תפריט
שוב זכינו ועומדים אנו בפתחו של חודש אלול. הרבה קולמוסים נשתברו ודיו רב נשפך, במעלת ימים קדושים אלו המסוגלים לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, מאחר ובימים אלו נמצא השי"ת בינותינו ואנו נדרשים רק ל"קראוהו – בהיותו קרוב".
רבינו האר"י הק' זיע"א כתב בשער הפסוקים, על הפסוק העוסק בבריחת הרוצח לעיר מקלט, ששם לא יאונה לו כל רע, וכפי שנאמר "אנה לידו ושמתי לך" (מקום אשר ינוס שמה). ראשי תיבות "אלול", לרמוז כי חודש אלול ניתן לתשובה, ושב ורפא לו. וכבר רמזו על הפסוק: ומל ה' אלהיך "את לבבך ואת לבב" זרעך, ראשי תיבות אלול, לרמוז על הבא ליטהר, מסייעין אותו. ובפרט בענין התשובה שהקדוש ברוך הוא אמר לישראל, פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל: "חסד גדול עשה ה' יתברך עם עמו ישראל כאשר גילה להם, כי יום המשפט הוא יום א' בתשרי. (כי באמת, גם אומות העולם נדונים ביום זה, אבל אין להם ידיעה על כך, ולכן אינם מתכוננים כראוי ליום זה, ומפסידים טובה הרבה). וכמו שנאמר בתהלים, "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב". כי בנוהג שבעולם, מי שעבר על החוק, ונתפס אצל שוטר והלה יקחהו מיד לעמוד לפני שופט ולהישפט במהרה, הלא קרוב לודאי שלא יוכל להתמודד מול האשמות שהוא מואשם בהן. מה שאין כן אילו תינתן לו האפשרות לדעת את מועד המשפט, ויוכל להתמודד ולהתייעץ עם עורך דין טוב, בכדי שידע מה לטעון במשפט ומי יסנגר עליו, שאז בודאי יש תקוה שיוכל לצאת זכאי במשפטו".
"כן הוא הדבר אצל כל איש ישראל. מיום ראש חודש אלול, מריעים בשופר ומשכימים לסליחות ומתכוננים ליום הדין – יום הרת עולם, יום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, ואז מתחילים גם כן לומר בתפילה את נוסח 'המלך הקדוש', 'המלך המשפט', ובאלול אנו מתכוננים כראוי להכין פרקליטים גדולים לפני הקדוש ברוך הוא, "ואלו הם פרקליטיו של אדם – תורה ומצוות ומעשים טובים" (שבת לב.), ובתוספתא אמרו, "צדקה וגמילות חסדים, פרקליטים גדולים הם בין ישראל לאביהם שבשמים". וכן שנינו באבות, "כל העושה לו מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד". ואם הפרקליט הוא גיבור ואיש מלחמה, כגון שהוא נוצר מפי תלמיד חכם העוסק בתורה, בודאי שאז אותם המקטרגים לא יהיו אלא כשועלים קטנים מחבלים כרמים, שגערה אחת מאת סנגור כזה תשתק את כולם. וכמו שאנו אומרים בסליחות, "סתום פה שטן ואל ישטין עלינו, ויעמוד מלאך ומליץ טוב בעדינו, הוא יגיד יושרנו". הרי פתח רחב להוציא אותנו זכאים לפני ה' יתברך, וכמו שאמרו במסכת ראש השנה, על הפסוק, כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו, כה' אלקינו בכל קראנו אליו."
מוזיקה בחודש אלול?!
ומעשה היה, לפני כשלוש עשרה שנה, שנסע מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל ברכבו לשיעור תורני, ובשעת הנסיעה רצה הנהג שלו להסב לו קורת רוח, לכן הפעיל "דיסק" עם מוזיקה ייחודית שמרן זצ"ל היה אוהב לשמוע. פנה אליו מרן זצ"ל בנעימות וביקש ממנו שיכבה את המוזיקה, בהטעימו: "הרי ימים אלה הם ימי חודש אלול"!!! ישמע חכם ויוסף לקח!
* * *
הנסיעה המיוחלת…
המגיד הנודע הגאון ר' שלום שבדרון זצוק"ל כשהיה מעורר את שומעי לקחו ודורש בענייני חודש אלול, תיקון המעשים "קול דודי דופק" ותשובה שלימה, היה מביא את המשל הבא: הייתה פעם משפחה אחת באמריקה שבנה הגדול הגיע לפרקו ונשא אשה, הקים משפחה ועבר להתגורר בארץ ישראל. במשך כמה שנים לא התראה עם הוריו, משום שבאותם ימים הנסיעה הייתה כרוכה בהוצאה כספית גדולה ומצבם הכלכלי של ההורים ושל הבן לא היה שפיר. כשהזקינו ההורים, כתב האב מכתב לבן שמעבר לים: 'בני יקירי, אנחנו כבר לא צעירים, ונפשנו יוצאת מגעגועים אליך. שנים רבות לא נפגשנו, איננו מכירים את משפחתך, לא זכינו לראות פנים אל פנים את ילדיך. בני מחמדי, הגיעה העת שנתראה, ואם לא עכשיו – מי יודע אם עוד נזכה לכך. ומכיוון שאתה טרוד לפרנסת בני ביתך – הוסיף האב במכתבו – אני מוכן לנסוע אליך, לארץ ישראל. אך מאחר וטרדות הדרך קשות מאד לאמא, ועל כן אבוא בגפי'. הבן קיבל את המכתב, והשיב כי הוא נענה להצעה בשמחה, ומצפה בקוצר רוח לביקורו של האב בביתם.
מועד הנסיעה נקבע לעוד חודש. מאז ועד מועד הנסיעה הרבה האב לפקוד את החנויות השונות בעירו, ורכש על ימין ועל שמאל כל מיני חפצים נאים, אותם יקח עמו בנסיעתו לבנו, כדי לחלקם כמתנות לבני הבית, לבנו ולכלתו, לנכדיו היקרים, איש איש ומתנתו. בכל לילה, לפני שהיה עולה על יצועו, היה משוחח עם אשתו על המפגש המיוחל, מפרט באזניה את המתנות שרכש היום, וציין למי מיועדת כל מתנה…
יום לפני הנסיעה ארז האיש את חפציו במזוודה, ובמזוודה השניה – ארז את שלל המתנות שרכש. בלילה הוא לא עצם עין מרוב התרגשות. עם שחר, מיד לאחר התפילה, עזב האיש את ביתו ושם פעמיו אל הנמל, משם יפליג אל בית בנו שמעבר לים. הנסיעה ארכה כמה שבועות. בכל שיחותיו עם שאר הנוסעים, חלק עמם את רגשותיו ותחושותיו לקראת המפגש עם בנו ועם בני משפחתו. הוא סיפר להם על נכדיו, פרט את שמותיהם ואת גילם וסיפר על המתנות הרבות שהביא עמו לבני משפחתו האהובים. בלילה, כשהיה עולה על יצועו בחדרו באניה, היה מהרהר על המפגש הצפוי לו עם בנו ועם נכדיו, שבודאי יקבלו את פניו ברציף הנמל בארץ ישראל. לבו פעם בחזקה מרב התרגשות והוא ציפה בקוצר רוח לסיומה של ההפלגה הארוכה והמתישה.
"אה, זה אתה?… תבוא בפעם אחרת…"
והנה סוף סוף הגיעה האניה לארץ ישראל ועגנה בנמל. ירד האב מן האניה, בקושי רב נשא את שתי מזוודותיו הכבדות, ציפה לפגוש בנמל את בנו יקירו שאותו לא פגש שנים רבות, ואת נכדיו שאותם לא ראה מעולם. אך מה רבה היתה אכזבתו כשנוכח שאיש לא בא לקבלו. הוא לא ידע לפרש את הסיבה לכך. חשב על אפשרויות שונות, ונחם את עצמו: כנראה אינם יודעים את תאריך הגעתי המדויק, ומי יודע, אולי נבצר מהם להגיע מחמת איזו סיבה. "אני מקווה" – הרהר בלבו – "שכולם בריאים ושלמים ושום דבר רע לא ארע להם".
גרר האיש את המזוודות בכבדות ונאלץ לעשות לבדו את דרכו לבית בנו. מקום מגוריו וכתובתו היו רשומים בפנקסו, והוא שכר את שירותיו של נהג שיוביל אותו אל היעד. כל הדרך גאו רגשותיו. הוא הרהר בליבו כיצד תיראה קבלת הפנים בבית בנו. פנה לנהג בהתרגשות ואמר לו: "הם ודאי תלו על דלת הכניסה שלטי 'ברוך הבא' ססגוניים לכבוד בואי… עוד מעט אני עתיד לפגוש את נכדי, שלא ראיתים מעולם. הם ודאי יתנפלו עלי ויקראו 'סבא, סבא' ואני אחבקם ואנשקם בכל כוחי"… והנה סוף סוף מגיעים אל היעד. נפרד מהנהג, משלם לו את שכרו, נוטל את מזוודותיו ופונה לבית בנו. זו שעת בוקר מוקדמת מאד, עדין לא עלה השחר ואין נפש חיה ברחובות.
האיש מגיע אל הבית, מביט אל שער הכניסה – ואינו רואה שום שלט או סימן אחר המקבלים את פניו. פניו נפולות: מה קורה כאן? הוא מתפלל בליבו שהכל כשורה.
האב דופק בדלת. לבו פועם בחזקה. עוד רגע יפגוש בבני משפחתו היקרים, ואז בודאי גם תבוא התעלומה על פתרונה – מדוע לא קבלו את פניו, כפי שמצופה מהם. הוא דופק דפיקות חרישיות, כדי לא להעיר את השכנים בשעת בוקר מוקדמת – אך אין קול ואין עונה. מגביר את הלמות הדפיקות, אך אין מענה. הוא נבוך: מה יעשה עתה? לאן יפנה? כמוצא אחרון הוא מנסה שוב את מזלו, אולי הפעם מישהו מבני הבית ישמע את דפיקותיו. ואכן, סוף סוף יש מענה. הוא שומע קולות של צעדים מתקרבים באיטיות.
הדלת נפתחת, ומי בפתח? הבן-יקיר, בכבודו ובעצמו. אלא שהבן היה לבוש בגדי שינה, עיניו עצומות למחצה, נראה שהדפיקות העירו אותו משנתו. הוא מביט באביו שאותו לא ראה כמה שנים, ואומר לו: "אה, זה אתה?… מדוע בשעה מוקדמת כל כך? אני מצטער, כל בני הבית ישנים, אני לא רוצה להפריע להם… ברחוב הסמוך יש מלון קטן, תוכל לשהות שם בינתיים…"
האב לא ידע את נפשו. לא לזה ציפה. בחלומות הגרועים ביותר לא העלה בדעתו שזו תהיה קבלת הפנים של בנו. הוא מנסה ניסיון אחרון: "בבקשה, תן לי להיכנס לרגע, אני רוצה לחבק אותך…אני רוצה להניח את המזוודות, הן כבדות". אך הבן בשלו: "זה לא הזמן… לך למלון, נפגש בצהריים"…
האב משרך דרכו למלון. מתיישב על המיטה בחדרו ובבת אחת פורץ בבכי מר. נפשו סוערת, ואז הוא מחליט החלטה דרמטית ביותר. הוא מתקשר לסוכן הנסיעות שלו באמריקה. זו שעת לילה מאוחרת שם, והא מתקשר לביתו הפרטי. הוא מתנצל על הטלפון הלא-שגרתי ואומר לו: "תכננתי לשהות בארץ ישראל שבוע ימים, אולם לצערי חל שינוי בלוח הזמנים. בבקשה תסדר לי מקום על האניה הראשונה שמפליגה לאמריקה – אפילו עוד היום!"
הגיעה שעת צהריים, אך האב לא הגיע לבית בנו. הבן החליט לבוא בעצמו למלון לברר מה קורה. נגש אל פקיד הקבלה ושאל אותו על האורח מאמריקה. הפקיד השיב לו: "אכן התארח כאן יהודי מבוגר מאמריקה. מעניין ששם משפחתו – כמו שם משפחתך. הוא שהה במלון שעה-שעתיים ועזב. בקושי גרר את שתי המזוודות שלו… שאלתי אותו למה הוא עזב מהר כל-כך, ולאן פניו מועדות? והוא סיפר לי שהוא חוזר היום לאמריקה"…
* * *
"אוי ואבוי, דודי חמק עבר…"
אומר ר' שלום: "'קול דודי דופק!' הקב"ה דופק על מפתחי הלב, 'פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל…רסיסי לילה'".
הקב"ה מגיע לעם ישראל באלול – "קול דודי דופק", ומבקש: "פתחי לי!". הוא בא עם מזוודה מלאה מתנות. ועוד אילו מתנות! אריכות ימים, בריאות, פרנסה, נחת מהילדים, שידוכים טובים. הכל! הוא מלא אהבה אלינו – "אני לדודי ודודי לי". הוא פונה אלינו בכינויי חיבה – "אחותי רעיתי יונתי תמתי". איזו אהבה, איזו התרפקות! הוא מבקש מאתנו: 'אנא, בבקשה פתחו את השער, תנו לי להיכנס' – "שראשי נמלא טל… רסיסי לילה".
ומה אנחנו משיבים? -"פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם"… אוי, ממש כמו אותו בן! מה הפשט? איך אפשר להסביר את ההתנהגות של הבן הזה – שהוא בעצם אנחנו? איך ניתן להבין התנהגות כזו של בן לאביו?
ההסבר הוא פשוט: אנחנו לא מוכנים להתאמץ, לא מוכנים להשקיע. קשה לאדם לשנות את עצמו. האדם עצל, לא כעת – אחר כך… כעת אני ישן, אני עייף, אין לי כח. נכון, תפילת שחרית היא בשעה שבע, אבל קשה לי לדייק. אני אף פעם לא 'יקה'… בקושי הספקתי לישון כמה שעות, וכבר אני צריך לקום. קשה לי.
מה יקרה אם אאחר קצת? לא יקרה שום דבר…
אלול עובר, מגיע ראש השנה, חולף יום כיפור. וכשמשתרגים על האדם צרות וייסורים רח"ל, פתאום נזכר הוא בבורא עולם. או אז הוא רץ לחפש את אביו בבית המלון, ומתפלא היכן נעלם. אלא שכבר מאוחר מידי – "דודי חמק עבר". אני רוצה את הקב"ה, אני צריך אותו, צריך ישועות ורפואות, צריך רחמים, אבל אז – "ביקשתיו ולא מצאתיו, קראתיו ולא ענני". הוא היה – ואיננו. הוא כבר הפליג לדרכו, החמצנו את ההזדמנות. חודש שלם הקב"ה היה כאן עם מזוודה של מתנות. הוא התגעגע אלינו ורצה בקרבה שלנו. הוא בא אלינו כדי לתת. הוא כ"כ רצה להעניק לנו, לתת עוד ועוד. רק תפתחו לי את הדלת. בעצם לא צריך לפתוח את כל הדלת, מספיק לי פתח קטן, חרך. אני כבר אמצא דרך להיכנס.
(עפ"י גליון 'דרשו')
