכל הדעות. היה עדיף להוציא את בשר הקודש וכל הסעודה הזו תהיה חולין, והעיקר לא להלבין פניו של יהודי מישראל.

בל נשכח שאהרן הכהן, פסגת הקדושה והטהרה בישראל, שכל ימיו לא מש מאוהל מועד, ונדרש ממנו לחיות בטהרה בתובענות הכי גדולה – למרות זאת הרי הוא הוא בעצמו היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

אהרן הכהן מחייב אותנו. גם אדם שנמצא בקודש הקדשים, גם אדם שאסור לו לצאת ממחנה לוויה, גם התלמיד חכם הכי גדול שאוחז במדרגה נשגבה, צריך לפנות מקום בלב בשביל היהודי שנשלח מחוץ לג' מחנות, מתוך ידיעה שאותו אבא שבשמים ששכינתו שרויה לפני ולפנים בין שני בדי הארון, הרי הוא "שוכן אתם בתוך טומאותם", אף על פי שהם טמאים.

*

הקצין הפולני שגדל ב'ביאלה' רוצה להבין פירוש משנה בסדר טהרות

על כח התורה אל מול כוחות הסטרא אחרא, נוכל ללמוד מהסיפור הבא, אותו סיפר הגאון רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, אב"ד קוממיות:

סוגיית חובת הגיוס לצבא הפולני, היתה מהסוגיות הקשות באותם ימים, והיא היתה אימתם של בחורים רבים. הם היו באים להתברך אל הגה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי"ע, שיצילם הי"ת מגזירה זו.

פעם בא אליו בחור מ'ביאלה' באותו ענין, והרבי הורה לו שילמד משניות סדר טהרות בעיון, ובזכות זה בעזהי"ת ינצל מהגיוס לצבא. הבחור עשה כדברי הרבי, ובכל זאת הוא נתפס וגויס בכוח לצבא, ונשלח לשרת במקום מרוחק, שם מונה לעוזרו האישי של א' מהקצינים הבכירים.

גם שם, תוך כדי השירות הצבאי, לא מש מהוראת רבו, ובכל עת שיכל התגנב ולמד משניות טהרות. פעם נכנס אליו הקצין באמצע הלילה ומצא אותו כשהוא לומד משניות טהרות. זו היתה עבירה לא פשוטה, לימוד תורה תוך כדי השירות הצבאי נחשב בגידה במולדת. הבחור נבהל מאוד, אלא שהקצין בעצמו הרגיע אותו, הוא קרב אליו ולחש לו: "אל דאגה גם אני יהודי…" וכשראה שמשניות טהרות פתוחות לפניו, ביקש ממנו שיבאר לו משנה אחת שמעולם היתה קשה לו. הבחור ביאר לו את המשנה בטוב טעם, והקצין התפעל מאוד מידיעותיו וסברותיו.

"מה שמך? ומהיכן אתה?" שאל אותו הקצין. הוא אמר לו את שמו וסיפר לו שהוא מ'ביאלה'. "גם אני מביאלה…" – אמר לו הקצין – "ואני מכיר את סבא שלך… והאמת" – המשיך הקצין בדבריו – "לא הייתי עוזר לך, כי אני כאן, במקום הנידח הזה, בגלל סבא שלך… הייתי בחור יתום, וסבא שלך מסר אותי לשלטונות הצבא, כדי לשחרר את אחד מצאצאיו… בכל זאת אני מוחל לו מחילה גמורה…" בתום דבריו שחרר אותו הקצין מהשירות הצבאי והבחור שב לביאלה לבית הוריו.

כשחזר הבחור וסיפר לרבי יחיאל מאלכסנדר על הצלתו באורח פלא בזכות לימוד משניות טהרות, אמר לו: "כל ענין גיוסך ולימוד המשניות, היו רק כדי שתשמע שהוא מוחל לסבא שלך במחילה גמורה…"